ריגוש יותר חזק

[tarfon]

ריגוש יותר חזק

"סוף הדרך" הוא המקום הכי קינקי שיש בכלל. לא שיש סיכוי שאי פעם תגיעו אליו. זאת אומרת אם לא תזכו בלוטו או משהו. אתה מבין, זה מקום סודי, מוכר למעטים - אלו שיכולים להרשות לעצמם. מקום אקסלוסיבי ביותר כמו שאומרים. אז איך אחד מרופט כמוני שמע עליו ? אתה שואל.. נו, איך אומרים, גם קשרים יכולים לעזור. אתה מבין, אני חזק במסיבות - האוס, טראנס, רייב... מועדונים, מסיבות-טבע - הכל הולך. כשאתה כמוני בעניינים אתה מתחיל להכיר את הקבוצה של החבר'ה הקבועים. אלו שתמיד מגיעים למסיבות. אבל רק לטובות באמת. אתה יכול לא לראות אותם חצי שנה, ואז פתאום באיזו מסיבה בהרים ברומניה כולם מתכנסים לשלושה ימים של טירוף. מן כת כזו. אז אני הצלחתי לחדור אל הסצנה כמו שאומרים. הצלחתי לארגן את הקשרים הנכונים וככה ידעתי על כל הדברים הנחשבים באמת. היו לי כמה שנים נהדרות בהן מתחתי את הגבול עוד ועוד ועוד - יותר מוזר ויותר מופרע ויותר פסיכדלי, הרבה סמים, מין, מוזיקה - רק חיפשתי את השילובים הקיצוניים. מה שיותר מופרע יותר טוב. העיקר - שירגש. הבעיה היא שתמיד צריך ריגוש יותר חזק. באותו זמן פגשתי את מיכל. כסף לא היה חסר לה, והיא היתה עוד יותר מופרעת ממני. והיו לה רעיונות... בוא נגיד שלא הייתי צריך יותר מסיבות וסמים, להיות איתה סיפק את סף הריגוש שלי לחלוטין. עד כמה מופרעת היא היתה ? אני אתן לך דוגמא : שכרנו חווה באוסטרליה. היא דאגה, אלוהים יודע איך, להביא לשם תנין בוגר. בחיי שלא ידעתי את זה כשהיא הציעה שנתפשט, קשרה את יד ימין שלי ליד שמאל שלה באזיקים, והפעילה סשן-טכנו מטורף במערכת. אז היא נתנה לי סכין גדולה ולקחה אחד בעצמה. כמעט התעלפתי כשהיא פתחה את הדלת והמפלצת התנפלה עלינו מורעבת. רק השיניים של הדבר הזה זה איזה שני טון והזנב יכול לשבור לך רגל כמו כלום. נס שנשארנו בחיים. אחר-כך היא עוד אמרה לי שבעצם זה לא היה הוגן כי היינו שניים נגד אחד. אין מה להגיד, היא הייתה ילדת טבע אמיתית. עשינו עוד הרבה שטויות - נהיגה אל תוך צוק/אגם/קיר/בעיניים עצומות, קפיצות מכל מקום לכל מקום ועוד ועוד ועוד.. מתישהו גם עלתה האופציה של שוד. אני לא טיפוס מוסרי במיוחד, וגניבות קטנות מדי פעם לא מפריעות לי. באמת שלא. אבל הפעם הרעיון היה הריגוש של השוד. בגלל זה היינו צריכים למצוא מטרה גדולה - משהו מסובך עד בלתי אפשרי. משהו ברמה של אלופים כמונו. לא אלאה אותך בפרטים, זה היה אוסף פרטי, שמור היטב. נתפסנו. הודעתי למיכל שהיא חייבת לי בגדול, ולקחתי על עצמי את מלוא האחריות. לכל הרוחות ! חמש שנים בכלא ועוד שמונה על תנאי. בכלא נגמלתי מהסמים, התנקתי לחלוטין. גם ככה אף פעם לא אהבתי את כל החרא הזה שעושה אותך אפאטי. קצת מעוררי הזיות מדי פעם וספידים כשצריך. באופן כללי אני מעדיף להיות צלול - הריגוש הכי חזק הוא כשאתה חד. גם בכלא אפשר למצוא ריגושים מדי פעם, אבל באופן כללי הם מאוד חד-גוניים. אלימות, קצת אסטרטגיה של אלימות ומדי פעם קצת מניפולציות. שום דבר מתוחכם מדי. אז הייתי אלים ומצאתי שותפים ששמרו לי על התחת, והעברתי את חמש השנים הזוועתיות האלה.

 

[tarfon]

ריגוש יותר חזק (סוף)

כשיצאתי חיכתה לי מעטפה ממנה. היה שם כרטיס מגנטי-הולוגרמי, דבר יפהפה ומתוחכם. ברור שנעשה כך שלא ניתן יהיה לזייף אותו. שמי היה כתוב עליו ממש מתחת ללוגו של "סוף הדרך". היה גם פתק קצר ממיכל - היו הסברים איך להגיע ושורה אחת אישית : "אני כבר לא חייבת לך". לקחתי את הכרטיס ויצאתי לחפש את המקום. לקח לי איזה שלושה שבועות למצוא אותו למרות המפה והכל. הלכתי סביב הכניסה כמה מאות פעמים עד שראיתי אותה. דיסקרטי, כבר אמרתי ? הגעתי ונכנסתי וגיליתי את המקום המדהים ביותר והמלהיב ביותר שראיתי מעודי : המקום הוא מן מבוך של חדרים שכל אחד מהם מציע ריגוש קצת שונה - מוזיקה, מין וסמים (כמובן) אבל גם הימורים, קרבות, תחרויות, חדרי מדיטציה ובריכה שבה אפשר לשחות עם קרפיונים. כמובן שיש גם חדרי שינה ואוכל, אבל יש גם חדר שבו תוכל לצוד תרנגולת ולצלות אותה בעצמך. אה כן, הכרטיס הוא לכל החיים ואי-אפשר לצאת. זה כרטיס יקר אבל הוא קונה לך חיים ללא דאגות. תוכל לרבוץ בחדר המדיטציה ולעבור מדי פעם למזנון - ידאגו לכל מחסורך. זה פשוט עולה איזה מליון ירקרקים. מיכל קנתה לי כרטיס כניסה לחוויה של החיים וחיפשתי אותה כדי להודות לה. לא מצאתי אותה מיד אז החלטתי להנות מהמתנה. אחרי כמה זמן גם פה התחלתי להשתעמם, וחיפשתי את מיכל שלה תמיד יש רעיונות מקוריים. חישבתי שבטח כבר הייתי צריך לראות אותה, אבל האמת היא שלא מצאתי אותה בשום מקום. בסופו של דבר הלכתי אל נציגי ההנהלה ושאלתי אותם. "אה" אמר לי נציג השירות, "היא הלכה על 'הפתרון הסופי' לפני שנתיים". 'הפתרון הסופי' הם קוראים לזה. סתם כדי לזעזע. אני יודע שזה מטופש ומעלה זכרונות אחרים לגמרי שסתם מוציאים את החשק. אבל גם זה חלק מכל העניין. הסיפור הוא כזה : שני סוגים של סמים, שתי גלולות מכל סוג, ושני חדרים. חודש אחד. בכל שבוע צריך לנסות קומבינציה אחרת. אף אחד עוד לא סיים את המסלול הזה בחיים. אפילו לא מיכל. עברה עוד איזה חצי שנה עד שהעזתי לנסות את זה. יש כדורים באדום ובכחול : הכדור האדום מכניס אותך להיי מטורף. אושר. זה כדור של אושר. שמונה שעות של אושר מוחלט. הבעיה היא אחר-כך : האושר המרוכז הזה נובע מהפעלה של רצפטורים במח הרבה מעבר ליוכלת שלהם. הרצפטורים האלו מתעייפים, אתה מבין ? אחרי מנה גדושה של החומר הזה אתה נכנס לדכדוך ארוך. אתה כבר לא יכול להיות מאושר. הכדור הכחול פועל הפוך : הוא מכניס אותך במשך שמונה שעות לדיכאון הכי קשה שאי פעם חשת. זה כדור דיכאון ששום מקלחת לא תשטוף. שום דבר לא יכול לענג אותך בכזה דיכאון. אני יודע. ניסיתי אותו כבר פעם אחת. הוא פועל ע"י חסימת הרצפטורים שקשורים לעונג, והגוף מגיב ביצירה של עוד רצפטורים כאלה. אחרי שעוברות שמונה השעות אתה נכנס לאופוריה מטורפת. אתה הופך לבן אדם יותר שמח. כל דבר גורם לך אושר, ובמיוחד - הידיעה שניצחת את הסם ! החדרים הם עניין שונה : החדר האדום, כמו הכדור הוא חדר תענוגות. מלווים אותך בתוכו שרתים שיעשו הכל כדי שתהיה מאושר, וישמרו עליך שלא תזיק לעצמך. החדר הכחול הוא עניין אחר - חדר ריק וקר ובו עשרות מכשירי עינויים. יש אלף דרכים למות בחדר הזה, רק תבחר. בשבוע הראשון לקחתי את הכדור האדום ונכנסתי לחדר האדום. כל תא בגופי הרגיש כל משב רוח וכל טיפת זיעה כאילו נגעו בו בפעם הראשונה. מבטי היה צלול יותר מאי פעם בעבר. כל תחושה התעצמה פי מאה, פי אלף, פי מליון. זה היה וואוו !! כזה כיף אף פעם לא היה לי. לקחתי איתי שלוש צעירות חמודות שבמשך שמונה שעות התחרו זו בזו מי מהן תוכל לענג אותי יותר. לאחר שיצאתי מהחדר החל הדכדוך לתת בי את אותותיו. ידעתי שיותר לא אחוש כך, ידעתי שחוויה חד פעמית זו חלפה ללא שוב ושום חדר ב'סוף הדרך' כבר לא יוכל לספק אותי כבעבר. בשבוע שלאחר מכן לקחתי את הכדור הכחול וחזרתי לחדר האדום. זו הייתה חוויה נוראה. הם נורא ניסו לפנק אותי, ואני רציתי רק למות. זכר החוויה הקודמת באותו חדר כמעט ושבר אותי. בסוף היו צריכים שלושה שרתים לקשור אותי לכסא שלא אזיק לאף אחד. את שארית הזמן העבירו שלוש הצעירות מהשבוע שעבר בללטף ולנחם אותי. רציתי לחנוק אותן. אבל כשיצאתי הייתי מחוזק. ידעתי שניצחתח והרגשתי שאוכל לנצח את המשחק הזה. הרגשתי שאני מבין את משמעותו והתרגשתי לגלות שאני נהנה מ'הפתרון הסופי'. שבוע האופוריה חלף ואני לקחתי את הכדור האדום ונכנסתי אל חדר הכחול. שוב תחושת הראשוניות המוטרפת והפעם לא היה מי שיעצור אותי. עשיתי ניסויים בתחושותי, בחנתי את ההנאה שבכאב. כל תחושה מהנה, ואני תמיד אהבתי את הכאב. מגוון מכשירי העינויים ספקו כר נרחב לניסויים שעשיתי בעצמי. כמו ילד בגן שעשועים קפצתי ממתקן למשנהו. לא גרמתי לעצמי נזק ממשי (אם כי הייתי קרוב לכך באחת הפעמים) אבל הייתי להוט לנסות מכשירים מעניינים יותר ויותר. שרוט וחבול יצאתי אחרי שמונה שעות בחזרה ל'סוף הדרך'. זה היה לפני שבוע. עכשיו אני יודע שאין יותר שום דבר בעולם שיכול לרגש אותי או לגרום לי עונג. ניסיתי הכל, אבל שום דבר לא עושה לי יותר כלום. באמת שכבר אין לי מה להפסיד. בעוד שעה אקח את הכדור הכחול או שלא אקח אותו, זה באמת לא משנה. אני אכנס לחדר הכחול ואגמור עם זה. אני נותן גז וקופץ - אל מעבר לריגוש האחרון !

 

[Boojie]

לא כל כך דיבר אלי.

קודם כל, הערה טכנית קטנה - בפיסקה הראשונה יש עירוב גופים (פנייה אל "אתם" ואח"כ אל "אתה"). לתשומת לבך. ועכשיו לחומר הרציני. למה לא דיבר אלי? קשה לומר. אני חושבת שהסיבה העיקרית היא שהסיפור לא ממש מעניין. כלומר, יש פה סידרה של אירועים, אבל הקורא לא ממש מרגיש שהוא נכנס אליהם וחווה אותם. סידרה של אירועים שאולי רעיונית היו יכולים להיות מעניינים, אבל... אני חושבת שהם פשוט לא כתובים מספיק טוב. בסוף הסיפור, לא יצרתי הזדהות עם הכותב. לא הרגשתי שאני מכירה אותו. גם כשתיארת את המיכל ההיא, לא הרגשתי שאני מכירה אותה, חוץ מאיזושהי היכרות סטראוטיפית - היא לא ממש הפכה לבנאדם בשבילי. פלקט. אז אולי אתה צריך למצוא דרך להפוך את הדמויות שלך לאמיתיות יותר. אולי אתה צריך למצוא דרך להפוך את המציאות שלך לאמיתית יותר. למשל, החדר האדום והכחול: התיאור שלהם כל כך כללי ("כן, יש שם מלא מכשירי עינויים"), שיש הרגשה ברורה שהמספר לא באמת היה שם. אף אדם שראה דבר כזה לא ידבר על זה ככה בלי לפרט לפחות קצת. ואם הוא כן ידבר בלי לפרט, זה לא ממש יעניין אותי לשמוע... וחוסר הפירוט גורם למה שאמרתי בהתחלה, שבעצם יש פה רשימה של אירועים, אבל הקורא לא ממש רואה אותם. הוא שומע שהם התרחשו, אבל הוא לא חווה אותם דרך הכתיבה שלך. בקיצור, לטעמי האישי: נסה שנית. תיכנס עמוק יותר לתוך העור של הדמויות שלך. תצייר לעצמך באמת את הסביבה, את האנשים, את האירועים. תספר לנו סיפור אמיתי. גם אם הוא אמיתי רק בתוך המוח שלך. אז יכול להיות שנשתכנע.

 

[tarfon]

תודה על התגובה המהירה

כמה הערות. אני מקבל את הערותיך לגבי הכתיבה כסדרה של ארועים, כי ככה רציתי לבנות את העלילה. לכן גם העדפתי שלא להכנס אל הדמות של מיכל. העדפתי להשאר עם דמות המספר הראשי, ולהתעמק רק בפן אחד שמעניין אותו - איך לחוש את החיים באופו קיצוני. הרעיון התחיל בדיון על אופן פעולת קוקאין, שבדומה ל"כדור האדום" שבסיפור גורם להרגשת הנאה עצומה, אלא שהמחיר הוא שאחרי שהשפעתו פגה קשה יותר להרגיש הנאה גם מדברים שלפני כן יכלו להנות. אז חשבתי למה אי-אפשר לנסות לייצר סם בעל השפעה הפוכה ("הכדור הכחול"). כך שהסיפור נבע מהרעיון של משחק השפעות של סם - מול תגובה מאוחרת. כל השאר היה אמור להיות הקדמה שאיכשהו קצת התארכה לי עם הכתיבה. ניסיתי בכח לקצץ את הפרטים שנראו לי לא רלוונטיים, וכך אולי פגמתי בבניית הדמויות. אגב, אני מודע לבלבול הדמויות. כפי שציינת. בתחילה כתבתי את השיחה כלפי "הם" ואח"כ הפניה הפכה לאישית יותר כלפי "הוא". אבל איכשהו כשכתבתי את השורה הראשונה החלטתי ש"הם" מרגיש יותר נכון, ושאולי אפשר לתרץ את זה בכך שהדובר עובר לפניה ספציפית יותר בהמשך. האפיזודה היחידה בסיפור שעניינה אותי כמספר היא המשחק של השפעות סמים לטווח קצר לעומת טווח ארוך, ואולי בגלל זה חטאתי באי-ייצוג אמין של הדמויות (ואודה בכך רק אם יקומו מבקרים נוספים שיסכימו עם דעתך). בכל אופן שוב תודה על התגובה המהירה והמנומקת. לקחתי לתשומת לבי.

 

[Yuli Gama]

אולי הבעיה נובעת מזה..

שניסיתה בעצם להמחיש משהו שמתרחש , כלומר התמקדתה על "המשחק" של שני סוגי הסם, הבעיה שהם מובעים כאן ללא מטרה ממשית חוץ מאשר להראות מה הם בעצם עושים. אתה מראה שהם עושים "כך וכך" אבל לא מובן למה אתה בכלל מביא את זה. הסיפור לא סובב סביבם והם לא ממש משמשים נקודת תפנית מרכזית (לי לדוגמא הסצנה של התנין נראתה בתור קיצונית בהרבה) אולי אם הייתה מראה את הדברים יותא לעומק(רגש, אנושיות תחושות)העיניין היה יותר חי. אם אתה מביא סיפור צריך שיהיה לו תוכן, ואם אתה רוצה רק לדבר על שני הסמים, אז אתה לא צריך סיפור. יש לך כאן דמויות, עלילה, תיאור מצבים והקשר ביניהם. ואז יש לך את הסמים, שאתה מתמקד בהם, ומדבר עליהם הרבה, אבל לא קושר אותם באופן עמוק כול שהוא לדמויות או לעלילה. אני לא הרגשתי שיש להם השפעה כל שהיא על הסיפור, או שהם חשובים לעלילה.

 

[tarfon]

נו כן,

זו בדיוק אחת הסצנות שחשבתי להשמיט, אלא שחיבבתי אותה יותר מדי, וכך היא מצאה את עצמה בתוך המוצר הסופי. בעיני דווקא זה היה מן בריחה מהסיפור ולא עלילה של ממש, אבל אחרי שכתבתי את זה החלטתי להשאיר כי זה היה נחמד בעיני.

 

[Boojie]

אז אולי זו אחת הבעיות שלך.

אם סיפור שהדמויות "מספרות" לך על עצמן נראה לך כמו משהו מיותר בדרך למטרה "האמיתית" שלך, שהיא הספקולציה שאתה רוצה להעלות לגבי סמים, יכול להיות באמת שאתה נעול מדי על המטרה שלך לספר על הספקולציה הזו, עד כדי כך שאתה קצת שוכח שהסיפור אמור להיות גם חי. אחרי הכל, להעלות ספקולציה לא חיה אפשר גם במאמר, לא חייבים בסיפור. סיפור חייב להיות חי, והנה אתה מספר לנו שבעצם חשבת לקצץ את אחד הקטעים הכי חיים של הסיפור שלך. נדמה לי שזה חייב להגיד לך משהו על צורת החשיבה שלך לגבי הסיפורים שלך. אל תמהר כל כך "להגיד" דברים. קודם כל תספר סיפור. אם יש לך מסר, הוא יבוא מעצמו, בתוך הסיפור.