אקרא לוחם אמיץ
New member
רוקדים על הגופה
משטרת ישראל פסעה השבוע פסיעה רחבה אל תחומי הברבריות: היא הודיעה למשפחתו של המחבל מישיבת מרכז הרב, כי היא לא תזכה לקבל את גופת בנה – עד שתתחייב לכך שההלוויה ”תהיה צנועה“ ונטולת אמצעי תקשורת. המשפחה סירבה, הגופה טרם נקברה. אלוהים יודע מנין נטלה המשטרה את הסמכות לעשות זאת, וראוי לציין שוב את מה שצריך להיות מובן מאליו, שכל פעולה שלטונית שאיננה נשענת על החוק היא בלתי חוקית; אבל ברור על איזה הלך רוח ציבורי היא נשענת, תפיסה שאומרת שבני משפחתם של טרוריסטים הוציאו עצמם – בעצם מעשה שלא הם עשו – מכלל המוגנים על ידי החוק. הם יודעים שלמשפחה המוצלחת הזו, משפחה שהוציאה בן כזה, לא יקומו מגינים רבים. ואף על פי כן, צריך לעמוד על זכותם לקבור את יקירם. לא בשבילם, בשבילנו. מדינה שמתחילה לאסור מלחמה על מתים הולכת בדרך מסוכנת מאד. התועבה של המשכת המלחמה לאחר המוות היתה, עד כה, וודאי בתחומי ישראל, מונופול מוסלמי; ראוי להשאיר אותו להם. אבל אם המשטרה מנהלת מלחמה בגופות, קמה דליה איציק – לקלוננו, הפכה הריקנית והנבובה שבפוליטיקאים ליושב ראש הכנסת – ומנסה להלחם באנשים חפים מפשע. בביקור באזור הפיגוע – אולי כדי להמנע מגורלה של חברתה-לשעבר למפלגה – שיחקה איציק יפה על מיתרי האספסוף, וקראה להחריב את ”ביתו של המחבל”. ככה האספסוף אוהב את הפוליטיקאים שלו. יופי של התחכמות: ב“ביתו של המחבל“ חיים, ראו זה פלא, גם אנשים אחרים, הממשיכים לחיות בו גם לאחר מותו. איציק קוראת, בקיצור, לענישה קולקטיבית כנגד אנשים שלא פשעו, ושכל חטאם הוא קרבתם לפושע. אבל למה לעצור בסתם הריסת בית? אם קרובי משפחתו של המחבל צריכים לשאת בחטאו, למה לא להוציא אותם להורג? אחרי הכל, הרציונל הוא שהם צריכים לסבול בשל חטאו של רוצח; מדוע, אם כן, לא ישאו בעונש ההיסטורי לרצח? וכמובן, אין מה לדבר על הבאתם לקבורה. ולמה לעצור בבני המשפחה המיידית? מה, שאר בני העיירה/שכונה/כפר לא אחראים? הם לא היו סביבת הגידול של המחבל? הם לא מעריצים אותו? אם כבר התחלנו לקחת בני ערובה, למה לעצור בכמה בני משפחה? אחרי הכל, אנחנו איבדנו שמונה אנשים ולא בטוח שיש מספיק בני משפחה כדי לרצות את כל הרוחות הזועמות הללו. אז יאללה, לארגן מוקד המוני במרכז השכונה, ולהעלות את כולם קורבן לאלי הנקמה. ואם מישהו יצייץ, אז נזרוק גם אותו פנימה, כי ברור שהכלב מזדהה עם מחבלים. תקדימים, כידוע, לא חסרים: יריחו, עי, דוד שמודד שני חבלים להמית ומלוא החבל להחיות במואב, עכן ומשפחתו העולים כולם על המוקד בחטאו – הכל כדרישת הספרים אליהם עורג האספסוף. רגע, רגע: אבל צה“ל כבר קבע – לפני שלוש שנים ובאיחור של יותר משלושים – שהריסת בתים לא מועילה: שהיא לא מורידה את המוטיבציה לפיגועים אלא, בשל איזה תהליך פסיכולוגי לא ברור שעובר על אנשים שפגעו בהם שלא בצדק, מגבירה אותו; אפילו בוגי אמר. האם דלילה איציק לא יודעת את זה? קשה להאמין. כלומר, היא מטומטמת, אבל לא עד כדי כך. היא קוראת עיתונים. אז למה היא באה עם הרעיון המופרך הזה, להרוס את ביתה של משפחה המחזיקה בתעודת זהות ישראלית? כי זה מה שהאספסוף צמא הדם שלנו רוצה לשמוע, ודליה רוצה להתחנף לאספסוף. אולי היא גם רוצה להמנע מלחטוף כמה מכות. וכך השתלבה גם יו“ר הכנסת בחגיגה הקניבלית, שבה מתחרים מי יציע הצעה יותר ברוטלית לפגיעה בחפים מפשע. אכן, ירידה אל העם. לא שזה היה צריך להפתיע: הקריירה של איציק איננה – בלשון המעטה – רצופה ברגעים הראויים להזכר. הבולט שברגעים המעטים הללו היה כשהובילה את חנפי ש“ס בתוך מפלגת העבודה, ופעלה להדחתה של שולמית אלוני מתפקיד שרת החינוך. שלא במקרה, זה היה אחרי שהכהנת הגדולה של זכויות האדם אמרה דברים שלא נשאו חן בעיני תינוקות בית רבן. איציק טענה אז שמי שחולקת על התפיסה שהעולם נברא בשישה ימים, או סבורה שהלהט של המתנחלים לספר הג‘נוסייד על שם יהושע מוביל אותם לחפש גם את קבר רחב הזונה, לא יכולה להיות שרת חינוך. בקרב ההוא, ניצחה המורה לשעבר איציק, אז בתפקיד זוטר בוועדת החינוך של עירית ירושלים. 15 שנים לאחר מעשה, איציק – אפס מאופס, ריק מוחלט, גורנישט מיט גורנישט – היא יו“ר הכנסת. וכמו אז, היא מתחנפת לאספסוף. וישראל? וכבודה, שחולל ברבים על ידי איציק? אה, זה בסדר. אף אחד לא יזכור. אף אחד גם לא זוכר את שנות חדלונה הריקות של איציק, שנים שההפוגה העניינית היחידה בהן היתה חשדות בשחיתות. אבל התקשורת העולמית, שעדיין דשה בהתבטאות ה“נעשה לפלסטינים שואה“ של הגאון האחר, מתן וילנאי, ששקעה כאן כאבן במצולות תזכור גם תזכור; והתועבה הקטנה של איציק, יו“ר כנסת וממלאת מקום הנשיא שקוראת להשמדת ביתם של אנשים שלא פשעו, תשוב לרדוף את ישראל. והישראלים, כמובן, לא יבינו במה מדובר. הם אף פעם לא מבינים. ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור. (יוסי גורביץ)
משטרת ישראל פסעה השבוע פסיעה רחבה אל תחומי הברבריות: היא הודיעה למשפחתו של המחבל מישיבת מרכז הרב, כי היא לא תזכה לקבל את גופת בנה – עד שתתחייב לכך שההלוויה ”תהיה צנועה“ ונטולת אמצעי תקשורת. המשפחה סירבה, הגופה טרם נקברה. אלוהים יודע מנין נטלה המשטרה את הסמכות לעשות זאת, וראוי לציין שוב את מה שצריך להיות מובן מאליו, שכל פעולה שלטונית שאיננה נשענת על החוק היא בלתי חוקית; אבל ברור על איזה הלך רוח ציבורי היא נשענת, תפיסה שאומרת שבני משפחתם של טרוריסטים הוציאו עצמם – בעצם מעשה שלא הם עשו – מכלל המוגנים על ידי החוק. הם יודעים שלמשפחה המוצלחת הזו, משפחה שהוציאה בן כזה, לא יקומו מגינים רבים. ואף על פי כן, צריך לעמוד על זכותם לקבור את יקירם. לא בשבילם, בשבילנו. מדינה שמתחילה לאסור מלחמה על מתים הולכת בדרך מסוכנת מאד. התועבה של המשכת המלחמה לאחר המוות היתה, עד כה, וודאי בתחומי ישראל, מונופול מוסלמי; ראוי להשאיר אותו להם. אבל אם המשטרה מנהלת מלחמה בגופות, קמה דליה איציק – לקלוננו, הפכה הריקנית והנבובה שבפוליטיקאים ליושב ראש הכנסת – ומנסה להלחם באנשים חפים מפשע. בביקור באזור הפיגוע – אולי כדי להמנע מגורלה של חברתה-לשעבר למפלגה – שיחקה איציק יפה על מיתרי האספסוף, וקראה להחריב את ”ביתו של המחבל”. ככה האספסוף אוהב את הפוליטיקאים שלו. יופי של התחכמות: ב“ביתו של המחבל“ חיים, ראו זה פלא, גם אנשים אחרים, הממשיכים לחיות בו גם לאחר מותו. איציק קוראת, בקיצור, לענישה קולקטיבית כנגד אנשים שלא פשעו, ושכל חטאם הוא קרבתם לפושע. אבל למה לעצור בסתם הריסת בית? אם קרובי משפחתו של המחבל צריכים לשאת בחטאו, למה לא להוציא אותם להורג? אחרי הכל, הרציונל הוא שהם צריכים לסבול בשל חטאו של רוצח; מדוע, אם כן, לא ישאו בעונש ההיסטורי לרצח? וכמובן, אין מה לדבר על הבאתם לקבורה. ולמה לעצור בבני המשפחה המיידית? מה, שאר בני העיירה/שכונה/כפר לא אחראים? הם לא היו סביבת הגידול של המחבל? הם לא מעריצים אותו? אם כבר התחלנו לקחת בני ערובה, למה לעצור בכמה בני משפחה? אחרי הכל, אנחנו איבדנו שמונה אנשים ולא בטוח שיש מספיק בני משפחה כדי לרצות את כל הרוחות הזועמות הללו. אז יאללה, לארגן מוקד המוני במרכז השכונה, ולהעלות את כולם קורבן לאלי הנקמה. ואם מישהו יצייץ, אז נזרוק גם אותו פנימה, כי ברור שהכלב מזדהה עם מחבלים. תקדימים, כידוע, לא חסרים: יריחו, עי, דוד שמודד שני חבלים להמית ומלוא החבל להחיות במואב, עכן ומשפחתו העולים כולם על המוקד בחטאו – הכל כדרישת הספרים אליהם עורג האספסוף. רגע, רגע: אבל צה“ל כבר קבע – לפני שלוש שנים ובאיחור של יותר משלושים – שהריסת בתים לא מועילה: שהיא לא מורידה את המוטיבציה לפיגועים אלא, בשל איזה תהליך פסיכולוגי לא ברור שעובר על אנשים שפגעו בהם שלא בצדק, מגבירה אותו; אפילו בוגי אמר. האם דלילה איציק לא יודעת את זה? קשה להאמין. כלומר, היא מטומטמת, אבל לא עד כדי כך. היא קוראת עיתונים. אז למה היא באה עם הרעיון המופרך הזה, להרוס את ביתה של משפחה המחזיקה בתעודת זהות ישראלית? כי זה מה שהאספסוף צמא הדם שלנו רוצה לשמוע, ודליה רוצה להתחנף לאספסוף. אולי היא גם רוצה להמנע מלחטוף כמה מכות. וכך השתלבה גם יו“ר הכנסת בחגיגה הקניבלית, שבה מתחרים מי יציע הצעה יותר ברוטלית לפגיעה בחפים מפשע. אכן, ירידה אל העם. לא שזה היה צריך להפתיע: הקריירה של איציק איננה – בלשון המעטה – רצופה ברגעים הראויים להזכר. הבולט שברגעים המעטים הללו היה כשהובילה את חנפי ש“ס בתוך מפלגת העבודה, ופעלה להדחתה של שולמית אלוני מתפקיד שרת החינוך. שלא במקרה, זה היה אחרי שהכהנת הגדולה של זכויות האדם אמרה דברים שלא נשאו חן בעיני תינוקות בית רבן. איציק טענה אז שמי שחולקת על התפיסה שהעולם נברא בשישה ימים, או סבורה שהלהט של המתנחלים לספר הג‘נוסייד על שם יהושע מוביל אותם לחפש גם את קבר רחב הזונה, לא יכולה להיות שרת חינוך. בקרב ההוא, ניצחה המורה לשעבר איציק, אז בתפקיד זוטר בוועדת החינוך של עירית ירושלים. 15 שנים לאחר מעשה, איציק – אפס מאופס, ריק מוחלט, גורנישט מיט גורנישט – היא יו“ר הכנסת. וכמו אז, היא מתחנפת לאספסוף. וישראל? וכבודה, שחולל ברבים על ידי איציק? אה, זה בסדר. אף אחד לא יזכור. אף אחד גם לא זוכר את שנות חדלונה הריקות של איציק, שנים שההפוגה העניינית היחידה בהן היתה חשדות בשחיתות. אבל התקשורת העולמית, שעדיין דשה בהתבטאות ה“נעשה לפלסטינים שואה“ של הגאון האחר, מתן וילנאי, ששקעה כאן כאבן במצולות תזכור גם תזכור; והתועבה הקטנה של איציק, יו“ר כנסת וממלאת מקום הנשיא שקוראת להשמדת ביתם של אנשים שלא פשעו, תשוב לרדוף את ישראל. והישראלים, כמובן, לא יבינו במה מדובר. הם אף פעם לא מבינים. ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור. (יוסי גורביץ)