Dont Panic
New member
רוצה לשתף בהרגשה או מחשבה מסויימת.
אני כותב פה מעט מאוד, אבל ההאזנה לאלבום האחרון של רונה העלתה אצלי מחשבות שחשבתי שכדאי לשתף. אני לא אדם של מלים. לפחות לא כמו שאני אדם של מוסיקה. בהתחלה כשהאלבום יצא הייתי מאוכזב, לפחות מבחינה מוסיקלית. הרגשתי שהעיבודים היו מאופקים, מלוטשים יתר על המידה, כמעט "יפים מדי". חיפשתי שיאים מוסיקליים להאחז בהם, מנגינה שתתנגן בראש כמו ב"אגם קפוא", או קצב שישבור את הרציפות האחידה של האלבום כמו ב"לנשום בספירה לאחור" (שאמנם נמצא בתחילת האלבום, אבל הוא מספק את ה"דרייב" הנחוץ בשבילו). ניסיתי, לא מצאתי, שמתי בצד. לפני שבועיים החלטתי לחזור אליו, ליואל. כנראה חזרתי סבלני יותר. בהתחלה הקשבתי לו בבית, קצת בעבודה, ושמעתי ניצנים של משהו שעשוי לתפוס אותי בסוף. בסוף לקחתי אותו לנסיעה ארוכה לבד במכונית. נסעתי לפגוש חברים שלא ראיתי מזמן, חוסר ודאות עם קצת חשש מהמפגש המחודש, רציתי את הראש שלי במקום אחר. פתאום המלים יצאו החוצה. סוף סוף היתה לי הזדמנות להקשיב להן באמת, בלי הפרעות, מה גם שלא יכולתי לעשות לעצמי הנחות ולפנות לעיסוק אחר. האלבום הזה הוא ללא ספק אלבום של מלים, הוא קודם כל סיפור. התנערתי מהציפיות לעוד אלבום של שירים, והבנתי שלשם שינוי, המוסיקה היא מצע, היא תפאורה, היא הכיסא של יואל במטבח, היא כתם הקפה על השולחן, השוחות והקוצים וצלחות הלווין. המלים הן הדמויות, האירועים, הרגשות, המחשבות, והמוסיקה היא אור המנורה בחדרה של רונה, מאיר את דפי הספר ממנו היא מקריאה. כשחזרתי הביתה, פתחתי את החוברת, וקראתי את המלים של רונה כאילו היו אותו ספר, קראתי מההתחלה לסוף. הרבה זמן לא התרגשתי ככה ממוסיקה, מהתפקידים שהוא יכולה למלא. הרבה יותר זמן לא התרגשתי ככה ממלים. אם תשאלו אותי, אלו שירים שצריך ללמוד במסגרת לימודי ספרות, לא פחות. זה הכל. תודה לרונה שעזרה לי לחשוב אחרת על מוסיקה ומלים, שירים ומנגינות.
אני כותב פה מעט מאוד, אבל ההאזנה לאלבום האחרון של רונה העלתה אצלי מחשבות שחשבתי שכדאי לשתף. אני לא אדם של מלים. לפחות לא כמו שאני אדם של מוסיקה. בהתחלה כשהאלבום יצא הייתי מאוכזב, לפחות מבחינה מוסיקלית. הרגשתי שהעיבודים היו מאופקים, מלוטשים יתר על המידה, כמעט "יפים מדי". חיפשתי שיאים מוסיקליים להאחז בהם, מנגינה שתתנגן בראש כמו ב"אגם קפוא", או קצב שישבור את הרציפות האחידה של האלבום כמו ב"לנשום בספירה לאחור" (שאמנם נמצא בתחילת האלבום, אבל הוא מספק את ה"דרייב" הנחוץ בשבילו). ניסיתי, לא מצאתי, שמתי בצד. לפני שבועיים החלטתי לחזור אליו, ליואל. כנראה חזרתי סבלני יותר. בהתחלה הקשבתי לו בבית, קצת בעבודה, ושמעתי ניצנים של משהו שעשוי לתפוס אותי בסוף. בסוף לקחתי אותו לנסיעה ארוכה לבד במכונית. נסעתי לפגוש חברים שלא ראיתי מזמן, חוסר ודאות עם קצת חשש מהמפגש המחודש, רציתי את הראש שלי במקום אחר. פתאום המלים יצאו החוצה. סוף סוף היתה לי הזדמנות להקשיב להן באמת, בלי הפרעות, מה גם שלא יכולתי לעשות לעצמי הנחות ולפנות לעיסוק אחר. האלבום הזה הוא ללא ספק אלבום של מלים, הוא קודם כל סיפור. התנערתי מהציפיות לעוד אלבום של שירים, והבנתי שלשם שינוי, המוסיקה היא מצע, היא תפאורה, היא הכיסא של יואל במטבח, היא כתם הקפה על השולחן, השוחות והקוצים וצלחות הלווין. המלים הן הדמויות, האירועים, הרגשות, המחשבות, והמוסיקה היא אור המנורה בחדרה של רונה, מאיר את דפי הספר ממנו היא מקריאה. כשחזרתי הביתה, פתחתי את החוברת, וקראתי את המלים של רונה כאילו היו אותו ספר, קראתי מההתחלה לסוף. הרבה זמן לא התרגשתי ככה ממוסיקה, מהתפקידים שהוא יכולה למלא. הרבה יותר זמן לא התרגשתי ככה ממלים. אם תשאלו אותי, אלו שירים שצריך ללמוד במסגרת לימודי ספרות, לא פחות. זה הכל. תודה לרונה שעזרה לי לחשוב אחרת על מוסיקה ומלים, שירים ומנגינות.
