רוצה לשתף קצת...

LaVieBoheme

New member
רוצה לשתף קצת...

עשיתי את הניתוח בשלישי שעבר, כל משך האשפוז לא היה לי חשק לא לאכול, לא לשתות, ובתכל'ס גם לא לישון או לקרוא כלום. הייתי רק עסוקה בזה שהזמן יעבור ולא יכאב לי ושאני אבריא ושהסיבוך הקטן שהיה יעלם.
כשהגעתי הביתה התחלתי קצת לשתות יותר, ואני שותה סביר- קצת מתחת למה שצריך אבל רוב הזמן אני מרגישה בסדר.
כמעט אין כאבים, אני אפילו ישנה על הבטן (זאת אומרת הולכת לישון על הגב או על הצד ומתעוררת על הבטן, לא נשלט)
עשיתי בדיקת דם להמוגלובין שהיה לי נמוך באשפוז והוא עלה ואפילו נשקלתי וראיתי שהורדתי 3 קילו ב3 ימים (מאז שחזרתי מהבית חולים ועד עכשיו)
הכל אמור להיות מצוין.
אבל אני בכל זאת מתוסכלת.
מהרגע שחזרתי הביתה אני רק רוצה לאכול, לא רעבה ולא חשה צורך פיזי לאכול אבל כמהה לאוכל.
אני לעיתים רוצה לחזור קצת אחורה בזמן ולאכול הרבה ברמה שכבר ימאס לי ורק אז לעבור את הניתוח.
חושבת מה אוכל כשיהיה מותר לי לאכול ומפנטזת על כל דבר אפשרי ואז נזכרת שאני לא אהיה מסוגלת לאכול יותר מכמה כפיות ונהיית עצובה.
אין לי חשק לצאת מהבית, או מהמיטה. אני שוכבת במיטה ורואה טלויזיה כל היום שזה מה שעשיתי לפני הניתוח רק שלפני גם טחנתי כל היום. אני באמת רוצה לחזור לשם. לא טוב לי.
אני מרגישה עכשיו חרטה על הצעד שעשיתי וכל מה שאני רוצה לעשות כל היום זה לאכול.

תגידו לי שזה טבעי, תגידו לי שהייתם שם, תגידו לי שזה לא משהו שאני אתחרט עליו כל החיים.
 

galגל555

New member
היי נועה

ראשית, מזל טוב על השרוול החדש וברוכה הבאה לקהילת המשורוולים!!!
שמחה בשבילך שאת אחרי...
אני 3 חודשים+ אחרי הניתוח וזוכרת כי השבוע- שבועיים הראשונים היו לא קלים, לא תאמיני איך הכל משתפר בכל יום שעובר .
גם אני נמנמתי רוב היום בשבועיים הראשונים. תני לגוף לנוח כמה שהוא דורש ותראי איך המצב ישתפר כשתתחילי לאכול אוכל מוצק.
בינתיים תשתי הרבה ותשתדלי בשעות הערות להתחיל ללכת בבית או ממש סיבובים קטנים ליד הבית, כל פעם כמה דקות ובכל יום להגדיל בעוד דקה שתיים, אין לך מושג כמה זה עוזר גם לריפוי וגם למצב הרוח.
גם אני בשבוע הראשון חשבתי שאולי עשיתי טעות שעשיתי את הניתוח ושזה צעד דראסטי מידי, אבל כולנו יודעים שהייתה סיבה שלא הצלחנו לרדת במשקל ללא הניתוח וזה השלב להשלים עם הצעד הנהדר שעשית לשינוי חייך ולתחילת חייך החדשים והטובים יותר.
ככל שמתקדמים עם אפשרויות הגיוון באוכל- מצב הרוח משתפר, הקילוגרמים "עפים" ומגיעים למסקנה הברורה שזה היה צעד נכון בדרך אל האושר.
הרגישי חופשי לשתף אותנו, זה משפר את ההרגשה ושקלי ברצינות לקחת סיוע טיפולי בכל התהליך, זה עוזר לכל התהליך ומקל עליו.
המון בהצלחה!!!
 

לי בא

New member
טבעי לחלוטין

לא סתם היינו שמנים, אנחנו אוהבים לאכול,
מאוד אוהבים לאכול, האכילה היא סם החיים בשבילנו,
היא מלווה אותנו בכל רגש שצץ, שמחה -עצב-כעס- רוגע.
זה מאוד מתסכל שלא ניתן לאכול מה וכמה שרוצים,
אבל תחשבי רגע איזה מתנה נתת לעצמך,
את עכשיו נולדת מחדש (יודעת שזה נשמע קלישאתי),
וחכי שתרדי הרבה במשקל, ותקני בגדים חדשים, בחנויות של רזות, לא עוד ״אין לנו מידה שלך״ וכולם יגידו שאת מהממת.
אבל זה לא קסם, צריך לעבוד קשה, צריך לעבוד על הראש, הניצוח הוא רק עזרה שקיבלנו.
את חייבת למצוא קבוצת תמיכה או פסיכולוגית שמבינה בהפרעות אכילה, מישהו שיתמוך בך, כדי באמת להפסיק לחשוב כמו שמנה.
בנוסף, מה שלי הכי עזר בשלבים הראשונים היה שבכל פעם שרציתי לאכול, עשיתי משהו אחר, ירדתי למטה בלי כסף והלכתי בשכונה (באותה תקופה הייתי מובטלת), וככל שהזמן עבר ורזיתי היה לי יותר קל.
כמעט שנתיים אחרי הניתוח, וזה לא קל, המלחמה על מה לאכול היא שעה שעה, אבל אם תדאגי לקבל טיפול כלשהו, תצליחי לשמור על ההצלחה שלך.
שתפי אותנו בעוד כמה חודשים מה המרגש.
בהצלחה
 

ליבי3617

New member
מאד טבעי

האוכל לא היה בשבילנו רק "מזון" הוא גם היה מזון לנשמה.
מאד טבעי שבשלבים הראשונים כשאי אפשר לאכול כלום (וגם אסור ממש) תרגישי תסכול.
אל תהיי עצובה. את תוכלי לאכול כדי הצורך ולשבוע כך שבעתיד תרגישי טוב עם זה.

בינתיים גם אני מצטרפת להמלצה לחפש מישהו מקצועי שיוכל לעזור לך לעבור את השבועות הראשונים לפחות.
אם תרצי אשמח להמליץ.
 
הי יקירה


ענו לך,
לי רק נשאר לשלוח לך חיבוק גדול ואיחולי הצלחה מכל הלב!!!
אם זה מעודד (ואני בטוחה שכן!), אני שישה וחצי חודשים אחרי,
ירדתי 26.5 ק"ג ונשארו לי 4.5...
תאמיני לי, שבשלב הזה, שכחתי כבר כמה קשה הייתה ההתחלה!

חיבוק גדול
 
למעלה