תרנגול רב עצמה
Active member
משנצברו כשלוש סדרות אנימה, אלימות מאוד, סדרת כישוף/סברינה, ועוד סדרה אפלה-משהו החלטתי לבדוק קצת "ריאלטי" ונפלתי מייד על שתי אלה. כבר שלושה לילות אני מבלה מול הצחוקים האינסופיים אצל רו פול, הפער בין הגבר הדק, חסר הכריזמה כמעט לבין האשה המסוגננת, יפת התואר והעוצמתית. [ יחסו ואהבתו לטיירה בנקס ברורה לגמרי - הן האיפור שמעניק לו פני טיירה מובהקים והן מבנה כל פרק הדומה מאוד ל- אמריקה טופ-מודל]. "קוויראיי" [ להלן QE] זכורה לי עם דמויות אחרות, אחת מהן' טד אלן מנהלת בערוץ המזון את תחרות הבישול הנקראת "קצוצים", שניים אחרים בעלי תוכנית שיפוץ דירות,[ קרסון, טום פלישיה] הרביעי, [קאיין דאגלס] הספר, ה"גרומר" נעלם לו. החמישי [ ג'יי רודריגז]שהיה אחראי על "תרבות" היה בתוכנית של טיירה בנקס מפיק ראשי של הצילומים, שופט במשך תקופה ארוכה עד שנעלם, אף הוא.
מדוע ההתלהבות שלי?
הרבה כותבי בקורות בעיתונות וטורים במגזינים אוהבים לכתוב על "גילטי פלז'ר" [ Guilty Pleaser ], תוכנית איומה אבל מעוררת הנאה בלתי רגילה. [ כמו לאכול שוקולד בהחבא על ידי חולה סוכרת..], ובדר"כ לא מודים שצופים בה.
המרוץ לצמרת של רו פול היא בדיוק הסוג הזה של התכנית. בהיותה מלכתחילה תכנית שמבוססת על מיומנויות שלא יאומנו של מלכות דראג - איפור, בגדים, הופעה על במה, בידור במשמעות האמריקאית של המושג [על גבול הקרקס].. מובטחת לצופה שעה של צחוקים. כיוון שה"ביצ'יות" הנשית המוקצנת על ידי קרוסדרסרים מקצוענים, שנלחמים על הטריטוריה, על הקריירה ועל עתיד טוב יותר מעודדת [ למרות שפול טוען: אני לא ביצ'ית, אני שובבה ] התגובות של צוות השופטים אכזריות. התגובות הן לפרסונה הבימתית ולא לאדם מאחוריה.
העין הקווירית היא משחק דמעות כמו "המהפך", בה מגיעים לאדם X ובתוך 5 ימים מארגנים אותו מחדש: מלמדים אותו לאהוב את עצמו, מלמדים אותו/ה להתלבש לטפח את הפנים, לבשל. בין החמישה יש מאמן, קאראמו, שיודע לשוחח ולפתוח את מושאי התכנית [ בטח שישנה עריכה, אבל זה "מדליק"] ודי דומה באופיו לקאיין "האח הגדול והאוהב" שכל סטרייט בתוכנית הקודמת, 2003, התחבר אליו ללא חרדה או לחץ.
אז הנה מודה ומתוודה, גבר בן 35 כמוני צופה בתוכניות של הומואים ונהנה מכל שנייה, כי ה-הומואיות היא החלק הפחות חשוב בתוכניות.
מדוע ההתלהבות שלי?
הרבה כותבי בקורות בעיתונות וטורים במגזינים אוהבים לכתוב על "גילטי פלז'ר" [ Guilty Pleaser ], תוכנית איומה אבל מעוררת הנאה בלתי רגילה. [ כמו לאכול שוקולד בהחבא על ידי חולה סוכרת..], ובדר"כ לא מודים שצופים בה.
המרוץ לצמרת של רו פול היא בדיוק הסוג הזה של התכנית. בהיותה מלכתחילה תכנית שמבוססת על מיומנויות שלא יאומנו של מלכות דראג - איפור, בגדים, הופעה על במה, בידור במשמעות האמריקאית של המושג [על גבול הקרקס].. מובטחת לצופה שעה של צחוקים. כיוון שה"ביצ'יות" הנשית המוקצנת על ידי קרוסדרסרים מקצוענים, שנלחמים על הטריטוריה, על הקריירה ועל עתיד טוב יותר מעודדת [ למרות שפול טוען: אני לא ביצ'ית, אני שובבה ] התגובות של צוות השופטים אכזריות. התגובות הן לפרסונה הבימתית ולא לאדם מאחוריה.
העין הקווירית היא משחק דמעות כמו "המהפך", בה מגיעים לאדם X ובתוך 5 ימים מארגנים אותו מחדש: מלמדים אותו לאהוב את עצמו, מלמדים אותו/ה להתלבש לטפח את הפנים, לבשל. בין החמישה יש מאמן, קאראמו, שיודע לשוחח ולפתוח את מושאי התכנית [ בטח שישנה עריכה, אבל זה "מדליק"] ודי דומה באופיו לקאיין "האח הגדול והאוהב" שכל סטרייט בתוכנית הקודמת, 2003, התחבר אליו ללא חרדה או לחץ.
אז הנה מודה ומתוודה, גבר בן 35 כמוני צופה בתוכניות של הומואים ונהנה מכל שנייה, כי ה-הומואיות היא החלק הפחות חשוב בתוכניות.