רחלי, שכחתי משהו, כל כך אופייני..

[אוזן רגישה]

רחלי, שכחתי משהו, כל כך אופייני..

כמובן שקראתי שוב מה שכתבת... חינוך מיוחד או לא?!!!! אז זה נחמד לדעת שאת מבינה את נפש המורה... וגם אמרה לי חברה היום שבהתחלה זה נעלם ולאט לאט משתחרר. כמובן שידיעת התאוריה לא מקלה עלי, כל הענין של הדחקה, הכחשה וכו.. את יודעת, לקח לי עשר ומשהו שנים להשתחרר... בעצם כשאני חושבת על מה שכותבת, אני לא משוחררת. כזה מן קיבעון שלא מניח לי ונראה שהכל מתנקז לו עכשיו החוצה. חוץ מזה מה שרציתי להגיד לך, זה שיש לך אמא שנשמעת נשמה טובה בכל מובן המילה. ואני סתם מברברת אולי כי אני רוצה לספוג עוד קצת מהרוגע שיוצא מהשורות שכתבת לי. באמת שבת שלום ותודה. נ.ב. חשבתי על מה שאמרת, עכשיו אני תופסת שבאמת אוזן ימין שלי רגישה יותר... בצלילים ובבריאות.

 

[רחלי27]

אוזן ימין+אוזן שמאל..

שבוע טוב! אוי..את לבד! זה מה שנישאר לי הכי חזק מההודעה שלך! אולי ביגלל שזה הדבר הכי שנוא עלי-הלבד הזה! 10 שנים להישתחרר? זה נישמע ה מ ו ן זמן!!ה מ ו ן !!! ואת ממשיכה לחיות רגיל, לתפקד, לתת , לשמוע כל בוקר את הצלילים, לחפש את האור ו....לכאוב! אולי תספרי לי איך זה מישתחרר בסוף? גם לילדים התהליך ארוך כל כך או שאולי זה הרבה עיניין של גישה וצורת חיים? את יודעת?אכן יש לי אמא נהדרת, טובה חמה ומאוד תומכת. אבל גם אני אמא. ל2 הקטנטנים שנישארו בידי למישמרת. ואני רוצה שהם יגדלו בריאים בנפשם ובגופם ואני פוחדת כל כך מהחסר הזה.. אבא זה אבא. אח גדול זה אח גדול. ואני אמא שמנסה להתמודד עם הכאב שלי ולדאוג שהם יפרקו את שלהם.. וכשהם מפרקים אותו בדרכים מישלהם אני לא תמיד נישארת רגועה כל כך.... אבל האמונה הזו שבסוף ניראה את הטוב, נרגיש ונמשש אותו מחזיקה אותנו יחד כאן! אוזן-אני מקוה שהימנית שלך מרגישה עדיין טוב.... אומנם אין פה צלילים אבל המילים... שבוע נהדר !!אותה שחזרת אלי בתשובה ובעידוד! מקוה לשוחח פעם באון ליין ונהיה בקשר... דרך אגב-אבא שלך נישאר לבד?מתי נפטרה אמא שלך? ואיך כולם התמודדו עם הכאב הזה? סליחה על השאלות אבל...אני רוצה לילמוד. רחלי.

 

[אוזן רגישה]

רחלי, עם החושים יקרה, רק עם החושים

תוכלי לעשות את הדבר הנכון. הקטנטנים שלך זקוקים ליד אוהבת ותומכת, זקוקים לקשב ולגב חזק. ומותר לכעוס וחשוב לומר להם שאת תמיד אוהבת גם במצבים לא כל כך.. המטפורה הכי יפה שאני מכירה זה שהשמש לא נוטשת אותנו גם כשמעונן וסגרירי. היא תמיד שם כמו האהבה. וחשוב שתרגישי שהם שם, שתתני לעצמך להבין שגם את עם היותך הבוגרת, נשארת להם למישמרת. והקטנים האלה יודעים לשמור בדרך הטהורה ביותר שאני מכירה. ובענין שלי,איך חיים עם זה? שרדתי, לא חייתי. סיפור קטן יסביר לך: לפני 4 חודשים מעדתי ונפלתי. התוצאה קרסול שבור, קרסול נקוע בחומרה, ברך חבולה קשה ויד חבולה קשה. מינימום מלחמה, אמרו שעשיתי עבודה טובה... וכך באמצע בעודי מנסה להחלים התחילו הבעיות הקשות יותר עם אמא והייתי איתה המון, שתינו על כסא גלגלים, מראה מאד מצחיק! גם מקום העבודה שלא ידע מתי אחלים פיטר אותי...בכל אופן השבר ברגל שבר בי משהו ענק ולא ברור ואמרתי לעצמי עוד מעט נתאושש אני הרגל ואמא... ואיכשהו כשאמא נפטרה לי בידיים כשאני חשה את הסליחה ההדדית ביניינו שנבנתה לה בשבועיים, הכל קפא! זה היה לפני חודשיים. אבא לא לבד וכן לבד. הורי שבעו מרורים אדירים בחייהם ואבא משתדל שלא להתעסק עם רגשות ולהיות הרבה יותר ענייני - דעתי שזה גם מצב של הלם. אנחנו סביבו (אני מבזבזת לו חשבון טלפון לאינטרנט כרגע...!), הכלב שלי ואבא חברים בנפש אז אני נותנת להם לבלות ביחד ואבא כותב בעיתון ומזכיר יד לבנים בארץ כך שלאט אני מקווה שיבנה לו חיים. ביניינו האחים אנחנו לא מדברים. לפעמים יוצא משהו במשפט אבל מעולם לא דיברנו בבית על אובדן ולא שיתפנו, כז המן חינוך. זה הדבר הלא נכון לדעתי כי מה שקורה עכשיו שכל מה שלא פתור אצלי פורץ החוצה בלי גבולות. יאו כמה כתבתי. המשפחה שלי באמת מנסה לתמוך ככל יכולתה אבל זה לא זה.

 

[רחלי27]

שלום לך אוזן.

אז שוב אני כאן. הקטנים יושבים להם עם קלטת וידאו ואמא שלהן אוספת קצת כח ליד המחשב........ תודה על התשובה שלך.. את מכירה את הבדיחה העצובה שמספרת שאם היו אוספים את שקי הצרות של כולם למקום אחד וכל אחד היה יכל ליבחור. כולם היו בוחרים....את השק שאותו שמו...?? ניראה לי שמשמיעת כאב הזולת אנחנו גם לומדים לאמר תודה לה´. על מה שיש ...וגם על מה שאין.... את מתארת את כיסאות הגלגלים, את איחוד הלבבות, את הבום הגדול... ומשדרת את העוצמה של הללכת קדימה למרות הכל! טוב שמצאת לך איפשהוא לפרק ככה מידי פעם קצת כאב-זה באמת משחרר ואת חייבת לפרגן את ה"תענוג" הזה לעצמך! אוזן...אני עדיין מנסה לעכל את הצורה שבה את עובדת על האבל והתמיכה לאבא שלך.. את גדולה! באמת בלי מילים-רחלי. ואם להתיחס לחמודים שלי הם שומעים את המישפט הזה יום יום. אני תודה לקל לא כועסת עליהם הרבה פשוט כיוון שמאז התאונה התחלתי לקחת את החיים בפרופורציה נכונה יותר. אני מישתדלת ככ לראות את הטוב שבכל דבר ולסלוח על הכל -ומהר!! לומדים מהחיים, ואני מקוה שכולנו נילמד רק משמחות שיהיו לנו. יללא...גם אני כבר מישתפכת.. ביי....