ריצה וחברים- איך זה אצלכן?

[רצה רחוק]

ריצה וחברים- איך זה אצלכן?

במשך שנים רצתי בעיקר לבד. בשנתיים האחרונות אני רצה כמעט תמיד עם רצים נוספים (כולם רצים, לא רצות), ושותפיי הקבועים לאימונים הפכו לחברים טובים שלי, כאלה שנפגשים איתם לקפה גם מחוץ לשעות האימונים, משוחחים על הנושאים הכי אישיים, מתייעצים, חולקים חוויות, סוג של חברות טובות- רק ממין זכר. שמתי לב לכך שהריצה מקרבת מאוד בין רצים וגם בין שאר הרצים נוצרו חברויות קרובות לטווח ארוך. דוקא בקבוצת הריצה שאיתה אני מתאמנת פעם בשבוע לא נוצרו קשרי חברות קרובים, אולי מפני שחברי הקבוצה אינם שותפיי לשאר האימונים. ברכיבה זה קורה לי פחות, אולי משום שאין לי בד"כ שותפים קבועים, אולי משום שאני רצה יותר מאשר רוכבת ואולי משום שברכיבה קשה יותר לשוחח? הרוכבים שהפכו לחברים הם בעיקר אלה שגם רצים... גם אצלכן זה כך?

 

[מתרוצצת]

בדיוק תהיתי על זה בעצמי

אצלי זה טיפה שונה. עברתי מספורט סופר קבוצתי, במודע, לספורט מאוד אינדיווידואלי; לא רק ריצה, הגדרתי לעצמי שאני רוצה לרוץ מרתון כי רציתי לעשות משהו לגמרי לבד. למעט אימון אחד בשבוע, עם קבוצה, אני רצה את כל הריצות לבד, כולל את הארוכות - וסבבה לי ככה.לפעמים הבת זוג מצטרפת, אבל ממילא אני מעדיפה להיות שקועה בעצמי וזה לא כאילו ששתינו נשות שיחה גדולות בזמן אימון. מצד שני, אני יודעת שבהרבה קבוצות נוצרים קשרים מאוד חמים, ואני חושבת שאולי באמת העובדה שמגיעים רק לאימון אחד מונעת יצירה של קשרים אישיים יותר. אני רואה את זה גם בקבוצה שאיתה אני רצה באמצע השבוע, ובעיקר בקומונת 'יש אומרים' שאותה אני מלווה ומכירה ממש מיום היווסדה. מה אני מנסה להגיד, בעצם? שהחברים והחברות שלי (אישית) לא קשורים לריצה. גם ככה קשה לי לדבר תוך כדי ריצה

 

[omaopa]

אצלי זה לא ככה....

כשאני מתראה עם שותפי הריצה שלי שהם קבועים למדי (גם עם הקבוצת ריצה שאני עושה איתה אימון איכות וגם עם קבוצת הריצות הארוכות שזה בשבת), אנחנו רצים יחד בכיף, מדברים על המון דברים (גם פרטיים מאד) ואחרי ריצת השבת אנחנו גם עושים פריסת בוקר. אבל אחרי הריצה אנחנו הולכים איש-איש לדרכו ולחייו ולא מדברים או נפגשים מחוץ לריצה אלא אם כן זה כדי לתאם ריצות. כמובן שלאורך השנים הכרתי דרך הריצה אנשים (נשים וגברים) שנהיו חברים שלי ושאנחנו מתראים גם לכוס קפה באמצע שבוע או מדברים בטלפון. אבל זה לא קשור לריצה אלא לעובדה שכשפוגשים אקראית 25 איש, סביר מאד להניח שאחד או שניים מהם יתאימו לחברות. את חברתי הטובה היום שאני מדברת איתה יום-יום הכרתי באמת בריצה. אבל החברות בינינו היא בגללי ובגללה ובגלל החיבור ולא קשורה לריצה. פשוט יצא לי להכיר אותה במסגרת הזאת כמו שמכירים חברה במסגרות אחרות כמו עבודה, או בילוי או כל מסגרת אחרת. דווקא עכשיו אנחנו ממעטות לרוץ יחד בגלל לוז"ים שונים אבל החברות נשארת אמיצה. רוב חבריי (הטובים יותר ופחות) לא קשורים לריצה והם אפילו נוטים לחשוב שאני לא ממש נורמלית בגלל הריצות המרובות. זה לא משהו שהם מבינים או שהם חלק ממנו אבל הם כנראה אוהבים אותי אז הם מקבלים את זה כחלק מהמוזרויות שלי.....

 

[יתושת הרים]

גם וגם..

גם אני רצתי לבד, או עם שותפים מזדמנים, עד שהייתי בעיצומם של האימונים למרתון הראשון שלי והשותפה לדרך ויתרה, החלטתי שאני ממשיכה ואז "הוזמנתי" לריצה ע"י רצה שהיתה חלק מקבוצה שהפכתי להיות חלק ממנה- כבר 3 שנים, אנחנו קבוצה. 3 נשים ו4 גברים. מה שמעניין הוא שלאורך הזמן חלקנו מתאמנים למטרות נפרדות- אני רק רצה (אמנם שוחה להנאה אבל לא רוכבת), רובם בקבוצה תריאתלטים ואנשי ברזל, אבל אנחנו עדיין קבוצה חברתית, עם השיחות, הדינמיקות, התפקידים. עורכים אירועים חברתיים גם עם בני הזוג (למען שלום בית...)אבל הכי נהנים להיות עם עצמנו. ובעיני אחד הדברים המרכזיים שנוצרים בקבוצה כזו זו אינטימיות בעיקר בין גברים ונשים (כי בין הנשים זה די מיידי) בגלל העובדה שאנו רצים, מזיעים, מסריחים, כואבים, מאוכזבים. צריכים תמיכה ונותנים תמיכה כשצריך, ולא שהייתי, אבל משהו העלה את הדימוי של מילואים. ליד איזה גבר אני יכולה להרשות לעצמי (ולא שבנות עושות את זה...) לעצור, לחרבן, להשתין, להסריח ממש ממש לא לשמור פאסון, חוץ מליד משהו שאני מרגישה איתו נוח, והריצה יוצרת את הנינוחות הזו. חוץ מזה יש לי חברים של שנים, שמלווים ושומעים סיפורים ועדיין חושבים שאני משוגעת!! מה שכן, לפעמים כשהאימונים המשותפים אינטנסיביים במיוחד, אני משתדלת לשמר כמה ריצות לבד, לזכור איך זה רק אני, והתנועה וההתכנסות פנימה.