רישמית, הצטרפתי

[יעל של אודי]

רישמית, הצטרפתי

קרן, תודה לך היה לי קצת קשה להצטרף מסיבות ברורות אבל אני פה ואני נורא מנסה למרות שכרגע אני לא ממש רואה את האור. הייתי רוצה להגיד שכן כי אני עייפה מלהיות כלכך עצובה, אבל אני חשה שככל שהזמן עובר והמציאות העצובה הזאת יותר ויותר מתבהרת,הקושי רק גדל והכאב מפלח את קרבי. היא כל כך חסרה לי. אני מוצאת את עצמי מעבירה שעות בוהה אל תוך הלא נודע, עוברת שוב ושוב על מה שהיה. אולי משהו התפספס.אולי זה רק חלום רע ותיכף תיכף נתעורר ונרגיש אותה כמו תמיד בועטת ומתעקשת, אבל לא. אנחנו ראינו וחווינו הכל. ועם זה נצטרך לחיות. רק איך עושים את זה. מאין שואבים את הכח.

 

[תמי ס]

יעל- ברוכה הבאה, וחבל כל כך שאת כאן

כל כך כואב לי על כל אחת שמצטרפת לפורום העצוב והקשה הזה. עם כל שם חדש שאני רואה כאן, אני "נזרקת" חמישה חודשים אחורה, להלם, לבכי, לעצב האין סופי, להרגשה שתמו החיים, שלא יכול להיות שעולם כמנהגו נוהג, ואצלנו נגמרה התקווה. אני עדיין חושבת עליו, מדמיינת אותו, נזכרת בו, מתגעגעת וגם בוכה. אני מניחה שכבר השלמתי עם האבדן הנורא הזה, ואני כבר יכולה לצפות (בחשש) אל העתיד. מחכה שיעברו תשעת הימים הבאים, ואז אעבור את תאריך הלידה המשוער שהיה לי. יש לי הרגשה, ש"לעבור את התאריך" יש בזה מעין סגירת מעגל, אולי אני טועה, אבל אני מחכה. מקווה שיהיה לך קל יותר, אני שמחה שיש לך את אודי, שנראה לי שהוא באמת רגיש, תומך ומבין. התרופה היחידה שיכולה להקל במעט על הסימפטומים (לא לרפא, רק להקל) היא המון המון אהבה, חיבוקים, חיזוקים ותמיכה. ויש לי הרגשה שזה קיים אצלכם בשפע. שולחת לכם חיבוק וירטואלי, ושוב, משתתפת באבדנכם הנורא.

 

[יעל של אודי]

תמי, תודה

האובדן שלנו עדיין כל כך טרי שאני בכלל לא מצליחה לדמיין את סגירת המעגל, אבל אני מקווה כל כך שאת צודקת ושתשעת הימים האלה יעברו עם המון קרבה, תמיכה ואהבה ויפתחו את הדלת לתקווה חדשה! חיבוק גדול ושוב תודה

 

[סאני המצליחה]

היי יעל ../images/Emo24.gif

גם לי לקח המון זמן עד שהחלטתי "להיצטרף" באופן רישמי ולשפוך את סיפורי כאן. הלוואי ובאמת זה היה חלום ולא מציאות..... אך המציאות היא באמת שונה ממה שרוצים או מצפים. לפעמים אני חוששת שמרוב שפחדתי, זה קרה באמת. מה שנקרא: נבואה שמגשימה את עצמה.... אצלי עברה לה שנה וקצת מאז איבדתי את התאומים שלי. אולי בגללי ואולי לא. לא ממש חשוב לי. חוויתי הכל אבל החלטתי לא לראות. עצמתי את העיניים כל כך חזק כי פחדתי שאפילו שביב של מציאות ניראית תכנס לי לשדה הראיה. קשה לומר לך מאין לשאוב כוח, כי לי אין כל כך, אפילו אחרי כל כך הרבה זמן. הייתי אמורה ללדת בדיוק ביום ההולדת שלי. וקיבלתי מתנה אחרת. שני קברים טריים

ילדתי ביום ההולדת של בנם של גיסתי וגיסי. סליחה שלא יכולה לעזור. סאני.

 

[יעל של אודי]

אז אנחנו לא כל כך לבד

הי סאני תודה על התמיכה. עברו רק(או כבר) שבעה שבועות. אני מרגישה כאילו זה קרה רק אתמול. רצף האירועים חוזר על עצמו פעם אחר פעם במוחי. אני לא מצליחה לא לחשוב על זה. כאילו זה העונש שלי. לחיות את זה שוב ושוב לפרטי פרטים: מהאבחון, ההבנה של הזוועה שנפלה עלינו, החיפושים הנואשים אחר קצה חוט של תקווה, ההחלטה הנוראה ומימושה. ועם זה אני חיה יום יום. כל מה שהיה לי פעם בעדיפות ראשונה כבר לא מעניין. לא העבודה ולא הלימודים רק אני והעצב שלי יחד עם בן זוגי וזהו זה. שמחת החיים החסרת מעצורים שפעם היתה חלק בלתי נפרד ממני כאילו שווקה חיים יחד עם ילדתי הקטנה. אני לא ממש ציפיתי שמישהו יתן לי תשובה לשאלה. אני לא חושבת שיש תשובות. אני מאמינה שזה פשוט יצר ההשרדות שחזק מכולנו ולא נותן לנו לוותר כל כך מהר. קבלי חיבוק אוהב ונקווה לימים טובים יותר יעלי

 

[מירבא]

יעל שלום

איך עושים את זה ומאין שואבים את הכח שני משפטים כך כך מוכרים, בראשי הם עוברים יום יום. נסי לעשות דברים שנותנים לך הרגשה טובה ולהיות בקרבת אנשים שנותנים לך את הכתף לכאוב עליה. יש לך שותף נפלא לחיים לצידך ואת יודעת להעריך זאת. זאת כבר מתנה גדולה. חבל לי שגם את צריכה להיות פה אבל זהו כנראה גורלנו לפחות פה יש לנו אפשרות לשתף.

 

[יעל של אודי]

אני מנסה, באמת שאני מנסה. תודה לך

 

[karen01]

ליעל

איזה דמעות שאת מעלה לי בעינים... ומה כבר אני יכולה להגיד שיכול לעזור? "יהיה טוב" ו"הזמן עושה את שלו" הם לפעמים נכונים, אבל זה לא ממש עוזר כשנמצאים כל כך עמוק בבוץ השחור הזה. אני יכולה רק להגיד ש- 7 שבועות זה ממש לא הרבה זמן. זה המון זמן להיות עצובים כל כך וזה באמת מתיש, אבל זה לא הרבה זמן מבחינת האבל. העצות שלי הן מאוד קטנות, ולא ברור לי אם אותם דברים עוזרים לכולם. תני לעצמך להתאבל, כי הרי איבדת ילד, וזהו אחד האובדנים הכי קשים שקיימים. אצלי רצף האירועים ליד ההפלה היה מטורף - זה היה ביום ההולדת של בן הזוג שלי, 5 ימים לפני יום הולדת 30 שלי (יופי של מתנה), ושבועים וחצי אח"כ אמא שלי שהיתה מאוד חולה, נפטרה. הרגשתי כאילו החיים שלי נלקחו ממני, וכל מה שנשאר לי זה לשבת בצד ולחכות שהם יחזרו. לא הצלחתי להימנע מהשוואות בין העצב והאבל על שתי המיתות האלו, ושתדעי שכמה שאהבתי את אמי אהבה עזה, האובדן והכאב של הילד שלא היכרתי היו חזקים בסדר גודל מהאובדן של אמי, שבכל זאת חיתה חיים שלמים ומלאים. זה היה כאב כל כך מפלח ועמוק, ששום דבר לא דמה לו. אין לי מזה מסקנה שמחה בשבילך - רק שזה נורא לגיטימי להיות עדיין עמוק בזה. אני חושבת שלקח לי 3 חודשים להתחיל לצאת מהבור הזה. מה שכן עזר לי מאוד זה טיפולי רפלקסולוגיה אצל מישהי שאני מכירה עוד מקודם, ושהיא נפלאה בהכלה שלה ובשיחות שהיו לנו. עוד דבר- ניסיתי המון להבין ולשחזר לא רק מה קרה, אלא איך בדיוק זה משפיע עלי - מה בדיוק כואב ואיפה, ואפילו דמיינתי את הכאב שלי לאורך הזמן (כתבתי על זה לא מזמן, ואולי זה מופיע בקישורים כאן). היה בזה משהו מאוד אפל ומפחיד (כמו שהפילה הסגולה כתבה כאן) אבל נראה לי שמעצם ההבנה של מה קורה איתי, יכולתי לעקוב טוב יותר אחרי עצמי, ובסופו של דבר גם פחות או יותר לצאת משם. עד היום יש ימים קשים, ולמשל יש פה בעבודה בטן של חודש תשיעי שדי מוציאה לי את הנשמה, אבל רוב הזמן זה כבר בהחלט נסבל. יש כאלה שמוצאים נחמה בלכתוב אל התינוק - אני הסתפקתי בלדבר איתו - לבקש ממנו סליחה על שהרגתי אותו, להסביר לו שלא היתה ברירה ושאהבתי אותו כמו שלא אהבתי מעודי. מאחלת לך שתמצאי את הדרך שלך, ושולחת לך חיבוק גדול ורטוב מדמעות, קרן.

 

[יעל של אודי]

הי קרן

אני מצטערת על העצב הנוראי שגם את חוית. אני יכולה רק להזדהות עם הזוועה ועם הכאב של האובדן. אני לא חשבתי שיכולתי לאהוב כמו שאהבתי את התינוקת שלי. רק כשקלטתי שאני צריכה לבחור בחייה או במותה קלטתי מהי אהבת אם והבנתי שאין לה מתחרים ולא יוכלו להיות אף פעם. זו אהבה אחרת. אהבה ללא תנאים. ללא תמורה. אהבה טהורה. אז אני שואלת את עצמי, אם אהבתי כל כך איך ויתרתי?! איך נתתי להם להרוג אותה? וברמה הראציונלית אני יודעת לענות. בגלל שאהבתי אותה לא הייתי מוכנה לתת לה להיולד לתוך מה שיכול היה להיות סיוט בשבילה, חיים של סבל ותלות. ואני עובדת עם ילדים מוגבלים ואני יודעת כמה הם סובלים. אבל יש גם את הצד השני. הצד של האחוזים, של האי ודאות ןשל האולי היא היתה באחוזון שלא נפגע ואיך את חיה עם המחשבה שהרגת ילדה שרוב הסיכויים שהייתה בריאה?! ואיך את סןלחת לעצמך על דבר כל כך נורא. לזה אני עוד לא מצליחה למצוא תשובה. אני לא חושבת שאי פעם אמצא. תודה בכל אופן על העצה ועל התמיכה שממש מחממת את הלב לילה שקט יעל

 

[sivanori]

האמת ? את לא.

אני לא סלחתי לעצמי עד היום עד הסוף. ואני יודעת שהילד שלי היה חולה. הוא נולד חולה ולא עזב את טיפול נמרץ בפגיה עד יום מותו, 25 ימים מאוחר יותר. הוא היה עיוור, חרש, מפגר, היפוטוני, חיך שסוע, You name it. בראש ידענו מה אנחנו עושים כשגזרנו את דינו מוות. ידענו שאנחנו חוסכים ממנו חיים מלאי סבל וחסרי תקווה ואור. עד היום לא סלחתי לעצמי שלא נלחמתי עליו יותר. עד היום ליבי מתקומם על ההחלטה שראשי קיבל. אני יודעת שזו ההחלטה הכי אמיצה שיכולתי לקבל בתור אמא שלו. כל החלטה אחרת היה אנוכית יותר. ועדיין אני לא סלחתי לעצמי עד הסוף. כבר שנתיים וחצי.

 

[מירבא]

כל כך מוכר לי

את פשוט הגדרת את זה כל כך נכון!!!