ח נ ש ו קי ת
New member
רוצה לשתף במה שעבר עלינו אתמול...
אתמול שתי הבנות שלי חגגו יום הולדת. הם אומנם לא תאומות אבל שתיהן נולדו באותו התאריך בהפרש של שנתיים זו מזו. למעשה, הדר נולדה בדיוק לפני שנה ביום הולדת שנתיים למיה, והשנה זו הפעם הראשונה שהם חוגגות יום הולדת משותף. אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל כבר שלשום בערב התחלתי להרגיש אנרגיות מאוד חזקות. חזרתי אחורה לחוית הלידה של כל אחת מהן. היו לי לידות קלות, ומה שזכור לי מהן בעיקר זה האושר של הפגישה הראשונה. החויה של להחזיק אותן ברגעי הנשימה הראשונים. המגע והריח שלהן. כיון שחויתי את אותה חויה מדהימה באותו תאריך בדיוק, היום הזה עוצמתי מבחינתי ומבחינת בעלי. בוקר יום אתמול התחיל יחסית מאוחר, אבל עם הרבה אושר והתרגשות. מהר מאוד הכל התהפך. מיה, "הגדולה" בת ה - 3, הייתה במיטת הלול של הקטנה שנמצאת בחדר שלהן. היא נמצאת במיטה הרבה פעמים. אף פעם לא מנסה לעלות או לרדת לבד, אלא רק באמצעותינו. בגלל זה לא חששתי להשאיר אותה שם לבד. אני הייתי במטבח. פתאום שמעתי בום נוראי. שנינו, בעלי ואני זינקנו לחדר ומצאנו את הבובה שלנו שוכבת על השטיח. הבחנתי בטיפות דם על השטיח, הסתכלתי על הראש שלה וראיתי דם פורץ מהקרקפת. ראיתי את הנורא מכל לפניי. רגעים של אימה מטורפת. בתוך שניות, הראש שלה התמלא בדם, השיער הפך דביק והבית התמלא בריח של דם. ראיתי שחור בעיניים. פשוטו כמשמעו. זה לא חדש לי שאני לא מסוגלת לראות דם. אני פשוט לא עומדת בזה. אני מרגישה סחרחורת, קצב הלב עולה ואני פשוט חייבת לשכב. כבר קרו לי כמה אירועים מביכים, כשביקרתי חברים בבי"ח ובסוף מצאתי את עצמי הופכת למטופלת... מזל שהבעל היה בקונטרול. הוא פשוט עצר את הדימום מהראש ע"י זה שהוא הניח את היד שלו ולחץ 5-10 דקות. הדם נעצר. אני עדיין הייתי בחוסר שליטה מוחלט. מפחיד אותי לחשוב מה היה קורה אם הייתי לבד בבית. ישבנו איתה, אחרי שהדם נעצר ואחרי שהצלחתי לאסוף את עצמי. ישבנו ווידאנו שהילדה בסדר. שהיא מדברת לעניין, שהיא לא ישנונית. הכל נראה בסדר. היא ישבה על הספה, עם האצבע בפה, חולצת הפיג'מה הלבנה שלה מלאה דם, השיער דביק ונשמה נשימות ונרגעה מההיסטריה שהייתה לפני רגע סביבה. אני פרצתי בבכי. לא הייתי מסוגלת לראות אותה ככה. מאוחר יותר, בבדיקה של רופאה, התברר שהכל בסדר. החתך בקרקפת נגרם ממשקפי השמש שהיא שמה על הראש כמו שאני שמה. כמו קשת על השיער. והם אלה שפצעו אותה. חוץ מזה היא חטפה מכות יבשות שגרמו לראש הקטן להתנפח. לקח לנו כמה שעות להתאושש מהאירוע. הרבה יותר ממיה שחזרה יחסית בקלות ובקלילות לשיגרה. כבר בערב חגגנו אצל ההורים שלי, יחד עם האחים והאחינים את יום ההולדת ומיה היתה מאושרת. אנחנו היינו גמורים... לא נותר לי אלא לצטט, למי שהגיע עד הלום, את השיר שמתנגן לי כל היום בראש, ואם אני לא טועה כתבה אותו סמדר שיר - "על ילדי שמור אלוהים על ילדי אשר גדלים שמור לי אותם שמור על עליהם כי מה הם חיי בלעדיהם?..." שאלוהים ישמור על הילדים של כולנו. אמן!
אתמול שתי הבנות שלי חגגו יום הולדת. הם אומנם לא תאומות אבל שתיהן נולדו באותו התאריך בהפרש של שנתיים זו מזו. למעשה, הדר נולדה בדיוק לפני שנה ביום הולדת שנתיים למיה, והשנה זו הפעם הראשונה שהם חוגגות יום הולדת משותף. אני לא יודעת איך להסביר את זה, אבל כבר שלשום בערב התחלתי להרגיש אנרגיות מאוד חזקות. חזרתי אחורה לחוית הלידה של כל אחת מהן. היו לי לידות קלות, ומה שזכור לי מהן בעיקר זה האושר של הפגישה הראשונה. החויה של להחזיק אותן ברגעי הנשימה הראשונים. המגע והריח שלהן. כיון שחויתי את אותה חויה מדהימה באותו תאריך בדיוק, היום הזה עוצמתי מבחינתי ומבחינת בעלי. בוקר יום אתמול התחיל יחסית מאוחר, אבל עם הרבה אושר והתרגשות. מהר מאוד הכל התהפך. מיה, "הגדולה" בת ה - 3, הייתה במיטת הלול של הקטנה שנמצאת בחדר שלהן. היא נמצאת במיטה הרבה פעמים. אף פעם לא מנסה לעלות או לרדת לבד, אלא רק באמצעותינו. בגלל זה לא חששתי להשאיר אותה שם לבד. אני הייתי במטבח. פתאום שמעתי בום נוראי. שנינו, בעלי ואני זינקנו לחדר ומצאנו את הבובה שלנו שוכבת על השטיח. הבחנתי בטיפות דם על השטיח, הסתכלתי על הראש שלה וראיתי דם פורץ מהקרקפת. ראיתי את הנורא מכל לפניי. רגעים של אימה מטורפת. בתוך שניות, הראש שלה התמלא בדם, השיער הפך דביק והבית התמלא בריח של דם. ראיתי שחור בעיניים. פשוטו כמשמעו. זה לא חדש לי שאני לא מסוגלת לראות דם. אני פשוט לא עומדת בזה. אני מרגישה סחרחורת, קצב הלב עולה ואני פשוט חייבת לשכב. כבר קרו לי כמה אירועים מביכים, כשביקרתי חברים בבי"ח ובסוף מצאתי את עצמי הופכת למטופלת... מזל שהבעל היה בקונטרול. הוא פשוט עצר את הדימום מהראש ע"י זה שהוא הניח את היד שלו ולחץ 5-10 דקות. הדם נעצר. אני עדיין הייתי בחוסר שליטה מוחלט. מפחיד אותי לחשוב מה היה קורה אם הייתי לבד בבית. ישבנו איתה, אחרי שהדם נעצר ואחרי שהצלחתי לאסוף את עצמי. ישבנו ווידאנו שהילדה בסדר. שהיא מדברת לעניין, שהיא לא ישנונית. הכל נראה בסדר. היא ישבה על הספה, עם האצבע בפה, חולצת הפיג'מה הלבנה שלה מלאה דם, השיער דביק ונשמה נשימות ונרגעה מההיסטריה שהייתה לפני רגע סביבה. אני פרצתי בבכי. לא הייתי מסוגלת לראות אותה ככה. מאוחר יותר, בבדיקה של רופאה, התברר שהכל בסדר. החתך בקרקפת נגרם ממשקפי השמש שהיא שמה על הראש כמו שאני שמה. כמו קשת על השיער. והם אלה שפצעו אותה. חוץ מזה היא חטפה מכות יבשות שגרמו לראש הקטן להתנפח. לקח לנו כמה שעות להתאושש מהאירוע. הרבה יותר ממיה שחזרה יחסית בקלות ובקלילות לשיגרה. כבר בערב חגגנו אצל ההורים שלי, יחד עם האחים והאחינים את יום ההולדת ומיה היתה מאושרת. אנחנו היינו גמורים... לא נותר לי אלא לצטט, למי שהגיע עד הלום, את השיר שמתנגן לי כל היום בראש, ואם אני לא טועה כתבה אותו סמדר שיר - "על ילדי שמור אלוהים על ילדי אשר גדלים שמור לי אותם שמור על עליהם כי מה הם חיי בלעדיהם?..." שאלוהים ישמור על הילדים של כולנו. אמן!