רונירון היחיד
New member
רוצים לשמוע סיפור מעניין?????
כדי לא למתוח אתכם אתחיל מהסוף - לא היה אתמול ניתוח! עכשיו אני במצב רוח טוב, אתמול זה לא היה כך. הודיעו לנו שרון צריך להיות בצום החל מהשעה 2 בלילה הואיל והוא ינותח ראשון בשעה שמונה. בשעה 4 לפנות בוקר, אחרי שרון בקושי עצם עין כל הלילה, יצאנו הוא ואני לטיול במסדרונות המחלקה ואז בישרה לי האחות שרון לא ינותח ראשון והם מקווים שהוא ינותח בשעה 11. ת'אמת לא האמנתי לה וגם הייתי טרוטת עיניים אחרי לילה לבן, אז התעלמתי. בבוקר נתחוור לי, כי היא צדקה ולכל המוקדם, רון ינותח בשעה 11 אם לא יהיו עיכובים נוספים, שכמובן היו גם היו!!!!! המתנו עם רון עד השעה 13:00 על יד חדר הניתוחים כשהוא כל הזמן מתלונן על רעב ובוכה ואנחנו כמעט בוכים יחד איתו. בשעה 13 החלטנו שמספיק זה מספיק ופשוט לקחנו את עצמנו עם רון וחזרנו למחלקה לתדהמת הצוות הרפואי. בינתיים נרגענו, נתנו לרון לאכול (אחרי שאכל וופלות הוא אמר שהבטן שלו שמחה
) המתנו לרופא עד 16:00 ואז כשהגיע הוא התנצל מעומק ליבו ("טעות בשיקול דעת") וקבע לנו ניתוח ליום רביעי הבא "ראשונים על הבוקר". מה אומר ומה אדבר, אין צורך להרחיב בפורום זה על סערת הרגשות. אני גם לא כועסת על ששינו את סדר הניתוחים, בהחלט מקובל עלי שהיו שיקולים מקצועיים לדחייה, אני מאוד כועסת על כך שלא יידעו אותנו בזמן לגבי הדחייה (והם ידעו על כך, התברר לי בדיעבד) וכך היינו חוסכים לרון לפחות את הסבל של הרגשת הרעב, שרק הוסיף לחרדה שלו (והוא היה מאוד חרד). לא יודעת איך נחזור על הכל בשבוע הבא, כשרון רק יותר חכם לגבי מה קורה שם (עוד בלי שחווה את "הדבר האמיתי" קרי הניתוח). כנראה שיצטרכו לתת לו משהו להרגעה (ואולי גם לנו.....). שלא לדבר על המתח והלחץ. אתם מאמינים????????????? עכשיו אני כבר לא כועסת, סתם מותשת מאוד. מיכל
כדי לא למתוח אתכם אתחיל מהסוף - לא היה אתמול ניתוח! עכשיו אני במצב רוח טוב, אתמול זה לא היה כך. הודיעו לנו שרון צריך להיות בצום החל מהשעה 2 בלילה הואיל והוא ינותח ראשון בשעה שמונה. בשעה 4 לפנות בוקר, אחרי שרון בקושי עצם עין כל הלילה, יצאנו הוא ואני לטיול במסדרונות המחלקה ואז בישרה לי האחות שרון לא ינותח ראשון והם מקווים שהוא ינותח בשעה 11. ת'אמת לא האמנתי לה וגם הייתי טרוטת עיניים אחרי לילה לבן, אז התעלמתי. בבוקר נתחוור לי, כי היא צדקה ולכל המוקדם, רון ינותח בשעה 11 אם לא יהיו עיכובים נוספים, שכמובן היו גם היו!!!!! המתנו עם רון עד השעה 13:00 על יד חדר הניתוחים כשהוא כל הזמן מתלונן על רעב ובוכה ואנחנו כמעט בוכים יחד איתו. בשעה 13 החלטנו שמספיק זה מספיק ופשוט לקחנו את עצמנו עם רון וחזרנו למחלקה לתדהמת הצוות הרפואי. בינתיים נרגענו, נתנו לרון לאכול (אחרי שאכל וופלות הוא אמר שהבטן שלו שמחה