בדדי נשמה
אני כל כך מבינה על מה את מדברת. הייתי רוצה להיות את לרגע ולהגיד לך אני סולחת (ולא משנה אם אין על מה), אני מבינה, אני מחבקת, אני אוהבת, ואת לא מאכזבת. להיפך, אני גאה בך על האומץ להתמודד עם הכאב. רק לא לבד. אל תנסי להתגבר לבד. תני לנו (לי) להיות שם לצידך ולתת לך כוח. כשאני כותבת לך את השורות האלה אני מדברת גם אל עצמי. אני רואה גם את עצמי,ואיך אני לא רק שלא סולחת לעצמי על הרבה דברים, אני גם מענישה את עצמי ופוגעת בעצמי. אוי, ההרס העצמי הזה , כמה כוח אנחנו צריכים כדי להזיז אותו הצידה, ולתת לאהבה את המקום שלו. ואת זה אנחנו יכולים לעשות רק ביחד. ביחד אנחנו כוח, ואנחנו יכולים עליו. רק ככה נוכל להתגבר על ההרס הזה, שבא לנו בכל מיני צורות. שתיה,כדורים,אוכל,סמים.... תודה לך ששיתפת , ושיקפת לי ככה את עצמי. בדרך כלל אני לא רוצה ולא מנסה אפילו לעצור לרגע ולבדוק למה אני כל פעם נופלת מחדש וחוזרת להשתמש. תמיד אני אומרת שאני בורחת. בורחת, אבל ממה ??? והנה קצת תקווה ליום חדש. אתמול באו חברים (אחותי עם תגבורת של חברים מהאנ.איי) לבקר, כי אני לקבוצות כבר הרבה זמן לא הולכת, מתביישת בעצמי, ונתנו לי כוח להחליט שזהו, אני לוקחת את עצמי בידיים ויוצאת מהחור השחור הזה של היאוש, להחליט שזהו, אני צריכה לבחור, או חיים או מוות. הילדים שלי היו בבית ושמעו אותנו מדברים (הם כבר גדולים ומבינים...) והם גם נתנו לי כוח. אם לא בשביל עצמי אז בשבילם. אז עם כל הפחד, ואני ממש פןחדת אני חייבת לעשות את הצעד הזה. להתגבר על הפחד הכאב האשמה הבושה ולתת לעצמי עוד הזדמנות...לחיות. מתפללת לאלוהים שיעזור לי ולכל מכור שעוד סובל,ויתן לנו כוח. שולחת לך חיבוק גדול ואהבה.
