ברצון
פעילות אברים פנימיים ואנרגיה רבה כרוכים בהפטרות מהפסולת שמצתברת בפנים. כל אחד יודע מהן הדרכים הנורמליות. הגוף עסוק ביצור ושיווק של חומרים רבים כמו אנזימים, הורמונים, גופיפי דם, רוק, דמעות, שתן ועוד המון המון וכל הזמן. אפשר לומר שהגוף ( כל גוף ) הוא מעבדת הכימיה המופלאה ביותר שמוכרת לנו ושמקבילה לפלא המיתי המדבר על בריאת העולם. כל רגע העולם נברא שוב ושוב עד אין קץ. הוצאת דבר מתוך דבר מדברת על קומוניקציה. על מסר שנולד בי ומועבר הלאה ממני.שעל הפרק עולה סוגיה המדברת על הבל פה ובאותו הבל מוזכרים גם עדי החבר ואחריו אלוהים. לי כהומיאופת מיד הדבר מדליק נורה אך איני ננעל אלא ממתין לראות מה יעלה בהמשך. אבל כבר מכאן ניתן לראות את אופי הריח עליו מדובר. האדם רוצה למסור דבר מה, הוא רוצה לומר משהו או להראות משהו, להפגין כנגד משהו, למחות, להרחיק, להרתיע....האדם רוצה לומר את דבריו אך אינו רוצה, יכול, פוחד... אז זה נשאר בפנים ונרקב בתוכו. על מנת להצילו מהמצב הזה, ובאין פיתרון אמיתי, הגוף הפיזי מקבל על עצמו את התפקיד ויוצר מצב סימפטומטי שתפקידו להוות את הביטוי המטפורי לבעיה. ( האם אני ברור ). הגוף משתף פעולה ומבטא אותה בשפתו ובכליו. אין זאת כדי שילך להומיאופת. הגוף אינו מודע לכך שיש הומיאופתים בעולם. אין לו את המודעות הזו. אבל הוא פועל ברמה הומיאופתית כי כך חנן אותו הבורא. הוא נעשה דומה לאדם שחי בתוכו. ולפני מחלת הגוף יש את מחלת האדם. עכשיו נותר לשמוע את שאר מרכיבי הסיפור, ממתי, איך, מי, מה.. ולבחור את התרופה הכי מתאימה לזמן הזה. וזה לא באמת כזה ביג דיל. נכון דנה ?
