אורן אהרוני
New member
רוקי או אולי אריק זאבי
רוקי לפעמים עולה אריק זאבי למזרן עם תמונות מסרט האיגרוף הקלאסי. כשזה קורה, שוכח אלוף אירופה בג'ודו את העין הנפוחה ואת הדיסק הפרוץ בגב שלא נותן לישון, את הציפורניים שננעצו בו באימונים ואת תרגילי הסימולציה שקרעו לו את המוח. כשזה קורה, הוא חושב רק עליה, זו שכבר היתה בידיו באולימפיאדת סידני, וברחה ברגע האחרון. בחודש הבא, באתונה, תהיה לו עוד הזדמנות וזאבי יודע שמדינה שלמה, לוחצת ולחוצה, מצפה ממנו להביא הביתה את מדליה, היפה בנשים הוא מקרב את פניו למראה. מעביר אצבע על צלקת בלחי שמאל. מניח יד על עין ימין אדומה. "בחיים לא היו לי פנים כאלה", לוחש אריק זאבי אל בבואתו. "נראה אלים, לא?" שלושה שבועות לא התראינו והוא חזר חבוט. מחנות האימון בפריז ובברצלונה סימנו את גופו, תפסו את שריריו, ובכל זאת אנחנו באולם הכושר בוינגייט. איך תתאמן עם העין הזאת? "אני לא מתייחס אליה". לא כואב? "הכאב הוא חלק בלתי נפרד מהחיים". חליפת הג'ודו שהוא שם עליו עכשיו מערבלת לו את הלוק. בג'ינס וטריקו, לפני רגע, הוא נראה יפיוף תל אביבי, בליין כמו שמדורי הרכילות אוהבים להתעמר בו. עכשיו בלבן, באולם האימונים, הוא נראה כחוטב עצים מיערות אורל. כתפיו רחבות, כפות רגליו היחפות כבדות. זה אימון של נבחרת ישראל וכולם על הברכיים. חימום. רצים סביב האולם. חימום. רצים בזוגות, רצים על הצד, רצים בין המראות, משחקים תופסת. מתרגלים אחיזות. גב אל גב. מרימים זה את זה. 20 שניות. אג'ימה (התחל). עשר שניות. אג'ימה. מתחלפים. בן הזוג של אריק הוא ליס רוסטיק. שוקל יותר ממאה קילו, נראה כמו ליאם ניסן. המאמן אלכס אשכנזי מפקח עליהם ממרחק חוטם. אשכנזי הוא מאמן עקשן. התובענות שלו שקטה. הוא בטח לא משתגע על הנוכחות של עיתונאי באולם. כבר שבע שנים שהוא וזאבי יחד. באולימפיאדת סידני היה מאמן הנבחרת, כיום הוא מרוכז רק בתקווה העיקרית לאתונה. עכשיו הוא עובד עם זאבי על תרגילים, לא קרבות, כדי לא להחמיר את הפציעות. רוסטיק אמור רק להתנגד, לא לחבל בגופו של האלוף. אוחזים זה במעילו של זה. בועטים ברגליים, נופלים. פעם אריק למעלה, פעם למטה. מתחת לז'קט שלו נוטף הטריקו. המכנסיים הלבנים משחירים מזיעת תחתונים. כשאחד מהם נופל, נשמעת חבטה עמומה על רצפת הלינולאום. שריטה מאדימה על גב כף ידו השמאלית של אריק. שולף פלסטר מהתיק, מדביק בחופזה. חוזר. נופל. נופל שוב. בנקודה מסוימת הוא שוכב על הגב. פוזה שאומרת: "קיבינימט, אני לא קם יותר", אך הנה הוא לוחץ תנופה חדשה. עומד שוב על הרגליים. בדקות האלה כל ג'ודוקה קטר והאוויר ספוג התנשפויות. דשדוש רגליים יחפות. אלה שאיפות אחרונות ממיכל החמצן, טיפות אחרונות של מיכל הדלק. ריצת הרפיה. ריצה נמוכה. כבר אין כוח להרים את כפות הרגליים. עושים תנועות של ריצה אבל כמעט לא מתקדמים. כטירונים שמסבנים מ"כ תובעני. אריק יורד. מחליף פלסטר. השמאלית שלו עדיין מזרזפת. את כל חייו מזרים הג'ודוקא בשוליו של הכאב. עושה איתו דברים כי הוא שם תמיד. לומד לדבר אליו, להתיידד איתו וגם להתעלם ממנו. "כלום לא כואב, זו הגבריות שלך" המאמן של "רוקי" היה צועק מעבר לחבלים: "No pain, no pain". מאמנו של זאבי צועק ליד המזרן: "עכשיו לא כואב. כלום לא כואב. זה הגבריות שלך!" מסרט הפולחן ההוא זוכר זאבי את הקטע שבו רוקי, בשליחות חברו המת אפולו, מחליט להילחם בדראגו. "רוקי הופך את הכאב למוטיבציה", הוא אומר לי. "לפעמים אני עולה אל המזרן כשהתמונה הזאת בראש שלי". לדראגו של זאבי באולימפיאדת אתונה קוראים קוסיי אינווה. יפני חמקמק שעוד לא ראה תקרה ממזרן. שלוש פעמים אלוף עולם. אבל גם אלילים אחרים יחכו לזאבי באקרופוליס. גם ההונגרי אנטל קובץ', גם הבלרוסי איגור מקארוב.אריק זאבי, בן 27, מאה קילו וחצי, גובה 1.86 מטר , יבוא לשם חמוש בנשק משלו: אלוף ישראל בגיל 16, שלוש פעמים אלוף אירופה, שתיים מהן ברצף. בטקס הפתיחה יישא את דגל ישראל ואת התקווה הלאומית למדליה. היום שלו יהיה ב-19 באוגוסט . 500 ישראלים, בהם אביו ושני אחיו, יהיו בשבילו באולם. אבל אמא לא תבוא. מאז שאחיו נפצע בתחרות, היא נמנעת מהזירה. השובל הפטריוטי משמח אותו, אך הוא חושש שמא לא יצליח לספק את השואו. "הכל יכול להיגמר בכמה שניות", הוא מחייך. וזאבי למד לא לזלזל בשניות. הרי אותה טעות שיפוט בשניות האחרונות בסידני שללה ממנו את תפארת הפנתיאון. "כבר היום היו יכולים להגיד:'אריק זאבי, יש לו מדליה אולימפית'", הוא אומר כפתולוג המנתח את גוויית עצמו. בימים האלה נוכח זאבי כמה מייאש להיות תקווה. הוא מודה שהציפייה שיביא מדליה ריאלית ביותר. אבל ההנחה שהוא רק צריך להשחיל ראשו לתוך סרט המדליה, די מעצבנת. הבהלה לזהב, או לפחות לארד, מלחיצה. הוא מרגיש שבלי אתונה יהיו מי שישכחו לו גם את כתר מלכותו האירופי. "הדיבור היום הוא ש'אריק זאבי ספורטאי גדול, אבל רק אם ייקח מדליה יהיה גדול מאוד'". אזור ה"אין אונים" של המאמן ואם לא ייקח? אז בלי דרמות, הוא מבקש, ובלי דיבורים על אסון. החיים יימשכו והמדליה תיכבש, אולי, בבייג'ין 2008. כי האמת היא שבשלב הזה של חייו, השמים מתבקשים לחסוך רחמיהם מזאבי. הוא לומד משפטים באווירה מפרגנת במרכז הבינתחומי בהרצליה, חברת "מגדל" היא הספונסרית שלו, הוא מקבל תמיכה מהוועד האולימפי, הסוכן שמטפל בו מתמחה בדוגמנות, הוא נוסע באאודי A4. אמנם הוא כבר לא גר עם דג בריכה ושמו איתן אורבך. החברות ביניהם התרופפה לאחר שההוא אימץ חברה. אבל גם לזאבי יש חברה. קוראים לה לי. ערבב את כל אלה עם האולימפיאדה ובידיך עילה מעולה לדבר עם אלוף. אבל זאבי סקרן אותי בגלל נסיונותיו לתקן את גבולות עצמו בתהליך עיקש ומחזורי. נגיעה חמקנית בקצה יוצרת מיד קצה חדש. מאבק הפכפך, לעתים נואש, של אדם ברוחו. אין תחנות רענון בנתיב הזה, כי אתגר האתמול הוא הנוסטלגיה של מחר. המאמן אשכנזי קבע שבכל אימון זאבי חייב לשבור את השיא של עצמו. היום לפת במשך 40 שניות משקולת של 20 קילו. מחר יעלה ל-45 שניות . כך מקווה אשכנזי להתגבר על אצבעותיו הקצרות של חניכו, המונעות אחיזה קבועה ביריב. אבל שיטת אלכסנדר היא הרבה יותר מטקטיקה. היא נוסחה צורבת אופי ובה אתה עומד למבחן דווקא כשאתה בשל לכניעה. דווקא כשאתה מדגדג את אזור ה"אין אונים" שלך. אריק זאבי אומר שהאימון הזה עושה אותו ממוקד יותר, מטרתי יותר. הוא מסוגל לשחק שעתיים כדורגל, אך לא לצאת לג'וגינג חסר תכלית. הייתי עם זאבי באימון ג'ודו, באימון משקולות, ובסימולציה בחדר הפסיכולוג. מעבר לכל האימונים האלה מנסים מאמניו לגרד את השכבות החייתיות בנפש הג' ודוקא. הפסיכולוג, ד"ר בוריס בלומנשטיין, טורח לבזוק גרגר של רוע לקוד גנטי של נשמה טובה. לא זאבי. האריק הזה, הרבה נועם יש בפניו המולקות. הוא אדם שאפתן ונחוש, אבל בהחלט לא כפייתי. הוא מת לנצח אך מביא בחשבון הפסד. בשעות שעשינו יחד ניסיתי לבדוק מה ההרכב המולקולרי של הווינריות שלו. "מה אתה חושב על עצמך? ", שאלתי אותו באחד השלבים. לדעתו הוא אחד שיכול לקבוע תקדימים, שיש בו משהו שאין באחרים. "תמיד אמצא את הנקודה כדי לנצח. אני לא מנתר הכי גבוה ואין לי ידיים הכי ארוכות, אבל לו הייתי בכדורסל הייתי מוצא משהו לנצח אותו. מין לארי בירד כזה. כבד כבד אבל תמיד לוקח 11 ריבאונדים". על הילדות בפרדס כץ, שולחן השבת אצל ההורים, פריצות הדיסק בגב ובצואר, הדמעות והפסיכולוג במוסף "סופשבוע" של מעריב ובעיתון האלקטרוני של NRG מעריב
רוקי לפעמים עולה אריק זאבי למזרן עם תמונות מסרט האיגרוף הקלאסי. כשזה קורה, שוכח אלוף אירופה בג'ודו את העין הנפוחה ואת הדיסק הפרוץ בגב שלא נותן לישון, את הציפורניים שננעצו בו באימונים ואת תרגילי הסימולציה שקרעו לו את המוח. כשזה קורה, הוא חושב רק עליה, זו שכבר היתה בידיו באולימפיאדת סידני, וברחה ברגע האחרון. בחודש הבא, באתונה, תהיה לו עוד הזדמנות וזאבי יודע שמדינה שלמה, לוחצת ולחוצה, מצפה ממנו להביא הביתה את מדליה, היפה בנשים הוא מקרב את פניו למראה. מעביר אצבע על צלקת בלחי שמאל. מניח יד על עין ימין אדומה. "בחיים לא היו לי פנים כאלה", לוחש אריק זאבי אל בבואתו. "נראה אלים, לא?" שלושה שבועות לא התראינו והוא חזר חבוט. מחנות האימון בפריז ובברצלונה סימנו את גופו, תפסו את שריריו, ובכל זאת אנחנו באולם הכושר בוינגייט. איך תתאמן עם העין הזאת? "אני לא מתייחס אליה". לא כואב? "הכאב הוא חלק בלתי נפרד מהחיים". חליפת הג'ודו שהוא שם עליו עכשיו מערבלת לו את הלוק. בג'ינס וטריקו, לפני רגע, הוא נראה יפיוף תל אביבי, בליין כמו שמדורי הרכילות אוהבים להתעמר בו. עכשיו בלבן, באולם האימונים, הוא נראה כחוטב עצים מיערות אורל. כתפיו רחבות, כפות רגליו היחפות כבדות. זה אימון של נבחרת ישראל וכולם על הברכיים. חימום. רצים סביב האולם. חימום. רצים בזוגות, רצים על הצד, רצים בין המראות, משחקים תופסת. מתרגלים אחיזות. גב אל גב. מרימים זה את זה. 20 שניות. אג'ימה (התחל). עשר שניות. אג'ימה. מתחלפים. בן הזוג של אריק הוא ליס רוסטיק. שוקל יותר ממאה קילו, נראה כמו ליאם ניסן. המאמן אלכס אשכנזי מפקח עליהם ממרחק חוטם. אשכנזי הוא מאמן עקשן. התובענות שלו שקטה. הוא בטח לא משתגע על הנוכחות של עיתונאי באולם. כבר שבע שנים שהוא וזאבי יחד. באולימפיאדת סידני היה מאמן הנבחרת, כיום הוא מרוכז רק בתקווה העיקרית לאתונה. עכשיו הוא עובד עם זאבי על תרגילים, לא קרבות, כדי לא להחמיר את הפציעות. רוסטיק אמור רק להתנגד, לא לחבל בגופו של האלוף. אוחזים זה במעילו של זה. בועטים ברגליים, נופלים. פעם אריק למעלה, פעם למטה. מתחת לז'קט שלו נוטף הטריקו. המכנסיים הלבנים משחירים מזיעת תחתונים. כשאחד מהם נופל, נשמעת חבטה עמומה על רצפת הלינולאום. שריטה מאדימה על גב כף ידו השמאלית של אריק. שולף פלסטר מהתיק, מדביק בחופזה. חוזר. נופל. נופל שוב. בנקודה מסוימת הוא שוכב על הגב. פוזה שאומרת: "קיבינימט, אני לא קם יותר", אך הנה הוא לוחץ תנופה חדשה. עומד שוב על הרגליים. בדקות האלה כל ג'ודוקה קטר והאוויר ספוג התנשפויות. דשדוש רגליים יחפות. אלה שאיפות אחרונות ממיכל החמצן, טיפות אחרונות של מיכל הדלק. ריצת הרפיה. ריצה נמוכה. כבר אין כוח להרים את כפות הרגליים. עושים תנועות של ריצה אבל כמעט לא מתקדמים. כטירונים שמסבנים מ"כ תובעני. אריק יורד. מחליף פלסטר. השמאלית שלו עדיין מזרזפת. את כל חייו מזרים הג'ודוקא בשוליו של הכאב. עושה איתו דברים כי הוא שם תמיד. לומד לדבר אליו, להתיידד איתו וגם להתעלם ממנו. "כלום לא כואב, זו הגבריות שלך" המאמן של "רוקי" היה צועק מעבר לחבלים: "No pain, no pain". מאמנו של זאבי צועק ליד המזרן: "עכשיו לא כואב. כלום לא כואב. זה הגבריות שלך!" מסרט הפולחן ההוא זוכר זאבי את הקטע שבו רוקי, בשליחות חברו המת אפולו, מחליט להילחם בדראגו. "רוקי הופך את הכאב למוטיבציה", הוא אומר לי. "לפעמים אני עולה אל המזרן כשהתמונה הזאת בראש שלי". לדראגו של זאבי באולימפיאדת אתונה קוראים קוסיי אינווה. יפני חמקמק שעוד לא ראה תקרה ממזרן. שלוש פעמים אלוף עולם. אבל גם אלילים אחרים יחכו לזאבי באקרופוליס. גם ההונגרי אנטל קובץ', גם הבלרוסי איגור מקארוב.אריק זאבי, בן 27, מאה קילו וחצי, גובה 1.86 מטר , יבוא לשם חמוש בנשק משלו: אלוף ישראל בגיל 16, שלוש פעמים אלוף אירופה, שתיים מהן ברצף. בטקס הפתיחה יישא את דגל ישראל ואת התקווה הלאומית למדליה. היום שלו יהיה ב-19 באוגוסט . 500 ישראלים, בהם אביו ושני אחיו, יהיו בשבילו באולם. אבל אמא לא תבוא. מאז שאחיו נפצע בתחרות, היא נמנעת מהזירה. השובל הפטריוטי משמח אותו, אך הוא חושש שמא לא יצליח לספק את השואו. "הכל יכול להיגמר בכמה שניות", הוא מחייך. וזאבי למד לא לזלזל בשניות. הרי אותה טעות שיפוט בשניות האחרונות בסידני שללה ממנו את תפארת הפנתיאון. "כבר היום היו יכולים להגיד:'אריק זאבי, יש לו מדליה אולימפית'", הוא אומר כפתולוג המנתח את גוויית עצמו. בימים האלה נוכח זאבי כמה מייאש להיות תקווה. הוא מודה שהציפייה שיביא מדליה ריאלית ביותר. אבל ההנחה שהוא רק צריך להשחיל ראשו לתוך סרט המדליה, די מעצבנת. הבהלה לזהב, או לפחות לארד, מלחיצה. הוא מרגיש שבלי אתונה יהיו מי שישכחו לו גם את כתר מלכותו האירופי. "הדיבור היום הוא ש'אריק זאבי ספורטאי גדול, אבל רק אם ייקח מדליה יהיה גדול מאוד'". אזור ה"אין אונים" של המאמן ואם לא ייקח? אז בלי דרמות, הוא מבקש, ובלי דיבורים על אסון. החיים יימשכו והמדליה תיכבש, אולי, בבייג'ין 2008. כי האמת היא שבשלב הזה של חייו, השמים מתבקשים לחסוך רחמיהם מזאבי. הוא לומד משפטים באווירה מפרגנת במרכז הבינתחומי בהרצליה, חברת "מגדל" היא הספונסרית שלו, הוא מקבל תמיכה מהוועד האולימפי, הסוכן שמטפל בו מתמחה בדוגמנות, הוא נוסע באאודי A4. אמנם הוא כבר לא גר עם דג בריכה ושמו איתן אורבך. החברות ביניהם התרופפה לאחר שההוא אימץ חברה. אבל גם לזאבי יש חברה. קוראים לה לי. ערבב את כל אלה עם האולימפיאדה ובידיך עילה מעולה לדבר עם אלוף. אבל זאבי סקרן אותי בגלל נסיונותיו לתקן את גבולות עצמו בתהליך עיקש ומחזורי. נגיעה חמקנית בקצה יוצרת מיד קצה חדש. מאבק הפכפך, לעתים נואש, של אדם ברוחו. אין תחנות רענון בנתיב הזה, כי אתגר האתמול הוא הנוסטלגיה של מחר. המאמן אשכנזי קבע שבכל אימון זאבי חייב לשבור את השיא של עצמו. היום לפת במשך 40 שניות משקולת של 20 קילו. מחר יעלה ל-45 שניות . כך מקווה אשכנזי להתגבר על אצבעותיו הקצרות של חניכו, המונעות אחיזה קבועה ביריב. אבל שיטת אלכסנדר היא הרבה יותר מטקטיקה. היא נוסחה צורבת אופי ובה אתה עומד למבחן דווקא כשאתה בשל לכניעה. דווקא כשאתה מדגדג את אזור ה"אין אונים" שלך. אריק זאבי אומר שהאימון הזה עושה אותו ממוקד יותר, מטרתי יותר. הוא מסוגל לשחק שעתיים כדורגל, אך לא לצאת לג'וגינג חסר תכלית. הייתי עם זאבי באימון ג'ודו, באימון משקולות, ובסימולציה בחדר הפסיכולוג. מעבר לכל האימונים האלה מנסים מאמניו לגרד את השכבות החייתיות בנפש הג' ודוקא. הפסיכולוג, ד"ר בוריס בלומנשטיין, טורח לבזוק גרגר של רוע לקוד גנטי של נשמה טובה. לא זאבי. האריק הזה, הרבה נועם יש בפניו המולקות. הוא אדם שאפתן ונחוש, אבל בהחלט לא כפייתי. הוא מת לנצח אך מביא בחשבון הפסד. בשעות שעשינו יחד ניסיתי לבדוק מה ההרכב המולקולרי של הווינריות שלו. "מה אתה חושב על עצמך? ", שאלתי אותו באחד השלבים. לדעתו הוא אחד שיכול לקבוע תקדימים, שיש בו משהו שאין באחרים. "תמיד אמצא את הנקודה כדי לנצח. אני לא מנתר הכי גבוה ואין לי ידיים הכי ארוכות, אבל לו הייתי בכדורסל הייתי מוצא משהו לנצח אותו. מין לארי בירד כזה. כבד כבד אבל תמיד לוקח 11 ריבאונדים". על הילדות בפרדס כץ, שולחן השבת אצל ההורים, פריצות הדיסק בגב ובצואר, הדמעות והפסיכולוג במוסף "סופשבוע" של מעריב ובעיתון האלקטרוני של NRG מעריב