רחוקה רחוקה

[רננהלי]

רחוקה רחוקה

תקופה קשה מאוד רק היום הייתי אצל הפסיכולוגית אחרי שבוע וחצי כי לא היה לי זמן לבוא בתוך הכל. והרגשתי רחוקה כל כך. היא לא היתה בכלל בכל השבוע האחרון שהיה לי כל כך קשה. ניסיתי להתקשר אליה, אבל לא השגתי אותה, ולא השארתי הודעה כי ידעתי שכשהיא תחזור אליי לא תהיה לי אפשרות לדבר מרוב שהייתי עסוקה בהכל. וגם פחדתי להעיק. רק רציתי להגיד לה, רק להגיד, כדי שכשאני אגיע אליה זה לא יהיה לספר הכל מהתחלה. וזה לא יצא וזה רק הרחיק אותי יותר ממנה. והיום באתי בחוסר חשק, בכלל לא התחשק לי לבוא. וסיפרתי לה הכל. ורציתי לדבר איתה אבל לא הספקנו לדבר, רק הספקתי לספר, ואפילו לא הכל. ואני רציתי לדבר איתה.. אני חושבת שאני מתביישת ממנה. מפחדת נורא להעיק. משתדלת לשמור כמה שיותר על המסגרת של הטיפול. לבוא בזמן, לסיים לדבר כשנגמר הזמן. להתקשר רק אם צריך לקבוע פגישה. ואז אני מרגישה שהיא לא באמת שם בשבילי. כי אני נזהרת כל כך שלא לחדור לחיים שלה. וכל הזמן חושבת מתי אני מטרידה. לא להתקשר בפורים כי היא הרי עסוקה בתחפושות ומשלוחי מנות וכו וכו, לא להתקשר בשעות מסויימות כי אולי היא עסוקה עם הילדים שלה, או שזה צהריים וזה לא טוב. חושבת שעות על מה נכון ומה לא נכון. כל פעם שהייתי מתקשרת כדי לקבוע או לשנות פגישה או משהו, לא הייתי תופסת אותה. פעם שאלתי אותה מתי אפשר להתקשר גם כדי לתפוס אותה וגם כדי לא להפריע. והיא אמרה: את אף פעם לא מפריעה. ואם אני לא עונה תשאירי הודעה ואני אחזור אלייך. אבל זה לא נכון. אני כן מפריעה. ובסך הכל התמודדתי למרות שהיה קשה. אז כאילו אמרתי לעצמי: אני לא צריכה אותה, אני מסתדרת לבד. והיום קצת רגוע. שקט, פחות עסוק. רק היום דברים מחלחלים. ואני אפילו לא רוצה שהם יחלחלו כי אין לי כוח להתמודד עם הכל. ושכל הבעיות הקודמות יחזרו לשחק על הבמה. אז נראה לי שאני הודפת הכל ממני. לא חושבת כלום.

 

[יעל ארבל]

יכול להיות

שמה שאת מרגישה כלפי הפסיכולוגית שלך, את מרגישה גם כלפי עצמך או אנשים אחרים? המציאות היא שאת לא מפריעה לה - ככה היא אמרה לך ואני הייתי סומכת על המילה שלה. זה אומר שאם היית משאירה הודעה היא היתה חוזרת אלייך, ואם היית מתקשרת בזמן לא טוב, היא היתה אומרת לך וחוזרת אלייך בזמן אחר. אבל בטיפול, לפעמים מה שמרגישים קשור בעצם למשהו שאנחנו מרגישים כלפי עצמנו או כלפי אנשים אחרים, והמחשבות כלפי המטפל הן בעצם השתקפות של מה שנמצא בתוכנו. אז אולי שווה לך לבדוק אם הלא נעים הזה, זה אולי תחושה שלך שלא מגיע לך, או שאת לא מספיק טובה, או משהו דומה?

 

[להבה ירוקה]

הפחד לתפוס מקום

רננוש, איך את מול אנשים אחרים? גם תמיד מפחדת להטריח, ובסוף מתמודדת לבדך?

 

[setonr]

לרננה ולהבה-הרי אתה לבד בין כה וכה.

 

[להבה ירוקה]

אתה מרגיש שאתה תמיד לבד?

ומה עם ילדיך ונכדיך? הם לא מסבים לך אושר, או תמיכה כשאתה צריך? אני חושבת שאנחנו לא לבד. אנחנו בתוך סביבה שמלאה אנשים - והרבה פעמים זה מלחיץ לתפוס את המקום שלנו כפי שמגיע לנו. אולי ל"לבד" הזה התכוונת - אבל אותו אפשר לשנות בכל זמן וזמן, במיוחד כאשר אנחנו לא חיים על אי בודד.

 

[setonr]

ללהבה היקרה בוקר טוב- לא רציתי על--

הבוקר להכנס לדיון פילוסופי כבד ,כמו שאנו עושה בשני הפורומים הפילוסופים שאני נוטל בהם חלק. אבל במשפט מהשיר "אנחנו לבד בין כה וכה"..אני מתכוון בדרכי החשיבה שלנו, סדרי העדיפויות. ומידת האחראיות למעשינו... ישנם רבים שאפופים בחייהם באנשים, בעבודה במשפחה. ידידים... אבל לא פעם הם מרגישים בחשיבות הדיעה העצמאית ו"הקרדו" שלהם... להנות מחברת ידידים, ילדים ובמיוחד הנכדים זה "טעם החיים" אבל לחיות על פי אמונתך בשבילי "זה עיקר החיים" ...... מה דעתך ודעת האחרים... אשמח לשמוע בהמשך היום ביי וים נעים וקל..

 

[ירגזי כחול]

לא הייתי קוראת לזה לבד...

ברור שכל אחד חושב בשביל עצמו, ומחליט בשביל עצמו. אני לא יודעת מי הייתי אם לא הייתי חושבת ומחליטה בשביל עצמי. אבל זה לא אומר שאי אפשר, או שלא צריך להתמך לפעמים. כל אחד צריך לפעמים עזרה מאחרים, אוזן קשבת, או אפילו פשוט חברה. אני חושבת שהסוג של לבד שבו מדובר כאן הוא האין-אונים של מישהו שצריך עזרה ולא מסוגל או פוחד לבקש אותה בשביל עצמו.. ולא הלבד שאתה מדבר עליו. למרות שמה שאמרת בהחלט מעניין.

 

[רננהלי]

תמיד

תמיד מפחדת להטריח תמיד מפחדת לתפוס מקום מתמודדת לבד אין לי ספק שמה שמתבטא מולה זה גם מה שקורה לי בחיים מול אנשים ואני יודעת שהיא אמורה להיות שם בשבילי ולהקשיב ושבשביל זה היא שם ובשביל זה אני משלמת לה. אבל זה בדיוק מה שזה: אני משלמת לה, זה התפקיד שלה. אז התפקיד שלה נשאר בתוך המסגרת. אז אני מתביישת. מתביישת להרגיש רגשות מולה, אליה. מתביישת לומר. כל עוד זה בתוך הטיפול, בתוך השעה הטיפולית, אז זה בסדר כי זה בתוך המסגרת, אבל יש בי רצון לצאת מהמסגרת. לדרוש אותה גם כשזה לא בתוך הגבולות. ואני מפחדת אפילו לדבר איתה על זה, כי אני צריכה להשאר בתוך הגבולות. כי גם ככה אני מרגישה מעיקה, אז לעבור את הגבולות?!

 

[להבה ירוקה]

אני מציעה לך -

לדבר איתה. בדיוק על הסוגיה הזו- של גבולות. לשאול את מה שיושב לך על הלב. אם אפשר להתקשר. מתי אפשר. לנסות למתוח את הגבול (שאת הצבת) אל המקום האמיתי שלו (שנוצר בעזרת תקשורת).

 

[רננהלי]

מחשבות

להבה מה שאמרת על למתוח את הגבול אל המקום האמיתי שלו, הזכיר לי משהו.. תמיד הייתי ככה עם אנשים, משתדלת כמה שפחות להעיק. לעזור כמה שניתן ובמה שניתן, ולהיות תמיד נחמדה וחייכנית וטובה, ולא להעיק על אף אחד. בעצם לא הרשיתי לעצמי להיות, לא הרשיתי לעצמי ליצור קשרים אמיתיים. קשרים שגם אני נמצאת בהם ולא רק האחר. כי הצבתי את הגבול מוקדם מאוד, מוקדם מדי. קרוב מאוד אליי, ורחוק מאוד מהאחרים. רק לא להעיק. עד ש.. עד שניסיתי את זה. ניסיתי ליצור קשר כזה. עם חברה שמאוד אהבתי. וניסיתי להיות שם אני, להיות שם גם חלשה ונזקקת. ונפגעתי כמה נפגעתי... חזק וכואב ואחר כך זה קרה שוב עם חברה אחרת, גם מישהי שאהבתי מאוד. וכבר ידעתי לעצור. ונפגעתי. מאוד מאוד. אבל עצרתי את עצמי בכוחות לא כוחות והפסקתי את זה. אמנם לא עצרתי מספיק בזמן, אבל לפחות עצרתי. ומה אני מנסה עכשו? ביחס לעולם אני שוב מחזיקה את הגבול קרוב אליי. לא מאמינה ממילא לאף אחד. לא רוצה אף אחד. כי החברות האלה הרי אהבו אותי. אני יודעת שאהבו. ובכל זאת הכאיבו כל כך. ובכל זאת לא אהבו מספיק. מין תחושה כזו שאי אפשר לאהוב אותי מספיק בשביל לקבל גם את החולשות שלי. פשוט אי אפשר. וביחס לפסיכולוגית שלי? מנסה, משתדלת, מנסה לספר הכל גם אם קשה. אבל זה בא לי בהפוכה כנראה. כי זה מה שאני מרגישה, שאני צריכה להשאיר את הגבול קרוב אליי כדי לא להעיק. כדי לא לעבור את הגבול של האחר כמו שעשיתי. ואיך שהשפלתי את עצמי אז. אני כל כך מתביישת לכתוב את זה, אבל זה מה שזה. בזה שחציתי את הגבול עם החברות ההן, פשוט השפלתי את עצמי. ואני לא רוצה לעשות את זה שוב. אם אני לא יכולה לקבל אהבה, לפחות אני אקבל כבוד. כבוד יש לי. אני יודעת שאנשים מעריכים אותי ומכבדים אותי, ולפחות את זה אני רוצה לשמור. וגם איתה. אני רוצה שהיא תכבד אותי. לא רוצה להשפיל את עצמי. לא בפניה ולא בפני אף אחד. זוכרת כבר בהתחלה של הטיפול. כמה שכאבתי. כמה שהיה לי קשה. וגם אז שמרתי על הגבולות. באחת הפעמים הראשונות כשהסתיים הטיפול, היה לי כל כך קשה וכל כך כואב שלא רציתי ללכת והתחשק לי להגיד לה: "לא רוצה, אני לא הולכת מפה, אני נשארת לשבת פה" ולקחתי את עצמי ולא אמרתי מילה והלכתי הביתה. ובפעם הראשונה שהייתי צריכה לשלם כמה פחדתי לשכוח.כמה נלחצתי מזה שאשכח. עשיתי לי סימנים כדי לזכור. כדי שחלילה לא תחשוב שאני לא אחראית. ועדיין, חשוב לי נורא לא לשכוח ולא לפספס. מדייקת. אפילו היא לא זוכרת שהגיע הזמן. לדבר על גבולות מבחינתי אומר לעבור את הגבול. ולהשפיל את עצמי.

ועכשו אני כבר יודעת שברגע שהצלחתי לנסח את זה אני בטח גם אראה לה את מה שכתבתי. למרות שאני לא רוצה ודווקא בגלל זה.

 

[רננהלי]

וגם

ואני שונאת גם את הגבולות הטכניים של הטיפול שונאת את ההתחלה ואת הסוף שונאת להגיע, לחכות בחוץ שתהיה השעה המדוייקת, לא להקדים ולא לאחר, לדפוק בדלת, לחכות שתפתח, לשמוע מבפנים דלתות נסגרות (חדר הטיפולים נמצא בבית שלה), והיא פותחת את הדלת והולכים לחדר. ואני מורידה תיק, מעיל, מניחה בצד. ואני יושבת באותו מקום מושכת את הכריות הצידה, והיא יושבת באותו מקום. ובסוף היא אומרת שצריך לסיים, אני מושכת אליי את הדברים שלי, לובשת מעיל, לוקחת את התיק, היא פותחת את הדלת של החדר. ואחר כך מלווה אותי לדלת של הבית, אני פותחת את הדלת, אומרת שלום, היא עונה וסוגרת אחריי. טקס קבוע. קבוע. כל פעם אותו דבר בדיוק. טקס מעצבן. הגבולות של הטיפול. שאני שונאת אותם. את הטכניים, הפיזיים, ואת אלה שלא. מה שכן ואני לא יודעת איך זה אצל אחרים, אולי זה תמיד ככה. אני כל הזמן משנה את השעה של הטיפול. יש לנו בעיקרון שעה ויום קבועים, אבל אני משנה כל הזמן, כל פעם בגלל דבר אחר. זה בעצם שאני מוכרחה כי יש לי שם פתאום דברים אחרים שאני חייבת לבוא אליהם. אבל זה גם שאני מפחדת להתחייב ולהישאר בשעה הספציפית הקבועה. אז בעצם זה אי שמירה על הגבולות. ואני תוהה תמיד אם זה מעצבן אותה שאני משנה כל הזמן.

 

[להבה ירוקה]

את זה גם אני שנאתי

אבל הבנתי שאין ברירה..

 

[להבה ירוקה]

את גדולה ../images/Emo45.gif

אם את מראה לה את מה שכתבת - את פשוט ענקית! ואין לי מה להוסיף יותר. מחכה לשמוע מה היא תגיד

 

[רננהלי]

עוד מחשבה

בגלל שהיא פסיכולוגית והיא לא תגיד לי מה היא מרגישה אליי, אני לא אדע אם היא מקבלת אותי ואוהבת אותי למרות שאני משפילה את עצמי. השפלה יכולה להשתנות ולהרגיש אחרת רק אם האדם שמולך לא רואה את זה כהשפלה ומקבל ואוהב אותך למרות זאת. ואני לא אדע את זה לעולם. כי היא בכוונה לא אומרת כלום על עצמה, כי זה בדיוק הטיפול. לארוצהלארוצהלארוצהלארוצה לא רוצה להשפיל את עצמי!!

 

[להבה ירוקה]

זה בדיוק הטיפול??

תראי, אני יודעת שיש גישה טיפולית שבה המטפל לא מספר על עצמו דבר. אני אישית לא התחברתי אל הגישה הזו, והפסיכולוגית שלי קלטה את זה, והייתה מספרת על עצמה, ומשתפת אותי. ואז עמדה מולי אישה, אנושית, ולא 'איש מקצוע' נטול רגשות. גם זה משהו חשוב להעלות אותו בטיפול. לא מקבלת את המשפט שלך:"השפלה יכולה להשתנות ולהרגיש אחרת רק אם האדם שמולך לא רואה את זה כהשפלה" אני חושבת ש: השפלה יכולה להשתנות ולהרגיש אחרת רק אם את עצמך מחליטה שאינך מושפלת. האדם ממולך בכלל לא משנה.

 

[s h i r k u s h]

יקירתי ../images/Emo24.gif

התפקיד שלה לעזור לך התפקיד שלה להקשיב לך התפקיד שלה הוא לעודד ולתמוך בך- את לא מעיקה עליה ואת לא מפריעה לה- זה התפקיד שלה ועל כך את משלמת לה. אבל אני די מבינה אותך, כי הלכתי קצת לפני הצבא לפסיכולוגית לפי דרישות הצבא <רגישה מדי לטעמם> וממש לא הרגשתי בנוח, ברחתי מהנושאים האמייתים שהייתי צריכה לדבר עליהם והטיפול היה רחוק מלהיות אפקטיבי. אל תשכחי שהיא שם למענך, שתפקידה להקשיב ולעזור לך וכדי לעזור לעצמך, את חייבת להיפתח בפניה- זה אולי ייקח קצת זמן אבל את תראי שבסוף תרגישי טוב לספר לה הכל.