טוב... אז אני אתחיל...
לפני.... לא, ממש לא לפני הרבה זמן וממש לקראת "סוף יום" כשהרגליים כבר לא נענו להוראות המוח והמוח עבד על "טייס אוטומטי" ....ווהמולה שמביא איתו כל בוקר חדש למקום העבודה - כבר שכחה... אז... ממש אז החלו להשמע זעקות אימה מחוץ... איני זוכרת כיצד הגעתי החוצה... איני זוכרת את ה"בין לבין" הזכרון הבא הוא של נער צעיר יפה תואר מושכב על רצפת חדר ההלם. נסיונות החייאה של כל הצוות. קביעת שעת מוות. מסדרונות החלו להתמלא בבני משפחה, חברים וקרובים. זעקות שבר בקעו מכל עבר. נערה צעירה מובלת על ידי משפחתה - ארוסתו. משטרה. הכל עובר בתמונות הטסות אל מול מציאות הזוייה. סימני החבל החלו להראות סימני שקיעה ברורים על הצואר. הבזקי פלש...צלם משטרתי. שקט. כמה שעות עברו מאז? הטייס האוטומטי עבר לניווט מהלב.... לא ידענו למה. לעולם לא נדע. ואני לעולם לא אתרגל להפרד. לעולם לא. ואני לא הבטחתי גן של ורדים
