ריחוף

[ו ו א ל ה]

ריחוף

הבעיה שלי אולי תשמע קצת לא רצינית אבל היא די מציקה לי. אני נמצאת בצבא בתפקיד שלישות, אבל יש המון לחץ בעבודה. הקטע הוא שאני בנאדם נורא אדיש ו"מעופף" ואני עושה המון טעויות, מאבדת דברים ומביאה את עצמי למצב של ניתוק כשהלחץ גואה. התכונה הזאת תמיד היתה ואף פעם לא ממש הפריעה. הלחץ מציק לי. מה אפשר לעשות עם זה?

 

[kaban]

קבלת עזרה

העובדה כי את כותבת כאן מראה כי את מודעת לבעיה מסויימת שיש לך ואת רוצה לקבל עזרה אפשר לכתוב כאן מספר דברים אבל אני מאמין כי כל עצה שתינתן כאן תהיה עצה בגרוש ומבלי להכיר אותך לא תמיד עזרה כזו מועילה ולפעמים אף עלולה לגרום נזק בצבא יש גורמים שתפקידם העיקרי הוא לעזור בכל בעיה שהיא עי יעוץ או טיפול - מדובר בקבנים הנמצאים לעיתים ביחידות ולעיתים במרפאות. קיים חשש שאינו נכון מקבלת טיפול ע"י קבנים אך דעי כי כל עוד מדובר בטיפול וייעוץ אין למפגש עם קבן כל השפעה על החיים בצבא או באזרחות, מלבד העובדה כי שיחות עם קבן יכולות לעזור אני מציע לך לחשוב על כך

 

[קונכייה סגולה]

אני מאוד מתעניינת

בתשובות שתקבלי..כי שי לי בעיה מאוד דומה. אני מנסה להיעזר ברשימות מפורטות של מה יש לי לעשות..אבל תחושת הריחוף וחוסר שליטה במה אני אמורה לעשות ובמצב בכלל משגע אותי!

 

[סהר-תמיכה]

לרחף לקבלת עזרה

כן, לפעמים יש לנו טרדות, או מצוקות, שגורמות לנו להיות מבולבלים, לא ממוקדים, לא מאוזנים... לפעמים -- במקרים נדירים -- זו תוצאה של הפרעה נפשית עמוקה יותר. לעיתים זה עובר מעצמו, עם שינוי במצב או עם הזמן... לעיתים אנחנו זקוקים לעזרה של מישהו. עזרה יכולה להיות לא-פרמלית: חבר, קרוב משפחה, גם שיחה עם סייע בסהר. עזרה יכולה להיות פורמלית, על-ידי איש מקצוע. כמו שנאמר כאן, זה יכול להיות קב"ן או פסיכולוג בצבא, ובמקרים מסויימים פסיכיאטר. הבחירה למי לפנות, מתי ואיך -- תלויה במאפיינים אישיים ותלויה בנסיבות האישיות. כל עצה כללית שניתן כאן עלולה להטעות... בכל מקרה, חשוב לדבר על זה, חשוב להיעזר, אם יש הרגשה שזה משהו שלא עובר מעצמו.

 

[ו ו א ל ה]

יש לי השערה

אולי זה בגלל שאני לא מתחברת, לא מוצאת עיניין בצבא, אני אדישה ואני לא באמת חיה את הצבא, אני הולכת לשם בבוקר רק בשביל לא לצאת משם ואתם יודעים מה, אני אפילו לא ממש סובלת שם... זה לא שאני אחתוך לעצמי את הורידים או אכנס לדכאון עמוק בגלל הצבא. המערכות הגנה שלי פועלות והן אומרות לי להיות אדישה כדי לא להשתגע. אני שונאת את הצבא. אני ממש לא מבינה למה זה חוק (וסליחה שאני נכנסת לנושאים כאלה אבל זה פשוט מעצבן אותי) כי לא כל מסגרת חייבת להתאים לכל אחד, זה הגיוני וזה ממש לא הגיוני לחייב מישהו לחיות בדרך חיים מסויימת. אז מדינה, אחלה. בשבילי, כשמחייבים אותי להקדיש שנה וחצי מהחיים שלי בשביל המדינה זה כמו לחייב אותי להקדיש שנה וחצי לתעשיית המזגנים בישראל (דבר שלא פחות עיקרי להמשך קיומי בימים אלה...) מה שאני מנסה להגיד זה שהמדינה, כמה שזה אולי נשמע צורם, לא מעניינת אותי, פשוט ככה, אני חיה פה כי אני חיה פה וזהו. סבבה מלחמה והכל אבל בשבילי פה מלחמה זה כמו מלחמה בפקיסטן, אנשים מתים והכל חבל אבל אין משהו שאני ממש יכולה לעשות בנידון ואם הייתי יכולה, אז להיות בצבא זה לא מה שהייתי עושה. אז יש מערכת שנקבעה וצריך לאייש אותה ואני האיוש... מה שאני מנסה להגיד זה שאני לא מתעניינת במדינה ואני עכשיו מקדישה את החיים שלי למערכת הזאת שאין לי שום עיניין בה. אני מבינה שאם זה לא היה חוק אז לא היה צבא. אבל לעזאזל, קורה שאנשים לא מתאימה להם המערכת. זה שאני לא מתעניינת במדינה ובצבא זה אומר שיש לי בעיה נפשית??? אני צריכה לצאת מהצבא ולקבל טריקות דלת בפרצוף בגלל שהמערכת לא מתאימה לי? על מי אני מתפרצת פה לעזאזל? אני מתוסכלת ואין מי שיעזור לי. אני טוחנת מים... אני אמשיך לרחף, גם עכשיו כשהבנתי למה וזה עוד יותר עצוב. קב"ן? קב"ן מה יעשה? יגרום לי לשנות את הדעות שלי?

 

[סהר-תמיכה]

וואלה יקרה...

אכן, לא מוכרחות להיות בעיות נפשיות כדי למצוא חוסר עניין במערכת, כדי להרגיש חוסר רצון לשרת בצבא. כמו שאת אומרת, מספיק גם "סתם" חוסר עניין, דחיה, שעמום. גם אנחנו לא ניכנס לויכוח פוליטי או עקרוני. לא בשביל זה קיים סהר וקיים הפורום הזה (יש פורומים אחרים לצורך דיונים כאלו). בכל אופן, אם רע לך, את מיואשת, את כועסת -- וכל זה על רקע של חוסר רצון לשרת, אז זה באמת לא עניין לקב"ן... נקווה שתחזיקי מעמד עד שיגיע השחרור המיוחל שלך.

 

[ו ו א ל ה]

...

התשובה שלך אומרת הכל...