ריח של חורף
ריח של חורף. של גשם, של קור, של רוח. של חורף. פסעתי בשולי הרחוב מתבוננת סביב. השמים קודרים, כאילו שיקפו את רחשי לבי, שלוליות מים ניקבו בצידי המדרכה, הצמחים מעולם לא נראו רעננים יותר ובכל זאת נבולים קמעה וקור מנצח על תזמורת החורף. אני לא אוהבת את החורף, לא מאז שדני איננה. * "יערה איפה הנעליים שלי?" "איפה ששמת אותן." "יערה?" נכנסתי לחדר השינה מביטה בה, ישובה חצי עירומה על המיטה עם מבט זועף. "את לא זוכרת איפה שמתי את הנעליים?" דני הייתה מבוגרת ממני בארבע שנים אך לפי התנהגותה, אפשר לחשוב שאני המבוגרת מבין שתינו. היא בלגניסטית, עצלנית, מפונקת, ילדה של אמא, אפילו לבשל היא לא ידעה. אמא שלה תמיד אמרה: "יש לך מזל שיש לך את יערה, אחרת עד היום היית אוכלת סנדוויצ'ים." ויערה תמיד הקניטה אותה בחזרה: "אל תדאגי אמא, הייתי באה לאכול אצלך." "ד נ י ?" "מצאת את הנעליים?" "הן בשירותים." "מה הן עושות בשירותים?" דני רצה לשירותים, נעלה את נעליה ויצאנו אל החורף. דני מאוד אהבה חורף. היא נהגה לטייל שעות בגשם וכשהיה סוער מדי יצאה מיד אחרי שהוא פסק כדי לראות את הפריחה ולהריח את ריח הגשם. אני אהבתי את החורף כי אהבתי את דני. * בחורף הראשון בלי דני כמעט לא יצאתי מהבית. חברים ניסו להוציא אותי, הורי קראו לי לאכול איתם ארוחות, אחי בא במיוחד כדי לנסות לדבר אל לבי. אך אני סירבתי לצאת. בכל יום לאחר שובי מהעבודה הייתי מסתגרת בבית ולא יוצאת. כאב, כאב מדי לחוש את החורף בלי דני, לראות את כל אשר אהבה, ולהישאר לבד. * "יערה אל תציצי." "אני לא מציצה, אבל אולי תאמרי לי לאן אנחנו הולכות מבלי לתת לי להיתקל בכל דבר." "אין לך סבלנות? זו הפתעה." דני כיסתה את עיני והובילה אותי אל המכונית. בדרך הספקתי להיתקל בכיסאות המטבח, בשידה בכניסה וכמובן כמעט שברתי את הראש פעמיים כשנפלתי במדרגות. אבל דני התעקשה, זו הייתה הפתעה. יום הולדת שלושים שלי. עשרים דקות עם עיניים עצומות ומכוסות אני מנסה לנחש לאן מועדות פנינו. בדרך אני שומעת את שריקת הרוח ואת המיית המכוניות סביבנו, מנסה לחשב בראש לפי הזמן ולפי תנודות המכונית לאן פונות דרכנו. "דני, אולי תגילי לי" כמעט התחננתי. "יערה שלי, עוד מעט סבלנות והגענו." היא נשקה על שפתי וצמרמורת אחזה בגופי. הרגשתי את המכונית עוצרת. "הגענו?" "כן." "ו..." "תחזיקי את היד כמו מקודם, אנחנו הולכות קצת." "קצת, זה כמו העשרים דקות של קודם." "סבלנות." שתקתי. רוח חמימה קידמה את פני וריח ים נשב באפי. "דני, אנחנו בים?" נתקפתי שמחה פתאומית, הים הוא אהבתי הגדולה מאז ומתמיד, התחלתי לנחש איזו הפתעה דני יכולה להכין לי בים." "עכשיו תעמדי. אני מורידה את הכיסוי." פתחתי את עיני, היינו בסמוך לחוף ים שהכרתי, ומולנו מסוק ומישהו יושב בתוכו. לא הבנתי. כשהסתובבתי אל דני ראיתי מאחור שלט 'חוף נחשולים- צניחה חופשית'. "אנחנו הולכות לצנוח עכשיו?" "מזל טוב" חיבקתי אותה חזק. התנשקנו. זה היה החלום שלי צניחה חופשית. לדאות באוויר ולהרגיש את כל העולם בכף ידי. להרגיש את הרוח לוקחת אותי תחת כנפיה. "את גם צונחת?" "אנחנו צונחות יחד. במסוק יושב סער הוא המדריך שלנו. ביקשתי שנהיה יחד ובגלל שיש לי מעט ניסיון הוא הסכים. בואי, הוא מחכה במסוק." אחרי תדריך קצר ולבישת הסרבלים והמצנחים נסקנו אל על. סער חיבר את דני אליי, הספיק לחזור על כמה כללים וקפצנו אל האוויר. זה היה מדהים. הרבה מעבר למה שציפיתי. האדרנלין זרם בעורקי, דני הייתה בגבי, רצועת החוף נפרסה מתחתי והייתי מאושרת. לפתע הרגשתי משב רוח חמה ליד אוזני הימנית, סובבתי מעט את ראשי והבנתי שדני מנסה לומר לי דבר מה. "אני לא שומעת" צעקתי. "יערה, תתחתני איתי?" לבי החל לעקל את החוויה ואושר גדול הציף אותי. "כ-ן" צעקתי בחזרה. דני משכה את המצנח והיינו בדרך למטה. * כשמצאתי את דני לא חשבתי שמישהו או משהו יגרמו לנו להיפרד האחת מהשנייה. המצב אצלי בבית לא היה קל. ההורים שלי לא אהבו את הרעיון שהבת שלהם לסבית. הם בכלל לא היו מוכנים לשמוע את המילה. הם קיוו שזו אפיזודה חולפת בחיי ושיום יבוא ואתעשת. כשהתחלתי לצאת עם דני, הם הביעו את חששם מהעובדה שאני יוצאת עם מישהי מבוגרת ממני. ניסיתי לומר, שאם הייתי יוצאת עם גבר שמבוגר ממני הם לא היו אומרים כלום. קשה היה להתווכח איתם, אבל אחרי כל-כך הרבה סבל שעברנו יחד, החלטתי לעמוד על שלי ולהציב להם עובדה. דני היא בת זוגי והם חייבים לקבל אותה. לקח להם זמן, אבל לבסוף הם הבינו שאינם מעוניינים לאבד אותי וקיבלו את דני לביתם. היום אני חושבת שאהבו אותה יותר מאשר את אשתו של אחי. אחרי כל המלחמות שנלחמנו כדי להיות יחד, בא החורף ולקח אותה. את דני שלי שכל-כך אהבה אותו, את החורף. * "יערה איך את מגיעה הביתה?" "באוטובוס, אין דרך אחרת." "אני אבוא לקחת אותך." "דני, לא בגשם הזה. עדיף שאחזור באוטובוס." "יערה, בשביל זה יש אוטו. אני בתוכו ולא לוקחת אותו על הגב." "אבל דני, זה מסוכן. אמרו ברדיו שכל היום ירד גשם ולקראת הערב יתחזקו הרוחות." "יערה אני באה, אני אטלפן כשאהיה בחוץ." כשסיימתי את העבודה, עשיתי חישוב שעוד רבע שעה דני צריכה לבוא. התחלתי לארגן את הדברים לקראת סגירה והחלטתי להמשיך לקרוא בספר עד שדני תגיע. ברבע לשמונה, ניתרתי מהכסא, לפתע מודעת לזמן שחלף ומבינה שדני הייתה אמורה להגיע לפני חצי שעה. "דני, איפה את? הכל בסדר?" "יערה אני בפקק ענקי, אני מצטערת שאת ממתינה, אבל אני אגיע. אל תדאגי." "טוב חמודה, אני מחכה." המשכתי לקרוא בספר, הזמן חלף ודני טרם הגיעה. ניסיתי שוב את הנייד שלה, אך הפעם לא הייתה תשובה. ניסיתי שוב ושוב, אך ללא הועיל. התחלתי להילחץ. פתחתי את הרדיו. השדרן מסר שישנם פקקים בכל הארץ, רכבים תקועים שיטפונות, שחורף כזה כבר מזמן לא היה. ביקש מהנהגים משנה של זהירות. החלטתי לצאת החוצה כדי לראות מה המצב. במרומי הכביש ראיתי משטרה ואמבולנס. הלב שלי אמר לי שמשהו לא טוב קרה. רצתי למעלה נרטבת מהגשם, אך לא מרגישה אותו. ראיתי את החיפושית הכחולה של דני הפוכה על הכביש. צרחתי מבפנים, ניסיתי להתקרב אך השוטרים לא הניחו לי. בכיתי, צרחתי, דני, דני. והיא רק הייתה מונחת על אלונקה שבד מכסה את פניה. לא יכולתי להאמין. * מאז שדני איננה לחורף יש ריח אחר. החורף קר וקודר, השמים בוכים. גם אני בוכה, על דני שלי. אני פוסעת ברחובות ויש ריח של חורף. של גשם, של קור, של רוח. של חורף. אני לא אוהבת את החורף, לא מאז שדני איננה.
ריח של חורף. של גשם, של קור, של רוח. של חורף. פסעתי בשולי הרחוב מתבוננת סביב. השמים קודרים, כאילו שיקפו את רחשי לבי, שלוליות מים ניקבו בצידי המדרכה, הצמחים מעולם לא נראו רעננים יותר ובכל זאת נבולים קמעה וקור מנצח על תזמורת החורף. אני לא אוהבת את החורף, לא מאז שדני איננה. * "יערה איפה הנעליים שלי?" "איפה ששמת אותן." "יערה?" נכנסתי לחדר השינה מביטה בה, ישובה חצי עירומה על המיטה עם מבט זועף. "את לא זוכרת איפה שמתי את הנעליים?" דני הייתה מבוגרת ממני בארבע שנים אך לפי התנהגותה, אפשר לחשוב שאני המבוגרת מבין שתינו. היא בלגניסטית, עצלנית, מפונקת, ילדה של אמא, אפילו לבשל היא לא ידעה. אמא שלה תמיד אמרה: "יש לך מזל שיש לך את יערה, אחרת עד היום היית אוכלת סנדוויצ'ים." ויערה תמיד הקניטה אותה בחזרה: "אל תדאגי אמא, הייתי באה לאכול אצלך." "ד נ י ?" "מצאת את הנעליים?" "הן בשירותים." "מה הן עושות בשירותים?" דני רצה לשירותים, נעלה את נעליה ויצאנו אל החורף. דני מאוד אהבה חורף. היא נהגה לטייל שעות בגשם וכשהיה סוער מדי יצאה מיד אחרי שהוא פסק כדי לראות את הפריחה ולהריח את ריח הגשם. אני אהבתי את החורף כי אהבתי את דני. * בחורף הראשון בלי דני כמעט לא יצאתי מהבית. חברים ניסו להוציא אותי, הורי קראו לי לאכול איתם ארוחות, אחי בא במיוחד כדי לנסות לדבר אל לבי. אך אני סירבתי לצאת. בכל יום לאחר שובי מהעבודה הייתי מסתגרת בבית ולא יוצאת. כאב, כאב מדי לחוש את החורף בלי דני, לראות את כל אשר אהבה, ולהישאר לבד. * "יערה אל תציצי." "אני לא מציצה, אבל אולי תאמרי לי לאן אנחנו הולכות מבלי לתת לי להיתקל בכל דבר." "אין לך סבלנות? זו הפתעה." דני כיסתה את עיני והובילה אותי אל המכונית. בדרך הספקתי להיתקל בכיסאות המטבח, בשידה בכניסה וכמובן כמעט שברתי את הראש פעמיים כשנפלתי במדרגות. אבל דני התעקשה, זו הייתה הפתעה. יום הולדת שלושים שלי. עשרים דקות עם עיניים עצומות ומכוסות אני מנסה לנחש לאן מועדות פנינו. בדרך אני שומעת את שריקת הרוח ואת המיית המכוניות סביבנו, מנסה לחשב בראש לפי הזמן ולפי תנודות המכונית לאן פונות דרכנו. "דני, אולי תגילי לי" כמעט התחננתי. "יערה שלי, עוד מעט סבלנות והגענו." היא נשקה על שפתי וצמרמורת אחזה בגופי. הרגשתי את המכונית עוצרת. "הגענו?" "כן." "ו..." "תחזיקי את היד כמו מקודם, אנחנו הולכות קצת." "קצת, זה כמו העשרים דקות של קודם." "סבלנות." שתקתי. רוח חמימה קידמה את פני וריח ים נשב באפי. "דני, אנחנו בים?" נתקפתי שמחה פתאומית, הים הוא אהבתי הגדולה מאז ומתמיד, התחלתי לנחש איזו הפתעה דני יכולה להכין לי בים." "עכשיו תעמדי. אני מורידה את הכיסוי." פתחתי את עיני, היינו בסמוך לחוף ים שהכרתי, ומולנו מסוק ומישהו יושב בתוכו. לא הבנתי. כשהסתובבתי אל דני ראיתי מאחור שלט 'חוף נחשולים- צניחה חופשית'. "אנחנו הולכות לצנוח עכשיו?" "מזל טוב" חיבקתי אותה חזק. התנשקנו. זה היה החלום שלי צניחה חופשית. לדאות באוויר ולהרגיש את כל העולם בכף ידי. להרגיש את הרוח לוקחת אותי תחת כנפיה. "את גם צונחת?" "אנחנו צונחות יחד. במסוק יושב סער הוא המדריך שלנו. ביקשתי שנהיה יחד ובגלל שיש לי מעט ניסיון הוא הסכים. בואי, הוא מחכה במסוק." אחרי תדריך קצר ולבישת הסרבלים והמצנחים נסקנו אל על. סער חיבר את דני אליי, הספיק לחזור על כמה כללים וקפצנו אל האוויר. זה היה מדהים. הרבה מעבר למה שציפיתי. האדרנלין זרם בעורקי, דני הייתה בגבי, רצועת החוף נפרסה מתחתי והייתי מאושרת. לפתע הרגשתי משב רוח חמה ליד אוזני הימנית, סובבתי מעט את ראשי והבנתי שדני מנסה לומר לי דבר מה. "אני לא שומעת" צעקתי. "יערה, תתחתני איתי?" לבי החל לעקל את החוויה ואושר גדול הציף אותי. "כ-ן" צעקתי בחזרה. דני משכה את המצנח והיינו בדרך למטה. * כשמצאתי את דני לא חשבתי שמישהו או משהו יגרמו לנו להיפרד האחת מהשנייה. המצב אצלי בבית לא היה קל. ההורים שלי לא אהבו את הרעיון שהבת שלהם לסבית. הם בכלל לא היו מוכנים לשמוע את המילה. הם קיוו שזו אפיזודה חולפת בחיי ושיום יבוא ואתעשת. כשהתחלתי לצאת עם דני, הם הביעו את חששם מהעובדה שאני יוצאת עם מישהי מבוגרת ממני. ניסיתי לומר, שאם הייתי יוצאת עם גבר שמבוגר ממני הם לא היו אומרים כלום. קשה היה להתווכח איתם, אבל אחרי כל-כך הרבה סבל שעברנו יחד, החלטתי לעמוד על שלי ולהציב להם עובדה. דני היא בת זוגי והם חייבים לקבל אותה. לקח להם זמן, אבל לבסוף הם הבינו שאינם מעוניינים לאבד אותי וקיבלו את דני לביתם. היום אני חושבת שאהבו אותה יותר מאשר את אשתו של אחי. אחרי כל המלחמות שנלחמנו כדי להיות יחד, בא החורף ולקח אותה. את דני שלי שכל-כך אהבה אותו, את החורף. * "יערה איך את מגיעה הביתה?" "באוטובוס, אין דרך אחרת." "אני אבוא לקחת אותך." "דני, לא בגשם הזה. עדיף שאחזור באוטובוס." "יערה, בשביל זה יש אוטו. אני בתוכו ולא לוקחת אותו על הגב." "אבל דני, זה מסוכן. אמרו ברדיו שכל היום ירד גשם ולקראת הערב יתחזקו הרוחות." "יערה אני באה, אני אטלפן כשאהיה בחוץ." כשסיימתי את העבודה, עשיתי חישוב שעוד רבע שעה דני צריכה לבוא. התחלתי לארגן את הדברים לקראת סגירה והחלטתי להמשיך לקרוא בספר עד שדני תגיע. ברבע לשמונה, ניתרתי מהכסא, לפתע מודעת לזמן שחלף ומבינה שדני הייתה אמורה להגיע לפני חצי שעה. "דני, איפה את? הכל בסדר?" "יערה אני בפקק ענקי, אני מצטערת שאת ממתינה, אבל אני אגיע. אל תדאגי." "טוב חמודה, אני מחכה." המשכתי לקרוא בספר, הזמן חלף ודני טרם הגיעה. ניסיתי שוב את הנייד שלה, אך הפעם לא הייתה תשובה. ניסיתי שוב ושוב, אך ללא הועיל. התחלתי להילחץ. פתחתי את הרדיו. השדרן מסר שישנם פקקים בכל הארץ, רכבים תקועים שיטפונות, שחורף כזה כבר מזמן לא היה. ביקש מהנהגים משנה של זהירות. החלטתי לצאת החוצה כדי לראות מה המצב. במרומי הכביש ראיתי משטרה ואמבולנס. הלב שלי אמר לי שמשהו לא טוב קרה. רצתי למעלה נרטבת מהגשם, אך לא מרגישה אותו. ראיתי את החיפושית הכחולה של דני הפוכה על הכביש. צרחתי מבפנים, ניסיתי להתקרב אך השוטרים לא הניחו לי. בכיתי, צרחתי, דני, דני. והיא רק הייתה מונחת על אלונקה שבד מכסה את פניה. לא יכולתי להאמין. * מאז שדני איננה לחורף יש ריח אחר. החורף קר וקודר, השמים בוכים. גם אני בוכה, על דני שלי. אני פוסעת ברחובות ויש ריח של חורף. של גשם, של קור, של רוח. של חורף. אני לא אוהבת את החורף, לא מאז שדני איננה.
(((