רוצה לשתף

[תפוזון שמנמון]

רוצה לשתף

הכל השתנה. העיר שהייתה שלי, שהייתה הבית שלי, כבר לא מוכרת לי. הרחובות ריקים, החברים לא נראים. רק טלפונים והודעות. החוויות שחוויתי בגינה הזאת שאני עומד בה עכשיו הפכו לזכרונות מתוקים. הבית נשאר כמו שהיה. החדר, הסלון, המקלחת. אבל השקט והשלווה נעלמו. הרוגע, החום. כבר לא עוד. אני הולך ברגל לגינה שהייתה הבית השני שלי. שבה ביליתי את רוב הזמן עם החברים הכי טובים. ימים ולילות צחקנו, בכינו, אהבנו ושמחנו בה. היא הייתה מקום המפגש שלנו. עכשיו היא ריקה. שני מבוגרים יושבים על הספסל ומדברים. על הספסל שבו נישקתי בפעם הראשונה את אהבתי. על הספסל שבו גיליתי לראשונה מה זה חברות. אותו ספסל ששפכתי את ליבי בפני חבריי. עכשיו הוא סתם עוד ספסל, עכשיו היא סתם עוד גינה. האנשים לא מוכרים, הרחובות זרים לי. אני מרגיש לא שייך. כאילו עבר זמני כאן. מסתובב לבד ונזכר. נזכר איך אהבתי להסתובב כאן ולפגוש חברים, איך הקרתי כל אוטו שעבר לידי, איך צחקתי וצעקתי ורקדתי. איך אהבתי את הכל. זה כבר לא. כבר לא אותו דבר. האווירה שונה, מנוכרת, אפלה. אף אחד לא כאן. מה נשאר? הגעגועים לתקופה הטובה שלפני הצבא עולים בכל בוקר. היינו חופשיים, היינו מאושרים. עשינו חיים ביחד. עישנו, צחקנו, נסענו, טיילנו, בכינו. ביחד. עכשיו כל אחד לעצמו. מדברים בטלפון, שולחים הודעות, אבל בסוף אתה נשאר לבד. הגעגועים לבית מתנפצים לך מול העיניים כשאתה מגיע. ואחרי כלכך הרבה זמן בצבא הגעגועים רבים. אבל אתה מגיע ומגלה מקום אחר. מקום זר. איפה כל מה שהתגעגעתי אליו? זאת תקופה מפחידה. אתה מפחד לאבד את החוויות שהיו לך. אתה מנסה להזכר איזה כיף היה כאן, וכאן. אתה מסתכל מהחלון אל הנוף שראית במשך המון שנים. אבל זה לא אותו דבר. אתה לא שייך. אתה פה לכמהי מים והולך. חוזר לחיים החדשים שכפית על עצמך. וכשאתה שם, נותן את הנשמה למדינה שלך, אתה מתגעגע. וכואב לך הלב. עובר יום ועוד יום, שבת ועוד שבת, ועוד שבת... ואתה מתגעגע. ואתה מריץ בראש חוויות מפעם. ואיזה כיף היה לך. וכמה נהנת. וכמה אתה מתגעגע ליציאות ולאהבות. אבל אתה שקוע שם, בצבא. עובד קשה, נותן הכל. וכשמגיע תורך לצאת ולנשום אוויר הכל נשבר לך מול העיניים. רגע, איפה מה שחשבתי שיחכה לי בבית? החברים - לא כאן. הבית - כבר לא אותו בית. ומה שנשאר לך זה להתגעגע. ושוב להתגעגע...

 

[סהר-תמיכה]

כשהחיים משתנים

תפוזון, מעגלים נסגרים ומעגלים נפתחים... נשמע שהמעגל שפתחת בחיים, הגיוס לצבא, המסגרת החדשה לוקחים מקום ממשמעותי בחייך, פתאום הכל מסביב השתנה... ואנחנו שומעים כמה המעגל הקודם חסר לך, כמה היית רוצה שלפחות חלק יישאר איתך, לפעמים צריך להשקיע מאמץ כדי לשמור על האנשים מהמעגל הקודם, קורה ששינויים בחיים יוצרים פרידות מאנשים שהיו איתנו קודם... ואולי לפעמים הדרך היא לקחת בלב קצת מכל חוויה בחיים, לנסות לשמור מתוך הגעגוע את הזיכרון הנעים והמלטף... תפוזון יקר, תודה ששיתפת אותנו במה שאתה מרגיש עם הגיוס, ואנחנו משאירים לך מקום להמשיך ולשתף...

 

[פרפר בחשיכה]

כל כך מבינה,

אני לא יודעת כמה זמן אתה בצבא, אבל ככל שהזמן של ימי הבית ספר הולך ומתרחק והזיכרונות הולכים ודועכים, אתה מבין שהחברות שהייתה פעם כל כך קרובה היא עכשיו כל כך רחוקה וזה נהיה קשה, אבל לפעמים הרבה יותר קל לנו להסתכל אחורה ולהגיד כמה טוב היה, במיוחד כשעכשיו רע או יותר מפחיד או יותר מעורער או פשוט שונה, מאוד שונה. החוויות שהיו לא באמת נעלמו, ולצערנו החיים שלנו משתנים כל הזמן, תמיד משהו יישאר מאחור, תמיד יהיה למה להתגעגע. אבל אפשר להסתכל על הגעגוע הזה גם ממקום אחר, אולי חיובי יותר. כי היה טוב והחברים האלה עדיין כאן, גם אם רחוקים יותר וזאת רק תקופה שעוברת. אחר כך יהיו עוד המון תקופות אחרות ויגיע הזמן שבו פתאום הגעגוע יהיה לימי הצבא (כן, גם את זה ראיתי קורה אצל חברות שלי). זה מפחיד שהכל כל כך שונה. אבל השוני הזה לווא דווקא רע, אם מתעמקים פחות בגעגוע ויותר בהווה, האחר אומנם, היותר לחוץ ופחות מלא ביציאות ואהבות (למרות שגם עליהם לא מוותרים לגמרי) אבל לא חייב להיות פחות טוב ממה שהיה לך אז, גם אם רוב החיים כרגע הם בצבא ולא בבית, אבל גם שם יש הרבה חוויות אחרות והרבה אנשים אחרים. זה קשה שתקופה כל כך ארוכה ויפה נגמרת. אבל תמיד יש מקום להתחלות חדשות, טובות לא פחות. (מצטערת על החפירה, אבל אני באמת מאמינה שזאת הדרך להסתכל על הדברים, במיוחד כשמתגעגעים לדברים שחלפו ולצערנו לא יהיו שוב בדיוק אותו הדבר).