../images/Emo13.gif
כמו שידוע לחלקכם, אני ואחיי גרים ביחד ונגור ביחד עד לגיוס הלא מאוד רחוק [לפחות]. אני אחלק את התשובה שלי לשני חלקים: 1. אף פעם לא נפרדתי מהאחים שלי ליותר מחמישה ימים [גדנ"ע מזרחנות, שאליו הם לא נסעו כי הם לא במגמת ערבית כמוני]. כשהייתי בגדנ"ע בהחלט הרגשתי בחסרונם - זה היה מוזר לא לשמוע אותם בבוקר ולריב עם אנשים
אחרים על המקלחת. היה כיף מאוד [תודה ששאלתם
] והיה לי עצוב לחזור הביתה [למדתי שם
המון, ובכלל לא למדנו ערבית - רק על המודיעין, שאני מקווה מאוד להתקבל אליו] - אבל אין ספק שהוקל לי לחזור לשגרה של ריבים על המקלחת עם אנשים שבאמת
נוח לי בחברתם [בגדנ"ע הייתי רק עם חברה אחת באותו החדר, ועם עוד ארבע בנות מערים אחרות]. 2. אין לי הרבה בני דודים [רק חמישה], ולכן אני מרגישה מאוד קרובה אל כל אחד מהם. שניים מהם אני אוהבת במיוחד [בני 26 ו-27] ומרגישה ממש כאילו הם האחים הגדולים שאף פעם לא היו לי [חמש דקות זה לא נחשב
]. אני מדברת עם בני הדודים שלי הרבה ונוסעת לתל אביב הרבה פעמים [עם ובלי האחים שלי, מעדיפה בלי] כדי להיפגש איתם. חוץ מזה, אני כמו האחות הקטנה שאף פעם לא הייתה להם
גם בני דודים זה נחשב, נכון? [דווקא שמתי לב שלמרות שיש לי רק שתי בנות דודות, אליהן אני פחות קרובה. כנראה שזה בגלל שהן עוד קטנות, אבל אני חושבת שזה גם בגלל שאני רגילה ל
בניםבניםבנים. אני לא בדיוק הטום-בוי האולטימטיבי, אבל אין ספק שאני מסתדרת עם בנים יותר מאשר עם בנות, ופירטתי על כך לפני כמה תגובות: "גם לי אין ממש חברות טובות, אבל זה בגלל שאני נוטה לא להסתדר עם בנות. נראה לי שזה בגלל שגדלתי עם בנים, אבל אני פשוט לא אוהבת את כל הרכילויות והסכסוכים אצל בנות. יש לי המון חברים בנים ואולי חברה בת אחת."]
או שככל שיותר קרוב אחד לשני יותר טוב
