LaVieBoheme
New member
רוצה לשתף קצת...
עשיתי את הניתוח בשלישי שעבר, כל משך האשפוז לא היה לי חשק לא לאכול, לא לשתות, ובתכל'ס גם לא לישון או לקרוא כלום. הייתי רק עסוקה בזה שהזמן יעבור ולא יכאב לי ושאני אבריא ושהסיבוך הקטן שהיה יעלם.
כשהגעתי הביתה התחלתי קצת לשתות יותר, ואני שותה סביר- קצת מתחת למה שצריך אבל רוב הזמן אני מרגישה בסדר.
כמעט אין כאבים, אני אפילו ישנה על הבטן (זאת אומרת הולכת לישון על הגב או על הצד ומתעוררת על הבטן, לא נשלט)
עשיתי בדיקת דם להמוגלובין שהיה לי נמוך באשפוז והוא עלה ואפילו נשקלתי וראיתי שהורדתי 3 קילו ב3 ימים (מאז שחזרתי מהבית חולים ועד עכשיו)
הכל אמור להיות מצוין.
אבל אני בכל זאת מתוסכלת.
מהרגע שחזרתי הביתה אני רק רוצה לאכול, לא רעבה ולא חשה צורך פיזי לאכול אבל כמהה לאוכל.
אני לעיתים רוצה לחזור קצת אחורה בזמן ולאכול הרבה ברמה שכבר ימאס לי ורק אז לעבור את הניתוח.
חושבת מה אוכל כשיהיה מותר לי לאכול ומפנטזת על כל דבר אפשרי ואז נזכרת שאני לא אהיה מסוגלת לאכול יותר מכמה כפיות ונהיית עצובה.
אין לי חשק לצאת מהבית, או מהמיטה. אני שוכבת במיטה ורואה טלויזיה כל היום שזה מה שעשיתי לפני הניתוח רק שלפני גם טחנתי כל היום. אני באמת רוצה לחזור לשם. לא טוב לי.
אני מרגישה עכשיו חרטה על הצעד שעשיתי וכל מה שאני רוצה לעשות כל היום זה לאכול.
תגידו לי שזה טבעי, תגידו לי שהייתם שם, תגידו לי שזה לא משהו שאני אתחרט עליו כל החיים.
עשיתי את הניתוח בשלישי שעבר, כל משך האשפוז לא היה לי חשק לא לאכול, לא לשתות, ובתכל'ס גם לא לישון או לקרוא כלום. הייתי רק עסוקה בזה שהזמן יעבור ולא יכאב לי ושאני אבריא ושהסיבוך הקטן שהיה יעלם.
כשהגעתי הביתה התחלתי קצת לשתות יותר, ואני שותה סביר- קצת מתחת למה שצריך אבל רוב הזמן אני מרגישה בסדר.
כמעט אין כאבים, אני אפילו ישנה על הבטן (זאת אומרת הולכת לישון על הגב או על הצד ומתעוררת על הבטן, לא נשלט)
עשיתי בדיקת דם להמוגלובין שהיה לי נמוך באשפוז והוא עלה ואפילו נשקלתי וראיתי שהורדתי 3 קילו ב3 ימים (מאז שחזרתי מהבית חולים ועד עכשיו)
הכל אמור להיות מצוין.
אבל אני בכל זאת מתוסכלת.
מהרגע שחזרתי הביתה אני רק רוצה לאכול, לא רעבה ולא חשה צורך פיזי לאכול אבל כמהה לאוכל.
אני לעיתים רוצה לחזור קצת אחורה בזמן ולאכול הרבה ברמה שכבר ימאס לי ורק אז לעבור את הניתוח.
חושבת מה אוכל כשיהיה מותר לי לאכול ומפנטזת על כל דבר אפשרי ואז נזכרת שאני לא אהיה מסוגלת לאכול יותר מכמה כפיות ונהיית עצובה.
אין לי חשק לצאת מהבית, או מהמיטה. אני שוכבת במיטה ורואה טלויזיה כל היום שזה מה שעשיתי לפני הניתוח רק שלפני גם טחנתי כל היום. אני באמת רוצה לחזור לשם. לא טוב לי.
אני מרגישה עכשיו חרטה על הצעד שעשיתי וכל מה שאני רוצה לעשות כל היום זה לאכול.
תגידו לי שזה טבעי, תגידו לי שהייתם שם, תגידו לי שזה לא משהו שאני אתחרט עליו כל החיים.
