הפעם ב"על המדף", שמחתי לשוחח עם אלדד אילני, מחבר סדרות הספרים המצליחות "הרפתקאות יובל" ו"הסיפור המושלם". נעים להכיר!
ספר על עצמך
אני יליד חיפה, בוגר ביה"ס הריאלי העברי במגמת מזרחנות. בילדותי ונערותי הייתי פעיל מאד בצופים. הייתי רשג"ד והייתי במשלחת הצופים לארה"ב. הייתי גם בהמון חוגים – ציור (אפילו יש לי בגרות בציור), להקת המחול העירונית של חיפה, ותזמורת מנדולינות. באוניברסיטה עשיתי תואר בקולנוע וטלוויזיה ומדעי הרוח כללי ובגיל 27 התחלתי לעבוד המערכות מידע אחרי שעשיתי קורסי תיכנות וניתוח מערכות בממר"מ. מאז אני עובד כבר יותר מ-41 שנים במערכות מידע. עשיתי מגוון תפקידים גדול – החל מתוכניתן וכלה בסמנכ"ל מערכות מידע. אני נשוי ויש לי 3 ילדים. בינתיים בלי נכדים.
מה הם הרגלי הכתיבה שלך?
יש לי שני הרגלי כתיבה עיקריים: הראשון – מה שאני קורא גניבה. ואסביר: מאחר שאני עובד ב"עבודה אמיתית", ורוב חיי עבדתי בממוצע של עשר שעות פלוס חמישה ימים בשבוע, לא פשוט לי לגייס כוחות לכתוב במשך השבוע. רץ לעבודה בבוקר ועייף בערב. לכן הייתי "גונב" שעתיים ימי שישי ושבת על הבוקר, כשהמשפחה ישנה עדיין, ובהן יושב בסלון ומתקתק. במקביל, גם בגלל שאני שכחן גדול, אני מקליט בסלולרי רעיונות שיש לי.
ההרגל השני הוא בנסיעות לחו"ל. גם בנסיעות עבודה מצאתי את עצמי בסוף היום במלון כותב ויותר מזה – בנסיעות הפרטיות. אז אני "גונב" הרבה. ממש.
ויש לי, אם אפשר לקרוא לזה הרגל, עוד אחד: אני מפתח עלילה עם הזמן. כלומר - אין לי מושג מה הולך לקרות בעלילה. שוחחתי עם מספר סופרות כדי להבין אם אני השונה, והבנתי שלא מעט סופרים לא עובדים כמוני. אני מתחיל מרעיון או משפט בסיסי ונותן לגיבורים להוביל את העלילה. הם הרבה פעמים מפתיעים אותי. יוצא לי לדבר אתם ולנסות להבין את מניעיהם ומה הם חושבים לעשות ואני מוצא את עצמי רק מתעד מה שהם עושים. יש סופרים, אולי הרוב, שצריכים לדעת הכל – להכיר את גיבוריהם לפרטי פרטים (לי לרוב אין מושג איך הגיבורים שלי נראים עד אמצע הספר), ולדעת מה תהיה העלילה בקווים מפורטים מאד.
מתי התחלת לכתוב?
ההתחלה ההתחלתית היתה בביה"ס ובצופים. כתבתי בעלון של שני המקומות. אחר כך, באוניברסיטה, בחוג לקולנוע, נתנו לנו מטלה לכתוב סיפור קצר. כתבתי (על מכונת הכתיבה שהיתה לי אז) סיפור בשם "נעמה", על פגישה מקרית עם אהבת נעורי. כל אחד ממשתתפי הקורס הקריא את הסיפור שלו והכיתה די הופתעה לטובה מהסיפור שלי. לדעתם הוא היה יוצא דופן באיכותו. נכון להיום די בטוח שהייתי מוצא בו המון בעיות, אבל אז, לכיתה, זה היה מצויין.
מה הם מקורות ההשראה שלך?
בשלוש מילים: אין לי מושג. כמו שאמרתי, אני מתחיל ממשפט/רעיון ומשם הסיפור מתפתח מעצמו. לא תמיד לכיוונים טובים. אני, כמו רוב הסופרים להערכתי, זורק לפחות פי שניים מכמות המילים שאני כותב ומפרסם בסוף. נדמה לי שעמוס עוז דיבר על יחס הרבה יותר חמור, והוא כנראה צודק. יש לי מן יכולת כזאת לפתח כמעט מכל משפט שתיתן לי, סיפור קצר בן לפחות אלף מילים, די במהירות ובקלות. האם הוא יהיה איכותי? בכלל לא בטוח, אבל סיפור יהיה שם. אני משער שאם תלחץ אותי לפינה אני אגיד שמקורות ההשראה שלי הם החיים שלי. הספרים והסרטים שאני רואה ואוהב, דברים שקורים לי ולחברי, דברים שאני קורא עליהם בעיתונים, רואה בחדשות בטלוויזיה.
אילו ספרים או סופרים השפיעו על סגנון הכתיבה שלך?
בילדותי ונערותי קראתי בעיקר ספרי הרפתקאות: חסמבה, דנידין, השביעיה הסודית ועוד סדרות. גם ספרים על אינדיאנים וקאובויים היו להיט – וינטו ויד הנפץ, ביל קרטר. אני זוכר מאד לטובה את "חלף עם הרוח". אבל הסופר שהכי אהבתי לקרוא בילדותי הוא אריך קסטנר. בעיקר בגלל ההומור המעודן שלו ואהבת האדם היפהפיה שלו. כיום, בבגרותי, הסופר שאני הכי אוהב וחוזר לספריו שוב ושוב הוא ג'ון לה קארה האגדי. ובין כותבי הסיפורים הקצרים אני מת על ריימונד קרבר, ולמרות שכתב רק ספר סיפורים אחד, אני מעריץ את ג'י די סלינג'ר. אני גם אוהב מאד את ספריו של רוברט האריס, שלוקח הרבה פעמים מקרים אמיתיים וכותב עליהם ספרים.
ספר על הספר הכי טוב שקראת בשנה האחרונה
"סטונר" של אדוארד וויליאמס, המספר על דעיכת הקריירה של מרצה באוניברסיטה. סיפור אנושי קורע לב על אדם בשלהי הקריירה שלו, אחרי חיים מלאי אכזבות, כולל רומנטיות, בסביבת עבודה לא נעימה, מסתבר - האוניברסיטה. מצד שני, כמו כל כמה שנים, חזרתי השנה שוב לשניים מספריו של ג'ון לה קארה – "המרגל שחזר מן הכפור" ו"כל אנשי סמיילי". שני ספרי ריגול פנטסטיים. הספר השלישי של לה קארה אליו אני חוזר שוב ושוב הוא "החפרפרת".
מה הם שלושת הטיפים הכי חשובים בעיניך לסופר/ת המתחילים
+ הטיפ הראשון – היו חרוצים. כתיבה היא לא דבר קל. היא עבודה של בדידות. נתקעים לא מעט, אתה כותב ולא מרוצה ממה שכתבת. לא מעט פעמים בא לך להרים ידיים. צריך להיות חרוץ. לשבת ולכתוב גם אם אין "השראה".
+ הטיפ השני – למדו לקבל ביקורת. צריך להיות מסוגל לחיות עם ביקורת, בייחוד קשה. קודם כל – ביקורת עצמית. אתה צריך להיות מסוגל לקרוא משהו שכתבת בעיניים של מבקר. לתקן ולשפר ולשפץ את הטקסט שכתבת, למרות שלמחוק פסקה או פרק שלמים זה ממש קשה – לפעמים זה הכרחי. אחר כך, וזה קטע אפילו יותר חשוב, צריך להיות מוכן לשמוע ביקורת בצורת הערות ותיקונים מהעורכ/ת.
+ הטיפ השלישי – כתבו מה שאתם רוצים/אוהבים, לא מה שמצפים מכם. כתבו מה שמעניין אתכם/ן, לא מה שאחרים מציעים לכתוב. אל תכתבו כדי למצוא חן כי "ככה יאהבו אותי" ובטח לא כדי להצליח. כתבו את התשוקה שלכם.
ספר לנו על הספר החדש שלך "הסוד של סבא גדליה"
הספר החדש, "הסוד של סבא גדליה" מתחיל גם הוא, כמו "התינוקת מסלובניה" קודמו, בעבודה שהמורה נותנת ממש לפני החופשה, דבר שמעצבן את יובל, כי החופשה תיהרס. והפעם, לא סתם, צריך לכתוב על גיבור שמכירים. מי בכלל מכיר גיבורים? והחופשה הקרובה היא זאת שבה עוזרים לסבא גדליה בבציר הענבים במושב שלו ליד הכינרת. אולי לסבא גדליה יש סיפורי גבורה מהמלחמות בהן לחם? ובכן – יש לו. אבל את שמחת סיפורי הגבורה של סבא גדליה מעכירות גניבות חקלאיות מהן סובלים יישובי הסביבה. האם יובל יכול לשבת בשקט כשגנבים שודדים ענבים מכרמי המושב של סבא גדליה? האם יובל ינסה למצוא את הגנבים? האם יצליח? ואיזה סוד כמוס של סבא גדליה יתגלה?
מה מקור ההשראה שלך לספרי "הרפתקאות יובל"?
מצד אחד מקורות ההשראה הם ילדותי – הדודים שגרו במושב כפר יהושוע, החופשות שעשינו בחורשת טל עם ההורים באוהל הגדול. מקורות ההשראה האחרים הם אותם ספרים שהשפיעו עלי בילדותי – אמיל רב התושיה של "אמיל והבלשים", אנטון האמיץ, גיבור "פצפונת ואנטון", ירון זהבי וחבריו בספרי חסמב"ה. אלא שבניגוד לאותם ילדים אמיצים, ליובל יש גישה לכל הטכנולוגיות של היום – האינטרנט, האפליקציות, מזל"טים, כך שמעבר לסקרנות ולאומץ שלו, יש לו כלים טכנולוגיים בהם הוא יכול להיעזר.
מה הפידבק הכי מרגש שקבלת על ספרך?
היו הרבה. בראש ובראשונה התשבוחות שקיבלתי מאבי ז"ל וחברתו לאחר מות אמי, חֶנְיָה, שהיתה המנהלת שלי בביה"ס היסודי. אבל הכי התרגשתי כשהמורה לספרות הכי ידועה ומוערכת בביה"ס הריאלי, נעמי סורוקה, התקשרה אלי במיוחד לשבח אותי על ספרי הראשון. לקבל ממנה מחמאה כזאת, בלי שידעתי בכלל שהיא קראה את הספר, היה מדמיע לגמרי.
האם עובד על ספר חדש בסדרה?
אני משחק עם רעיונות. עדיין אין טיוטא גמורה, אפילו רחוק מזה, אבל אני מקווה.
האם מעניין אותך להתנסות בז'אנר אחר?
לפני כמה שנים פרסמתי מדי שבוע בימי שישי במשך שנה שלמה סיפורים קצרים למבוגרים שהצטברו אצלי. לאורך אותה שנה שאלו אותי כמה פעמים מדוע אני לא כותב ספר שלם גם למבוגרים. אז לא מזמן עשיתי זאת וכעת אני מסיים קריאה שלישית של טיוטת ספר למבוגרים, שאני מקווה שהוצאות ספרים ירצו לפרסם.
תודה ובהצלחה.
באדיבות עולם הספרים של רז
אני יליד חיפה, בוגר ביה"ס הריאלי העברי במגמת מזרחנות. בילדותי ונערותי הייתי פעיל מאד בצופים. הייתי רשג"ד והייתי במשלחת הצופים לארה"ב. הייתי גם בהמון חוגים – ציור (אפילו יש לי בגרות בציור), להקת המחול העירונית של חיפה, ותזמורת מנדולינות. באוניברסיטה עשיתי תואר בקולנוע וטלוויזיה ומדעי הרוח כללי ובגיל 27 התחלתי לעבוד המערכות מידע אחרי שעשיתי קורסי תיכנות וניתוח מערכות בממר"מ. מאז אני עובד כבר יותר מ-41 שנים במערכות מידע. עשיתי מגוון תפקידים גדול – החל מתוכניתן וכלה בסמנכ"ל מערכות מידע. אני נשוי ויש לי 3 ילדים. בינתיים בלי נכדים.
יש לי שני הרגלי כתיבה עיקריים: הראשון – מה שאני קורא גניבה. ואסביר: מאחר שאני עובד ב"עבודה אמיתית", ורוב חיי עבדתי בממוצע של עשר שעות פלוס חמישה ימים בשבוע, לא פשוט לי לגייס כוחות לכתוב במשך השבוע. רץ לעבודה בבוקר ועייף בערב. לכן הייתי "גונב" שעתיים ימי שישי ושבת על הבוקר, כשהמשפחה ישנה עדיין, ובהן יושב בסלון ומתקתק. במקביל, גם בגלל שאני שכחן גדול, אני מקליט בסלולרי רעיונות שיש לי.
ההרגל השני הוא בנסיעות לחו"ל. גם בנסיעות עבודה מצאתי את עצמי בסוף היום במלון כותב ויותר מזה – בנסיעות הפרטיות. אז אני "גונב" הרבה. ממש.
ויש לי, אם אפשר לקרוא לזה הרגל, עוד אחד: אני מפתח עלילה עם הזמן. כלומר - אין לי מושג מה הולך לקרות בעלילה. שוחחתי עם מספר סופרות כדי להבין אם אני השונה, והבנתי שלא מעט סופרים לא עובדים כמוני. אני מתחיל מרעיון או משפט בסיסי ונותן לגיבורים להוביל את העלילה. הם הרבה פעמים מפתיעים אותי. יוצא לי לדבר אתם ולנסות להבין את מניעיהם ומה הם חושבים לעשות ואני מוצא את עצמי רק מתעד מה שהם עושים. יש סופרים, אולי הרוב, שצריכים לדעת הכל – להכיר את גיבוריהם לפרטי פרטים (לי לרוב אין מושג איך הגיבורים שלי נראים עד אמצע הספר), ולדעת מה תהיה העלילה בקווים מפורטים מאד.
ההתחלה ההתחלתית היתה בביה"ס ובצופים. כתבתי בעלון של שני המקומות. אחר כך, באוניברסיטה, בחוג לקולנוע, נתנו לנו מטלה לכתוב סיפור קצר. כתבתי (על מכונת הכתיבה שהיתה לי אז) סיפור בשם "נעמה", על פגישה מקרית עם אהבת נעורי. כל אחד ממשתתפי הקורס הקריא את הסיפור שלו והכיתה די הופתעה לטובה מהסיפור שלי. לדעתם הוא היה יוצא דופן באיכותו. נכון להיום די בטוח שהייתי מוצא בו המון בעיות, אבל אז, לכיתה, זה היה מצויין.
בשלוש מילים: אין לי מושג. כמו שאמרתי, אני מתחיל ממשפט/רעיון ומשם הסיפור מתפתח מעצמו. לא תמיד לכיוונים טובים. אני, כמו רוב הסופרים להערכתי, זורק לפחות פי שניים מכמות המילים שאני כותב ומפרסם בסוף. נדמה לי שעמוס עוז דיבר על יחס הרבה יותר חמור, והוא כנראה צודק. יש לי מן יכולת כזאת לפתח כמעט מכל משפט שתיתן לי, סיפור קצר בן לפחות אלף מילים, די במהירות ובקלות. האם הוא יהיה איכותי? בכלל לא בטוח, אבל סיפור יהיה שם. אני משער שאם תלחץ אותי לפינה אני אגיד שמקורות ההשראה שלי הם החיים שלי. הספרים והסרטים שאני רואה ואוהב, דברים שקורים לי ולחברי, דברים שאני קורא עליהם בעיתונים, רואה בחדשות בטלוויזיה.
בילדותי ונערותי קראתי בעיקר ספרי הרפתקאות: חסמבה, דנידין, השביעיה הסודית ועוד סדרות. גם ספרים על אינדיאנים וקאובויים היו להיט – וינטו ויד הנפץ, ביל קרטר. אני זוכר מאד לטובה את "חלף עם הרוח". אבל הסופר שהכי אהבתי לקרוא בילדותי הוא אריך קסטנר. בעיקר בגלל ההומור המעודן שלו ואהבת האדם היפהפיה שלו. כיום, בבגרותי, הסופר שאני הכי אוהב וחוזר לספריו שוב ושוב הוא ג'ון לה קארה האגדי. ובין כותבי הסיפורים הקצרים אני מת על ריימונד קרבר, ולמרות שכתב רק ספר סיפורים אחד, אני מעריץ את ג'י די סלינג'ר. אני גם אוהב מאד את ספריו של רוברט האריס, שלוקח הרבה פעמים מקרים אמיתיים וכותב עליהם ספרים.
"סטונר" של אדוארד וויליאמס, המספר על דעיכת הקריירה של מרצה באוניברסיטה. סיפור אנושי קורע לב על אדם בשלהי הקריירה שלו, אחרי חיים מלאי אכזבות, כולל רומנטיות, בסביבת עבודה לא נעימה, מסתבר - האוניברסיטה. מצד שני, כמו כל כמה שנים, חזרתי השנה שוב לשניים מספריו של ג'ון לה קארה – "המרגל שחזר מן הכפור" ו"כל אנשי סמיילי". שני ספרי ריגול פנטסטיים. הספר השלישי של לה קארה אליו אני חוזר שוב ושוב הוא "החפרפרת".
+ הטיפ הראשון – היו חרוצים. כתיבה היא לא דבר קל. היא עבודה של בדידות. נתקעים לא מעט, אתה כותב ולא מרוצה ממה שכתבת. לא מעט פעמים בא לך להרים ידיים. צריך להיות חרוץ. לשבת ולכתוב גם אם אין "השראה".
+ הטיפ השני – למדו לקבל ביקורת. צריך להיות מסוגל לחיות עם ביקורת, בייחוד קשה. קודם כל – ביקורת עצמית. אתה צריך להיות מסוגל לקרוא משהו שכתבת בעיניים של מבקר. לתקן ולשפר ולשפץ את הטקסט שכתבת, למרות שלמחוק פסקה או פרק שלמים זה ממש קשה – לפעמים זה הכרחי. אחר כך, וזה קטע אפילו יותר חשוב, צריך להיות מוכן לשמוע ביקורת בצורת הערות ותיקונים מהעורכ/ת.
+ הטיפ השלישי – כתבו מה שאתם רוצים/אוהבים, לא מה שמצפים מכם. כתבו מה שמעניין אתכם/ן, לא מה שאחרים מציעים לכתוב. אל תכתבו כדי למצוא חן כי "ככה יאהבו אותי" ובטח לא כדי להצליח. כתבו את התשוקה שלכם.
הספר החדש, "הסוד של סבא גדליה" מתחיל גם הוא, כמו "התינוקת מסלובניה" קודמו, בעבודה שהמורה נותנת ממש לפני החופשה, דבר שמעצבן את יובל, כי החופשה תיהרס. והפעם, לא סתם, צריך לכתוב על גיבור שמכירים. מי בכלל מכיר גיבורים? והחופשה הקרובה היא זאת שבה עוזרים לסבא גדליה בבציר הענבים במושב שלו ליד הכינרת. אולי לסבא גדליה יש סיפורי גבורה מהמלחמות בהן לחם? ובכן – יש לו. אבל את שמחת סיפורי הגבורה של סבא גדליה מעכירות גניבות חקלאיות מהן סובלים יישובי הסביבה. האם יובל יכול לשבת בשקט כשגנבים שודדים ענבים מכרמי המושב של סבא גדליה? האם יובל ינסה למצוא את הגנבים? האם יצליח? ואיזה סוד כמוס של סבא גדליה יתגלה?
מצד אחד מקורות ההשראה הם ילדותי – הדודים שגרו במושב כפר יהושוע, החופשות שעשינו בחורשת טל עם ההורים באוהל הגדול. מקורות ההשראה האחרים הם אותם ספרים שהשפיעו עלי בילדותי – אמיל רב התושיה של "אמיל והבלשים", אנטון האמיץ, גיבור "פצפונת ואנטון", ירון זהבי וחבריו בספרי חסמב"ה. אלא שבניגוד לאותם ילדים אמיצים, ליובל יש גישה לכל הטכנולוגיות של היום – האינטרנט, האפליקציות, מזל"טים, כך שמעבר לסקרנות ולאומץ שלו, יש לו כלים טכנולוגיים בהם הוא יכול להיעזר.
היו הרבה. בראש ובראשונה התשבוחות שקיבלתי מאבי ז"ל וחברתו לאחר מות אמי, חֶנְיָה, שהיתה המנהלת שלי בביה"ס היסודי. אבל הכי התרגשתי כשהמורה לספרות הכי ידועה ומוערכת בביה"ס הריאלי, נעמי סורוקה, התקשרה אלי במיוחד לשבח אותי על ספרי הראשון. לקבל ממנה מחמאה כזאת, בלי שידעתי בכלל שהיא קראה את הספר, היה מדמיע לגמרי.
אני משחק עם רעיונות. עדיין אין טיוטא גמורה, אפילו רחוק מזה, אבל אני מקווה.
לפני כמה שנים פרסמתי מדי שבוע בימי שישי במשך שנה שלמה סיפורים קצרים למבוגרים שהצטברו אצלי. לאורך אותה שנה שאלו אותי כמה פעמים מדוע אני לא כותב ספר שלם גם למבוגרים. אז לא מזמן עשיתי זאת וכעת אני מסיים קריאה שלישית של טיוטת ספר למבוגרים, שאני מקווה שהוצאות ספרים ירצו לפרסם.
באדיבות עולם הספרים של רז