רוצה לשתף במשהו (ארוך וקצת מבולבל)
הקטנה בת חודשיים. מהיום שהיא נולדה - העתק טוטאלי של אבא שלה - גם במראה, גם בהתנהגויות, גם בתחושות שהיא גורמת לי. עד כה הוא היה זה שידע להרגיע אותה הרבה יותר טוב ממני - היא יכלה לצרוח אצלי המון-המון זמן, והיה מספיק שאבא ייקח אותה - פשוט הייתה נמרחת עליו לחלוטין. לראות את זה פשוט מילא אותי באושר אינסופי. היחסים שלי עם אבי הם לא, איך לומר, מדהימים, ולכן אני מייחסת חשיבות עליונה לקשר שבין אבא לבת. לפני כשבוע חליתי. היה לי חום בשמיים וכאבי גרון. פחדתי נורא להדביק את הקטנה, ובאותו היום הייתי במקרה אצל ההורים. אז לקחתי אותה להנקות בלבד והחזרתי לאחר מכן למישהו אחר. היא גם הורדמה בעגלה - להבדיל מעל הידיים, כמו שהיא רגילה. מאותו היום - הגברת סיגלה לעצמה התנהגויות חדשות. היא מוכנה להרדם אך ורק אצלי. אם לא - היא פותחת בצרחות אימה, כאילו שוחטים אותה. מה שקורה הוא, שכשאבא מגיע הביתה - היא תהיה אצלו בידיים, אבל בכל סימן קטן של אי-נוחות היא מתחילה לצווח - ולא כמה דקות, אלא ממש המון זמן. כשאני לוקחת אותה - נרגעת. נשמע מצחיק אולי, אבל היא פיתחה איזשהו סוג של חרדת נטישה בגיל חודשיים. ולא. זה לא מחמיא לי. זה מלחיץ אותי ומטריד אותי, ואני מקווה שזה יעבור. אני רואה שאבא שלה לוקח את זה קשה - לא כי הוא נעלב (למרות שאני חושבת שהוא קצת נפגע), אלא כי הוא לא יודע איך להסביר את התופעה. אתמול עשינו חיסון של חודשיים. כבר אתמול בערב היא פתחה במסע צרחות. היום בבוקר היא קמה הפוכה לחלוטין, בכיינית וקווצ'ית. אז אבא שלה לקח אותה על הידיים והתחיל לדבר איתה. האמת - אני כבר הייתי בלחץ מזה ששוב היא תתחיל לצרוח עליו, אבל היא רק הכניסה את הראש בשקע הצוואר שלו, תפסה אותו חזק והמשיכה לבכות, כשהדמעות זולגות על הלחיים שלה. לא צווחה, אבל לא נרגעה. לקחתי אותה. היא הסתכלה עליי, שמה ראש על הציצי, תפסה את השרשת שעל הצוואר ביד פנויה ונרדמה שינה טרופה של תינוקת סובלת. בעלי אמר לי: "אין כמו אמא". "לא נכון", - עניתי לו בלחץ, "היא אוהבת אותך לא פחות, ראית שהיא נרגעה גם אצלך". ממש הרגשתי צורך להתנצל עליה. ואז הוא אומר לי: "את זוכרת שבלידה, אחרי 4 ימים של זירוזים, צירים וכאבים, אז, ברגע האמת - את צרחת "אמאאאאאאאאאאאאא!" לא קראת בשמי, קראת לאמא, כי יש מצבים בחיים, שלא משנה כמה אוהבים מישהו אחר - פשוט צורחים לאמא". הוא הלך לעבודה. חכם שלי, רגיש. שלא נעלב מהתינוקת. ואני נשארתי בבית. עם קטנטונת בידיים, שמדי פעם מתעוררת, תופסת מחדש בחולצה, נאנחת וממשיכה לישון. חושבת על זה, שעכשיו אני כל-כך מרכזית וכל-כך משמעותית בחיים שלה - כמו שאמא שלי בחיים שלי - שכשהיא צריכה לאכול - היא קוראת לי ויודעת שאני אזין אותה. וכשכואב לה כל-כך - היא קוראת לי וסומכת עליי שאני אעזור. ואם הידיים שלי נעלמות לה ליום אחד - היא מפחדת וקוראת לי כדי שאגיע. אהבתי אותה מהשנייה שהיא החליטה לחיות אצלי בבטן. היום בפעם הראשונה ידעתי מה זה להיות אמא.
הקטנה בת חודשיים. מהיום שהיא נולדה - העתק טוטאלי של אבא שלה - גם במראה, גם בהתנהגויות, גם בתחושות שהיא גורמת לי. עד כה הוא היה זה שידע להרגיע אותה הרבה יותר טוב ממני - היא יכלה לצרוח אצלי המון-המון זמן, והיה מספיק שאבא ייקח אותה - פשוט הייתה נמרחת עליו לחלוטין. לראות את זה פשוט מילא אותי באושר אינסופי. היחסים שלי עם אבי הם לא, איך לומר, מדהימים, ולכן אני מייחסת חשיבות עליונה לקשר שבין אבא לבת. לפני כשבוע חליתי. היה לי חום בשמיים וכאבי גרון. פחדתי נורא להדביק את הקטנה, ובאותו היום הייתי במקרה אצל ההורים. אז לקחתי אותה להנקות בלבד והחזרתי לאחר מכן למישהו אחר. היא גם הורדמה בעגלה - להבדיל מעל הידיים, כמו שהיא רגילה. מאותו היום - הגברת סיגלה לעצמה התנהגויות חדשות. היא מוכנה להרדם אך ורק אצלי. אם לא - היא פותחת בצרחות אימה, כאילו שוחטים אותה. מה שקורה הוא, שכשאבא מגיע הביתה - היא תהיה אצלו בידיים, אבל בכל סימן קטן של אי-נוחות היא מתחילה לצווח - ולא כמה דקות, אלא ממש המון זמן. כשאני לוקחת אותה - נרגעת. נשמע מצחיק אולי, אבל היא פיתחה איזשהו סוג של חרדת נטישה בגיל חודשיים. ולא. זה לא מחמיא לי. זה מלחיץ אותי ומטריד אותי, ואני מקווה שזה יעבור. אני רואה שאבא שלה לוקח את זה קשה - לא כי הוא נעלב (למרות שאני חושבת שהוא קצת נפגע), אלא כי הוא לא יודע איך להסביר את התופעה. אתמול עשינו חיסון של חודשיים. כבר אתמול בערב היא פתחה במסע צרחות. היום בבוקר היא קמה הפוכה לחלוטין, בכיינית וקווצ'ית. אז אבא שלה לקח אותה על הידיים והתחיל לדבר איתה. האמת - אני כבר הייתי בלחץ מזה ששוב היא תתחיל לצרוח עליו, אבל היא רק הכניסה את הראש בשקע הצוואר שלו, תפסה אותו חזק והמשיכה לבכות, כשהדמעות זולגות על הלחיים שלה. לא צווחה, אבל לא נרגעה. לקחתי אותה. היא הסתכלה עליי, שמה ראש על הציצי, תפסה את השרשת שעל הצוואר ביד פנויה ונרדמה שינה טרופה של תינוקת סובלת. בעלי אמר לי: "אין כמו אמא". "לא נכון", - עניתי לו בלחץ, "היא אוהבת אותך לא פחות, ראית שהיא נרגעה גם אצלך". ממש הרגשתי צורך להתנצל עליה. ואז הוא אומר לי: "את זוכרת שבלידה, אחרי 4 ימים של זירוזים, צירים וכאבים, אז, ברגע האמת - את צרחת "אמאאאאאאאאאאאאא!" לא קראת בשמי, קראת לאמא, כי יש מצבים בחיים, שלא משנה כמה אוהבים מישהו אחר - פשוט צורחים לאמא". הוא הלך לעבודה. חכם שלי, רגיש. שלא נעלב מהתינוקת. ואני נשארתי בבית. עם קטנטונת בידיים, שמדי פעם מתעוררת, תופסת מחדש בחולצה, נאנחת וממשיכה לישון. חושבת על זה, שעכשיו אני כל-כך מרכזית וכל-כך משמעותית בחיים שלה - כמו שאמא שלי בחיים שלי - שכשהיא צריכה לאכול - היא קוראת לי ויודעת שאני אזין אותה. וכשכואב לה כל-כך - היא קוראת לי וסומכת עליי שאני אעזור. ואם הידיים שלי נעלמות לה ליום אחד - היא מפחדת וקוראת לי כדי שאגיע. אהבתי אותה מהשנייה שהיא החליטה לחיות אצלי בבטן. היום בפעם הראשונה ידעתי מה זה להיות אמא.