רושמת משהו מהלב...

[אוהבת אתכם]

רושמת משהו מהלב...

שלום לכם. הייתי רוצה להשאר בעילום שם, כיוון שהמון אנשים מכירים אותי. אני גרה בירושלים, בשכונת גילה. אני אם ל3 ילדים (14,9,4). אני רושמת כאן דילמה שהייתה לי במשך חודשיים האחרונים. אני הגעתי לשכונת גילה לפני 12 שנה, מתוך כוונה לאיכות חיים משופרת. אך פתאם להפתעת כולם, שכונת גילה כידוע לכם הפכה למוקד יריות מתמשכות. בהתחלה לפני כמעט שנה, אמרתי לעצמי זה יגמר מהר, והכל יחזור לכנו. אך הזמן עובר ושום דבר לא השתנה. קשה לי כאן, קשה לי לחיות כאן. לפעמים בלילה אני בוכה בכי חרשי רק ממחשבה לו אחד ממשפחתי נפגע או חלילה ... פשוט לא יכולה להגיד. בחודש האחרון עלתה השאלה מה אנחנו עושים כאן, לכל הרוחות???!! אני לא מאמינה בעצמי שאני הולכת להגיד מה שעכשיו אני אומרת. אני רוצה לעבור דירה! נמאס לי כאן, די, כמה אפשר?? אני גם שוקלת לעבור לחו"ל. אני רוצה שקט פיזית , נפשית ורוחנית. לא אקשן של יריות. ולא עוד לשמוע בחדשות "לפני שעה קלה היו יריות בגילה", תבינו , אני גרה שם!! אני לא יודעת לאן מועדות פני, אך בטוח שאני כבר לא אשאר כאן,בגילה (ואם בכלל כאן בארץ ישראל) אוהבת אתכם ... מישהי משכונת גילה

 

[הבודדה]

חזקי ואמצי!

האם שמעתי רגשי אשמה מהודעתך? (אני לא שואלת בטון ביקורתי, אלא מתוך התעניינות ונסיון להבין). אני רוצה לחזק אותך בתגובתי זו ולאחל לך שתעשי את מה שאת חושבת שטוב ונכון עבורך (ועבור ילדייך) בלי להרגיש אשמה (אני יודעת שזה קשה כי יש אנשים פטריוטים שיגידו לך שטוב למות בעד ארצנו וכו´, אבל זה בא מהמקום שלהם ולא ממה שאת מרגישה). אני מאחלת לך הצלחה בכל דרך שתבחרי.

 

[האיש מהצפון]

שבוע טוב לך, אוהבת אתכם ../images/Emo16.gif

אני לא חושב שאפשר להשוות את מה שאתם עוברים שם למשהו שאני מכיר (ואני תושב גבול לבנון..) אני זוכר רק שמה שעזר לי היה קודם כל לשתף אחרים במה שאני מרגיש, וחושב.. אני כבחור צעיר רווק, תמיד צחקתי על החיזבאללה, יצרתי עליהם בדיחות מקאבריות, ובעיקר דיברתי המון עם חברים בקיבוץ, ולעיתים גם הלכתי אליהם... לא כי פחדתי, אלא מפני שהרגשתי איזשהו לחץ. אני מניח שכשיש ילדים ויש איום כל כך ממוקד כמו אצלכם, זה דבר שמאד קשה לעבור לאורך זמן. אני מניח שיותר יחד (כלומר גם לשתף אחרים בפחדים ובלחצים כמו שהיטבת לעשות פה), זה דבר אחד שעוזר.. דבר שני, האם אינך יכולה לשלוח בינתיים את הילדים לקרובים שגרים בדרום או בצפון (אצבע הגליל למשל) שבהן הרבה יותר שקט כיום? אם כן זה יכול מאד לעזור לדעתי. כי זה יכול לשחרר אותך ולו זמנית מכמה מהדאגות שלך.(ואפילו פסק זמן של כמה שבועות, שיעזור לך למלא את המצברים הוא משהו שיועיל... הלא כן?) בקשר לעזיבת הארץ.... מצטער בנושא הזה אני לא ממש איתך. אני מתעב הרבה דברים במדינה הזו... אבל לא נראה לי שאוכל לחיות כזר במקום כלשהו. מקווה שעזרתי

 

[סהר-תמיכה]

לירושלמית מבינינו

החשש שלך כל כך לגיטימי. הרי יחלת לשקט, ורוגע, ובמקום זה, את מתמודדת עם מלחמה, ואיום שלא ברור מתי הוא יפסק. ולא מהחדשות, אלא כמציאות יומיומית בפתח ביתך. אני יודעת, שאינך רוצה שיזהו אותך, אך בכל זאת, אני מצרפת לך מס´ טלפון, שאולי תעשי בו שימוש. מדובר בקו פתוח, לנשים שחיות באזורי העימות, ונאלצות, בדיוק כמו שכתבת, להתמודד עם שגרת החיים הרגילה, ושגרת המלחמה שנכפתה. מס´ הטלפון הוא: 5716160 - 02 ומעבר לכך, אני שמחה שכתבת, ולא השארת את הדברים בפנים, בבטן. גם כך זהו נטל כבד לחיות איתו. את מוזמנת לבוא ולשוחח איתנו, בשעות הערב, בין שמונה לחצות, דרך האתר.