ריקנות ובלבול
היום עצוב לי אולי הכי שהיה עד עכשיו.
היום הפסקתי באופן יזום הריון בשבוע 20+5.
היום הזה שהתחיל בעצם אתמול, משאיר אותי כאובה ומבולבלת וכועסת
הריון שהתחיל רגיל לגמרי, עם סקירת מערכות תקינה ושקיפות עורפית מצויינת
ואז בדיקה של צ'יפ גנטי שמורידה מסך שחור על הכל:
יש בעיה בכרומוזום 2p16.3
חסר חלק קטן אבל חשוב.
הילד יכול לצאת עם פיגור שכלי, אוטיזם, בעיות התפתחות קשות, פרכוסים ומחלות נפש.
ויש סיכוי של 26% שזה יקרה.
אם אחד מאיתנו נשא של החוסר הסיכון הוא "רק" 15%.
במילים אחרות- אחד לארבע במקרה הגרוע 1 ל- 7 במקרה הטוב.
סיכון גדול. רולטה רוסית.
בן הזוג ואני תמימי דעים- לא לוקחים סיכון.
יש כבר ילד בריא בבית.
הסיכון הזה, אם נקח אותו יכול להרוס לנו ולו את החיים.
מיד הולכים לועדה להפסקת הריון ומשם לאישפוז מיידי.
שלב ראשון- מפסיקים לעובר את הדופק. אני מרימה מבט למסך האולטרא סאונד ורואה איך הלב שלו מאט.
ומרגישה כמו רוצחת. תחושת אשמה נוראית. הרגתי את הבן שלי.
הרופא מוודא אחרי כמה דקות שאין דופק ואני נמצאת בתהום.
שלב שני- כדורי ציטוטק לכיווץ הרחם.
כאבי תופת של צירים 15 שעות.
מתחננת לאפידורל.
שלב שלישי - כשהאפידורל כבר מוזרק הפתיחה מלאה.
הרופאה מגיעה ומיילדת אותו.
מלאך קטנטן. יפה ושליו ודומה כל כך לאחיו. ואני נקרעת בין הרצון לברוח לבין התחושה שאני חייבת להיפרד ממנו ולהגיד לו עד כמה הוא אהוב. ושלא אשכח אותו לעולם.
ולהתנצל בפניו שלא נתתי לו צ'אנס. ולבקש שלא יישנא אותי. ולאחל לו שלווה וטוב.
אחותי לידי מחזיקה לי את היד ושתינו ממררות בבכי. ואני רוצה לשמור אותו עוד קצת, אבל יודעת שזה מיותר.
ואנחנו נפרדים.
ואני שוב לבד עם הריקנות.
כולם אומרים לי שהחלטתי נכון- חברים, רופאים, משפחה. כולם.
הבעל מביא את הילד מהגן אחרי הצהריים לבקר. ואני מסתכלת עליו וחושבת על אחיו הקטן שלא יכיר. על כמה שהם דומים.
ומרגישה כל כך אשמה ומבולבלת.
צריכה להזכיר לעצמי שוב ושוב, בכוח, שהסיכון גבוה, והעובר, מתוק ככל שיהיה, הוא לא כמו האח הגדול והבריא שלו.
הוא יכול להיות עם פיגור או אוטיזם.
וכאן אני עוצרת. כי אין לי עוד מילים.
רק צער עמוק וריקנות.
היום עצוב לי אולי הכי שהיה עד עכשיו.
היום הפסקתי באופן יזום הריון בשבוע 20+5.
היום הזה שהתחיל בעצם אתמול, משאיר אותי כאובה ומבולבלת וכועסת
הריון שהתחיל רגיל לגמרי, עם סקירת מערכות תקינה ושקיפות עורפית מצויינת
ואז בדיקה של צ'יפ גנטי שמורידה מסך שחור על הכל:
יש בעיה בכרומוזום 2p16.3
חסר חלק קטן אבל חשוב.
הילד יכול לצאת עם פיגור שכלי, אוטיזם, בעיות התפתחות קשות, פרכוסים ומחלות נפש.
ויש סיכוי של 26% שזה יקרה.
אם אחד מאיתנו נשא של החוסר הסיכון הוא "רק" 15%.
במילים אחרות- אחד לארבע במקרה הגרוע 1 ל- 7 במקרה הטוב.
סיכון גדול. רולטה רוסית.
בן הזוג ואני תמימי דעים- לא לוקחים סיכון.
יש כבר ילד בריא בבית.
הסיכון הזה, אם נקח אותו יכול להרוס לנו ולו את החיים.
מיד הולכים לועדה להפסקת הריון ומשם לאישפוז מיידי.
שלב ראשון- מפסיקים לעובר את הדופק. אני מרימה מבט למסך האולטרא סאונד ורואה איך הלב שלו מאט.
ומרגישה כמו רוצחת. תחושת אשמה נוראית. הרגתי את הבן שלי.
הרופא מוודא אחרי כמה דקות שאין דופק ואני נמצאת בתהום.
שלב שני- כדורי ציטוטק לכיווץ הרחם.
כאבי תופת של צירים 15 שעות.
מתחננת לאפידורל.
שלב שלישי - כשהאפידורל כבר מוזרק הפתיחה מלאה.
הרופאה מגיעה ומיילדת אותו.
מלאך קטנטן. יפה ושליו ודומה כל כך לאחיו. ואני נקרעת בין הרצון לברוח לבין התחושה שאני חייבת להיפרד ממנו ולהגיד לו עד כמה הוא אהוב. ושלא אשכח אותו לעולם.
ולהתנצל בפניו שלא נתתי לו צ'אנס. ולבקש שלא יישנא אותי. ולאחל לו שלווה וטוב.
אחותי לידי מחזיקה לי את היד ושתינו ממררות בבכי. ואני רוצה לשמור אותו עוד קצת, אבל יודעת שזה מיותר.
ואנחנו נפרדים.
ואני שוב לבד עם הריקנות.
כולם אומרים לי שהחלטתי נכון- חברים, רופאים, משפחה. כולם.
הבעל מביא את הילד מהגן אחרי הצהריים לבקר. ואני מסתכלת עליו וחושבת על אחיו הקטן שלא יכיר. על כמה שהם דומים.
ומרגישה כל כך אשמה ומבולבלת.
צריכה להזכיר לעצמי שוב ושוב, בכוח, שהסיכון גבוה, והעובר, מתוק ככל שיהיה, הוא לא כמו האח הגדול והבריא שלו.
הוא יכול להיות עם פיגור או אוטיזם.
וכאן אני עוצרת. כי אין לי עוד מילים.
רק צער עמוק וריקנות.
