באדיבות עולם הספרים של רז
הפעם ב"על המדף", שמחתי לשוחח עם מיה קלינגר-כהן, מחברת הספרים "הצילום שהציל אותנו", "המאבק על אי התכלת" ו"רק סוכריות אדומות". נעים להכיר!
ספרי על עצמך
שמי מיה קלינגר כהן ואני אשת חינוך, מרצה וסופרת ילדים ונוער. נשואה ואם לשלוש בנות. הצעירה שבהן מתחילה השנה את בית ספר תיכון, מה שנראה לי בלתי סביר בעליל.
מה הם הרגלי הכתיבה שלך?
אין לי הרגלי כתיבה קבועים. כשאני עובדת על סיפור אני מפנה זמן כדי לעבוד עליו ומשתדלת שזה לא יהיה במקום שקט מדי או רועש מדי. אחרי שנים של עבודה עם ילדים גיליתי שאני כבר לא יכולה להתרכז במקום שקט מדי שאין בו שום הפרעות. אני צריכה רעש במינון מתאים. מצאתי שהספרייה שקרובה לאיזור מגוריי היא מקום מועדף. לשמחתי באים לשם אנשים מכל הגילים במשך כל שעות היום, מה שמספק את הרעש והאוירה המדוייקים לי.
מתי התחלת לכתוב?
את הסיפור המשמעותי הראשון שלי כתבתי כבר בכיתה ו', אבל את שני הספרים הראשונים שלי שממש יצאו לאור - "הצילום שהציל אותנו" (הקיבוץ המאוחד, בעריכת יונה טפר) ו"המאבק על אי התכלית" (הוצאת רימונים, בעריכת הגר ינאי) - כתבתי בתקופת הקורונה. עד אז לא חשבתי על כתיבה כמקצוע. שנה לפני כן עברנו להתגורר בארה"ב במסגרת רילוקיישן, והייתי בטוחה שאשתלב במערכת החינוך היהודי באיזור מגוריי. אבל אז הגיעה הקורונה ומוסדות החינוך נסגרו. זו היתה תקופה שבה לא היו גם הסעות לחוגים או לחברות ופתאום התפנה לי זמן שלא היה לי שנים לפני כן. לשמחתי ניצלתי אותו לכתיבת הספרים שלי.
מה הם מקורות ההשראה שלך?
מתוך שלושת הספרים שלי שכבר יצאו לאור - שניים הם סיפורים אמיתיים של ילדים קטנים בתקופת השואה. האחד הוא ילד יהודי, בן למשפחת צלמים שניצלה בשואה בדרכים מופלאות, והשנייה היא ילדה נוצרייה מפולין שסייעה בהצלת יהודים רבים כשהבריחה מזון אל תוך הגטו בילקוט שנשאה על גבה. בעבר הייתי מדריכה ב"יד ושם", וזכרון השואה, ובמיוחד ההנגשה שלו לדור הצעיר, חשובים לי מאוד. לכן אני מאוד רגישה לדברים שנכתבים בנושא, ומיד חושבת אם ניתן לעבד אותם לספר ילדים.
הספר השלישי שכתבתי - "המאבק על אי התכלית" הוא סיפור אחר לגמרי. הפתעתי גם את עצמי כשבקע ממני ספר דיסטופי ועתידני שכזה. אני אדם שמכור לחלוטין לענייני העבר הרחוק. כל מה שקרה לאחר הספירה נראה לי מודרני מדי. יש לי תואר ראשון ושני בביקורת המקרא מהאוניברסיטה העברית בירושלים, אני מעבירה הרצאות בנושא ביקורת המקרא, ופריקית רצינית של ארכיאולוגיה וחקר המזרח הקדום. ובכל זאת - יום אחד צץ לי רעיון נפלא לסיפור שחייב להתרחש בעתיד. התיישבתי וכתבתי את הספר, אבל הרעיון הנפלא ההוא לא נכנס בסופו של דבר לכתב היד שיצא, ללא ספק, ארוך מדי. העורכת הגר ינאי היתה זו שהעירה את תשומת ליבי לכך שמשולבים בו בעצם שני ספרים שונים, שעליי לבחור אחד מתוכם. לא היתה ברירה אלא לשנס מותניים, להפשיל שרוולים ולכתוב הכל מחדש תוך התמקדות בנושא שבחרתי, שנראה לשתינו חשוב ומקורי יותר. זה לא היה קל, אבל לשמחתי הספר יצא לאור ואף נבחר לרשימת ספרי מצעד הספרים לשנת הלימודים הקרובה.
אילו ספרים או סופרים השפיעו על סגנון הכתיבה שלך?
אני כותבת ספרים לילדים ולנוער ולכן אזכיר את סופרי הילדים שנחקקו בליבי ואין לי שום ספק שיש להם השפעה על הכתיבה שלי.
בראש ובראשונה הגדולה מכולן, בעיניי - הסופרת השוודית אסטריד לינדגרן. כן, אמא של "גילגי" (שאחר כך קראו לה בילבי). מי לא רצתה להיות כמו גילגי החזקה, החצופה וטובת הלב? קראתי עליה שוב ושוב. ושוב. ותמיד הזלתי דמעה כשנאלצתי להיפרד ממנה, אבל הספר של לינדגרן שהיה אהוב עליי מכולם הוא ללא ספק "האחים לב ארי". בעיניי זה הספר היפה ביותר שקראתי בילדותי ואני ממליצה לכל ילד בגיל המתאים לקרוא אותו לפני שהוא גדל ויהיה מאוחר מדי. הדרך של לינדגרן להתמודד עם קשיים ולמצוא גם בהם את היופי ואת הכוחות היא מופלאה בעיניי.
סופרים נוספים שאהבתי בילדות וודאי השפיעו עליי במובן זה הם מיכאל אנדה הגרמני, שכתב את "הסיפור שאינו נגמר" ואת "מומו" שאהבתי במיוחד, וגם אריך קסטנר שהיטיב להבהיר שצרות של ילדים, גם אם בעיניי המבוגרים נראות שטותיות, הן צרות רציניות מאוד עבורם, ולכן כך יש להתייחס אליהן.
ספרי על הספר הכי טוב שקראת בשנה האחרונה
השנה היתה שונה מבחינת הרגלי הקריאה שלי, שבשנים האחרונות כוללים הרבה ספרות ישראלית מצויינת. לאחר השבעה באוקטובר היה לי מעצור קריאה, כמו לרבים אחרים. לא הצלחתי להתרכז בקריאת ספרים.
במקום זה מצאתי את עצמי נמשכת חזרה אל המקור והתשתית שלנו, ובניתי הרצאות חדשות במקרא. מצאתי את עצמי מתנחמת בטקסטים הגאוניים הללו, שנכתבו אלפי שנים לפניי וישרדו אלפי שנים אחריי ובכל קריאה בהם מתגלה משהו חדש ומפתיע. ויש המון הפתעות, בעיקר אם לומדים זאת לאור מה שידוע כיום על התרבויות שסבבו אותנו במזרח הקדום. לכן – התנ"ך הוא הספר הטוב ביותר שקראתי השנה ובכל שנה אחרת.
מה הם שלושת הטיפים הכי חשובים בעיניך לסופר/ת המתחילים
אני עצמי סופרת מתחילה, כך שאני לא מתיימרת לתת טיפים שכאלו לצעירים ממני בתחום. אני רק יכולה להמליץ על קריאה מרובה, תחקיר יסודי ותשוקה גדולה לנושא שבחרת לכתוב עליו.
ספרי לנו על הספר החדש שלך
הספר החדש שלי, "רק סוכריות אדומות" (הקיבוץ המאוחד, בעריכת יונה טפר), מתאר את סיפור ילדותה של אחרונת חסידי אומות העולם בארץ. שמה ירוסלבה (סלבה) לביצקי והיא גרה בחיפה.
כבר כשהיתה בת שש, עוד לפני שהחלה ללמוד בבית הספר, היא פעלה להצלתם של עשרות יהודים כשהיא מבריחה מזון לתוך הגטו או לנקודת מפגש מחוצה לו. הספר נקרא "רק סוכריות אדומות" משום שפעמים רבות סלבה היתה מבריחה את המזון ליהודים שעבדו בבית חרושת קטן לממתקים שפעל בתוך הגטו. העובדים במקום נהגו לתת לה כמה סוכריות לאות תודה, וסלבה אהבה רק את הסוכריות האדומות. הסוכריות יהיו מוטיב שיחזור, בדרכים שונות, לכל אורך הסיפור.
מעבר להברחות המזון, סלבה ובני משפחתה הסתירו ילדים בביתם תוך סיכון חייהם שלהם. שניים מהילדים הללו, ששרדו את השואה ועלו ארצה, הם אלו שהמליצו ל"יד ושם" להכיר בה כחסידת אומות עולם, ואחד מהם, אברהם, גם סייע לה להגיע ארצה וטיפל בה עד יומו האחרון. הוא מופיע, כמובן, כדמות בספר.
הספר מתאים לקוראים מגיל 9 ומעלה. אין בו מונחים או אירועים קשים מדי, משום הוא מותאם לגיל צעיר ולא היתה לי שום כוונה להרתיע את הילדים מעיסוק בנושא בעתיד. הכוונה היא לגרום לילדים לדעת שיש בכוחם להביא טוב אל העולם הזה ולהאמין שניתן למצוא גם אנשים טובים באמצע הדרך, שיושיטו יד גם בתקופות קשות.
מה מקור ההשראה שלך לספר
הזכרתי קודם שנושא הנגשת זכרון השואה לילדים חשוב לי מאוד ולכן אני רגישה לדברים שנכתבים בנושא ותמיד חושבת אם ניתן להתאים אותם גם לילדים בצורה מעצימה ולא מרתיעה. כך, לדוגמה, היה עם הספר החדש הזה. הרעיון לספר נולד לאחר שקראתי ידיעה בYnet לפיה נותרה בארץ רק חסידת אומות עולם אחת. אחרונה חביבה. בכתבה תיארו במספר מילים את סיפורה והוא הצית את דמיוני.
בדרך חתחתים ובעזרת של אנשים טובים (וביניהם הדודים היקרים שלי) הצלחתי לאתר את סלבה ולקבל את הסכמתה לשתף את הסיפור שלה איתי, ובהמשך עם הקוראים שלי.
מה הפידבק הכי מרגש שקבלת על ספרך?
מה שהיה מרגש ביותר עבורי היה להגיע אל סלבה עצמה עם הספר שעבדנו עליו יחד, ולהגיש לה אותו.
היא אישה מקסימה שתציין בקרוב יום הולדת 90 והיתה מאוד נרגשת בפגישה שלנו.
סלבה אינה דוברת עברית, כך שלא היתה יכולה לקרוא בו, אבל האיורים הנהדרים של נעם נדב היוו שפה משותפת. היא זיהתה את עצמה, את אחותה ואת שאר הדמויות ונהנתה מהם ומהתצלומים המקוריים שבסוף הספר. מבחינתי - העובדה שהיא עצמה, גיבורת הספר, שמחה בתוצאה היא הפידבק המרגש ביותר.
האם עובדת על ספר חדש?
אכן כן. לפני מספר שבועות חתמתי על חוזה לספר חדש עם המו"ל יעל שכנאי מהוצאת רימונים, שאיתה הוצאתי לאור את "המאבק על אי התכלית", אותו ספר עתידני לבני נוער. הספר החדש יהיה משהו אחר לגמרי, מה שעונה גם לשאלה הבאה לגבי עיסוק בז'אנר אחר. אני חובבת גדולה של השפה היפה שלנו ואוהבת מאוד חריזה.
הספר יהיה ספר ילדים משעשע ומחורז, פיקצ'ר בוק, שיספר מה קרה כשהגברת חסידה החצופה החליטה ביום קריר אחד לעמוד על שתי רגליים במקום על אחת ולשנות בכך את חוקי היער, לחרדתן של החיות האחרות. זהו ספר על שינויים, על קבלת שינויים על ידי הסביבה ועל השאלה האם מותר גם להתחרט על שינוי שכבר ביצעת. אני מקווה שהספר הזה יהיה אהוב על קוראים צעירים ובוגרים גם יחד.
אני מודה לך על הראיון והלוואי שיבואו בשורות טובות במהרה ושכל חיילינו וחטופינו ישובו בבטחה הביתה.
הפעם ב"על המדף", שמחתי לשוחח עם מיה קלינגר-כהן, מחברת הספרים "הצילום שהציל אותנו", "המאבק על אי התכלת" ו"רק סוכריות אדומות". נעים להכיר!
שמי מיה קלינגר כהן ואני אשת חינוך, מרצה וסופרת ילדים ונוער. נשואה ואם לשלוש בנות. הצעירה שבהן מתחילה השנה את בית ספר תיכון, מה שנראה לי בלתי סביר בעליל.
אין לי הרגלי כתיבה קבועים. כשאני עובדת על סיפור אני מפנה זמן כדי לעבוד עליו ומשתדלת שזה לא יהיה במקום שקט מדי או רועש מדי. אחרי שנים של עבודה עם ילדים גיליתי שאני כבר לא יכולה להתרכז במקום שקט מדי שאין בו שום הפרעות. אני צריכה רעש במינון מתאים. מצאתי שהספרייה שקרובה לאיזור מגוריי היא מקום מועדף. לשמחתי באים לשם אנשים מכל הגילים במשך כל שעות היום, מה שמספק את הרעש והאוירה המדוייקים לי.
את הסיפור המשמעותי הראשון שלי כתבתי כבר בכיתה ו', אבל את שני הספרים הראשונים שלי שממש יצאו לאור - "הצילום שהציל אותנו" (הקיבוץ המאוחד, בעריכת יונה טפר) ו"המאבק על אי התכלית" (הוצאת רימונים, בעריכת הגר ינאי) - כתבתי בתקופת הקורונה. עד אז לא חשבתי על כתיבה כמקצוע. שנה לפני כן עברנו להתגורר בארה"ב במסגרת רילוקיישן, והייתי בטוחה שאשתלב במערכת החינוך היהודי באיזור מגוריי. אבל אז הגיעה הקורונה ומוסדות החינוך נסגרו. זו היתה תקופה שבה לא היו גם הסעות לחוגים או לחברות ופתאום התפנה לי זמן שלא היה לי שנים לפני כן. לשמחתי ניצלתי אותו לכתיבת הספרים שלי.
מתוך שלושת הספרים שלי שכבר יצאו לאור - שניים הם סיפורים אמיתיים של ילדים קטנים בתקופת השואה. האחד הוא ילד יהודי, בן למשפחת צלמים שניצלה בשואה בדרכים מופלאות, והשנייה היא ילדה נוצרייה מפולין שסייעה בהצלת יהודים רבים כשהבריחה מזון אל תוך הגטו בילקוט שנשאה על גבה. בעבר הייתי מדריכה ב"יד ושם", וזכרון השואה, ובמיוחד ההנגשה שלו לדור הצעיר, חשובים לי מאוד. לכן אני מאוד רגישה לדברים שנכתבים בנושא, ומיד חושבת אם ניתן לעבד אותם לספר ילדים.
הספר השלישי שכתבתי - "המאבק על אי התכלית" הוא סיפור אחר לגמרי. הפתעתי גם את עצמי כשבקע ממני ספר דיסטופי ועתידני שכזה. אני אדם שמכור לחלוטין לענייני העבר הרחוק. כל מה שקרה לאחר הספירה נראה לי מודרני מדי. יש לי תואר ראשון ושני בביקורת המקרא מהאוניברסיטה העברית בירושלים, אני מעבירה הרצאות בנושא ביקורת המקרא, ופריקית רצינית של ארכיאולוגיה וחקר המזרח הקדום. ובכל זאת - יום אחד צץ לי רעיון נפלא לסיפור שחייב להתרחש בעתיד. התיישבתי וכתבתי את הספר, אבל הרעיון הנפלא ההוא לא נכנס בסופו של דבר לכתב היד שיצא, ללא ספק, ארוך מדי. העורכת הגר ינאי היתה זו שהעירה את תשומת ליבי לכך שמשולבים בו בעצם שני ספרים שונים, שעליי לבחור אחד מתוכם. לא היתה ברירה אלא לשנס מותניים, להפשיל שרוולים ולכתוב הכל מחדש תוך התמקדות בנושא שבחרתי, שנראה לשתינו חשוב ומקורי יותר. זה לא היה קל, אבל לשמחתי הספר יצא לאור ואף נבחר לרשימת ספרי מצעד הספרים לשנת הלימודים הקרובה.
אני כותבת ספרים לילדים ולנוער ולכן אזכיר את סופרי הילדים שנחקקו בליבי ואין לי שום ספק שיש להם השפעה על הכתיבה שלי.
בראש ובראשונה הגדולה מכולן, בעיניי - הסופרת השוודית אסטריד לינדגרן. כן, אמא של "גילגי" (שאחר כך קראו לה בילבי). מי לא רצתה להיות כמו גילגי החזקה, החצופה וטובת הלב? קראתי עליה שוב ושוב. ושוב. ותמיד הזלתי דמעה כשנאלצתי להיפרד ממנה, אבל הספר של לינדגרן שהיה אהוב עליי מכולם הוא ללא ספק "האחים לב ארי". בעיניי זה הספר היפה ביותר שקראתי בילדותי ואני ממליצה לכל ילד בגיל המתאים לקרוא אותו לפני שהוא גדל ויהיה מאוחר מדי. הדרך של לינדגרן להתמודד עם קשיים ולמצוא גם בהם את היופי ואת הכוחות היא מופלאה בעיניי.
סופרים נוספים שאהבתי בילדות וודאי השפיעו עליי במובן זה הם מיכאל אנדה הגרמני, שכתב את "הסיפור שאינו נגמר" ואת "מומו" שאהבתי במיוחד, וגם אריך קסטנר שהיטיב להבהיר שצרות של ילדים, גם אם בעיניי המבוגרים נראות שטותיות, הן צרות רציניות מאוד עבורם, ולכן כך יש להתייחס אליהן.
השנה היתה שונה מבחינת הרגלי הקריאה שלי, שבשנים האחרונות כוללים הרבה ספרות ישראלית מצויינת. לאחר השבעה באוקטובר היה לי מעצור קריאה, כמו לרבים אחרים. לא הצלחתי להתרכז בקריאת ספרים.
במקום זה מצאתי את עצמי נמשכת חזרה אל המקור והתשתית שלנו, ובניתי הרצאות חדשות במקרא. מצאתי את עצמי מתנחמת בטקסטים הגאוניים הללו, שנכתבו אלפי שנים לפניי וישרדו אלפי שנים אחריי ובכל קריאה בהם מתגלה משהו חדש ומפתיע. ויש המון הפתעות, בעיקר אם לומדים זאת לאור מה שידוע כיום על התרבויות שסבבו אותנו במזרח הקדום. לכן – התנ"ך הוא הספר הטוב ביותר שקראתי השנה ובכל שנה אחרת.
אני עצמי סופרת מתחילה, כך שאני לא מתיימרת לתת טיפים שכאלו לצעירים ממני בתחום. אני רק יכולה להמליץ על קריאה מרובה, תחקיר יסודי ותשוקה גדולה לנושא שבחרת לכתוב עליו.
הספר החדש שלי, "רק סוכריות אדומות" (הקיבוץ המאוחד, בעריכת יונה טפר), מתאר את סיפור ילדותה של אחרונת חסידי אומות העולם בארץ. שמה ירוסלבה (סלבה) לביצקי והיא גרה בחיפה.
כבר כשהיתה בת שש, עוד לפני שהחלה ללמוד בבית הספר, היא פעלה להצלתם של עשרות יהודים כשהיא מבריחה מזון לתוך הגטו או לנקודת מפגש מחוצה לו. הספר נקרא "רק סוכריות אדומות" משום שפעמים רבות סלבה היתה מבריחה את המזון ליהודים שעבדו בבית חרושת קטן לממתקים שפעל בתוך הגטו. העובדים במקום נהגו לתת לה כמה סוכריות לאות תודה, וסלבה אהבה רק את הסוכריות האדומות. הסוכריות יהיו מוטיב שיחזור, בדרכים שונות, לכל אורך הסיפור.
מעבר להברחות המזון, סלבה ובני משפחתה הסתירו ילדים בביתם תוך סיכון חייהם שלהם. שניים מהילדים הללו, ששרדו את השואה ועלו ארצה, הם אלו שהמליצו ל"יד ושם" להכיר בה כחסידת אומות עולם, ואחד מהם, אברהם, גם סייע לה להגיע ארצה וטיפל בה עד יומו האחרון. הוא מופיע, כמובן, כדמות בספר.
הספר מתאים לקוראים מגיל 9 ומעלה. אין בו מונחים או אירועים קשים מדי, משום הוא מותאם לגיל צעיר ולא היתה לי שום כוונה להרתיע את הילדים מעיסוק בנושא בעתיד. הכוונה היא לגרום לילדים לדעת שיש בכוחם להביא טוב אל העולם הזה ולהאמין שניתן למצוא גם אנשים טובים באמצע הדרך, שיושיטו יד גם בתקופות קשות.
הזכרתי קודם שנושא הנגשת זכרון השואה לילדים חשוב לי מאוד ולכן אני רגישה לדברים שנכתבים בנושא ותמיד חושבת אם ניתן להתאים אותם גם לילדים בצורה מעצימה ולא מרתיעה. כך, לדוגמה, היה עם הספר החדש הזה. הרעיון לספר נולד לאחר שקראתי ידיעה בYnet לפיה נותרה בארץ רק חסידת אומות עולם אחת. אחרונה חביבה. בכתבה תיארו במספר מילים את סיפורה והוא הצית את דמיוני.
בדרך חתחתים ובעזרת של אנשים טובים (וביניהם הדודים היקרים שלי) הצלחתי לאתר את סלבה ולקבל את הסכמתה לשתף את הסיפור שלה איתי, ובהמשך עם הקוראים שלי.
מה שהיה מרגש ביותר עבורי היה להגיע אל סלבה עצמה עם הספר שעבדנו עליו יחד, ולהגיש לה אותו.
היא אישה מקסימה שתציין בקרוב יום הולדת 90 והיתה מאוד נרגשת בפגישה שלנו.
סלבה אינה דוברת עברית, כך שלא היתה יכולה לקרוא בו, אבל האיורים הנהדרים של נעם נדב היוו שפה משותפת. היא זיהתה את עצמה, את אחותה ואת שאר הדמויות ונהנתה מהם ומהתצלומים המקוריים שבסוף הספר. מבחינתי - העובדה שהיא עצמה, גיבורת הספר, שמחה בתוצאה היא הפידבק המרגש ביותר.
אכן כן. לפני מספר שבועות חתמתי על חוזה לספר חדש עם המו"ל יעל שכנאי מהוצאת רימונים, שאיתה הוצאתי לאור את "המאבק על אי התכלית", אותו ספר עתידני לבני נוער. הספר החדש יהיה משהו אחר לגמרי, מה שעונה גם לשאלה הבאה לגבי עיסוק בז'אנר אחר. אני חובבת גדולה של השפה היפה שלנו ואוהבת מאוד חריזה.
הספר יהיה ספר ילדים משעשע ומחורז, פיקצ'ר בוק, שיספר מה קרה כשהגברת חסידה החצופה החליטה ביום קריר אחד לעמוד על שתי רגליים במקום על אחת ולשנות בכך את חוקי היער, לחרדתן של החיות האחרות. זהו ספר על שינויים, על קבלת שינויים על ידי הסביבה ועל השאלה האם מותר גם להתחרט על שינוי שכבר ביצעת. אני מקווה שהספר הזה יהיה אהוב על קוראים צעירים ובוגרים גם יחד.
אני מודה לך על הראיון והלוואי שיבואו בשורות טובות במהרה ושכל חיילינו וחטופינו ישובו בבטחה הביתה.