|מנסיוני, גם לילד בן שנתיים יש נפש
קצת ארוך, אבל אני חיה את זה... יניב הגיע לארה"ב משמלאו לו כמעט שנתיים. בהחלט הייתי אומרת שהיה לו משבר, ולא הייתי מוחקת את המעברים. לא צריך להגזים ולאמר 'קשיים נפשיים' - אלו כן קשיים לטווח קצר, כאשר הסביבה תומכת כנראה שלא לטווח ארוך, אבל בכל זאת היה לו קשה. ראשית, אנחנו התחלנו בטיול של שבועיים, ורק אח"כ התמקמנו. ליניב היה קשה העדר בית. בתחילה אמר 'לא רוצה מלון (מיון, ביניבית), רוצה בייתה'. אח"כ למד לבקש מלון, אבל 'לא רוצה אוייל (אוהל)'. משהגענו לדירה שלנו, לא היו לנו רהיטים, פרשנו שק שינה ואמרנו שזו המיטה שלו. את טקס הלילה טוב (לילה טוב לדובי, לילה טוב למטבח וכיוב') המשכנו כרגיל מהארץ, עם מה שהיה לנו שם, וזה עבד נהדר. אפילו שיניב עבר ממיטת סורגים לשק שינה על הארץ, הוא הסתגל מצויין, והתיחס אליו כאל מיטה של ממש
עד שזו הושגה. אבל דווקא עם הגן היה לו קשה, ואני בהחלט מייחסת את זה לקושי השפתי. בארץ יניב היה במשפחתון, ולא חווה קשיי פרידה: נפרד ממני בקלות יחסית בבוקר, היה לו טוב במשפחתון, וגם כשרציתי להשאירו לזמן קצר עם אנשים אחרים (קרובי משפחה וחברים) הוא הסכים והסתגל בקלות. אבל משהו השתנה בארה"ב עם התחלת הגן. אולי זה גם בגלל שכל עולמו, מלבד הוריו, השתנה. בכל אופן, בארבעת הימים שהלכתי איתו לגן החדש, הוא מאוד נהנה, אבל בפעם הראשונה שרציתי להשאירו לבדו הוא ממש התנגד, בכה בדרמטיות וכד'. אני מאחלת לכם שזה יעבור אחרת, אבל זה עשוי לקרות. אחרי כמה ימים בהם בכל פעם נשארתי איתו קצת, ועזבתי אותו לשעתיים שלוש, ואז חזרתי לקחתו, התנגדותו רק גברה . סביב ההליכה לגן. כל בוקר משך את הבוקר ככל האפשר כך שלא יצא לגן. היה רב על הבגדים, לא הסכים ללבוש את הבגדים שבחרנו ורק אחרים וכיוב'. מתישהו שמתי לב שכאשר הוא יודע שהולכים למקום אחר, ולא לגן, ההלבשה הופכת הרבה יותר קלה ובלי ריבים . אח"כ הוא הגיב במין דכאון סביב זמן ההליכה לגן. מרגע שהיה ברור שמתכוננים לצאת לגן רצה על הידיים, הפך רפוי, לא מתנגד אבל ללא חיות. וגם בגן המשיך לרצות על הידיים ולא היה מוכן להפרד. הגננות אמרו לי שהוא בסדר אח"כ, ואני מאמינה (בין היתר עמדתי מאחורי הקיר לשמוע אם הבכי ממשיך, והוא נפסק. וכשחזרתי לקחתו, התחבאתי קצת בשביל לצפות בו מבלי שהוא רואה אותי). הוא שיחק והיה בסדר. אבל עדיין זה היה לו קשה. תגובת הדכאון עברה, אבל הוא עדיין בכה בכל יום בפרידה, עדיין משך את הבקרים, ואף אף פעם לא רצה ללכת לגן. ההתפתחות השפתית שלו בעברית, נעצרה. (היא התקדמה אח"כ בקפיצות, בעקר בזמני החופשה מהגן). בגלל שהוא לא דבר אנגלית, ואף גננת לא ידעה עברית, הם הסכימו שאני אשאר איתו זמן רב יחסית בכל יום (אבל אני מכירה מקרים אחרים בהם הגן לא מסכים) וראיתי כמה קשה לו. כמה קשה לו לפנות לבקש דברים. דברים קטנים ופשוטים. בארוחת צהריים הוא רצה עוד גבינה. חזר על זה שוב ושוב בעברית, ובסוף הוסיפו לו מיץ. כשהיה לו קר בידיים, בחצר (אוהיו, חורף, מתחת לאפס שלנו, והאמריקאים עדיין יוצאים לחצר ), הוא היה צריך לילל ולהראות את כפות ידיו, כי אף אחד לא הבין כשאמר 'כפפות'. אז אמנם חלק מהילדים בקבוצת הגיל שלו לא דברו כלל. אבל אני חושבת שדווקא בגלל שכבר היתה לו קצת שפה בעברית, כאשר יכולתו השפתית הכללית מוגבלת, ההסתגלות עבורו הייתה קשה מאוד. בעיני הגננות האחרות הוא היה בסדר. אבל אני הכרתי את הבן שלי, ידעתי כמה שמחת חיים וחיוניות יש לו, ושהיא בהחלט לא באה לידי ביטוי מספיק בגן. לאחר שלושה חודשים עברנו לסן-דייגו. פה נמצא לו מקום בגן היהודי (JCC), והעוזרת לגננת היא ישראלית במקורה. בנוסף, הוא כבר רכש מעט אנגלית. וראה איזה פלא, מהיום הראשון היה לו טוב בגן, הוא נפרד ממני בשמחה, לא בכה אף פעם בפרידה !. סביר שיש לכך גם סיבות נוספות, שלא את כולם אני יודעת. הוא עדיין לא אוהב את הגן הישן, שנשאר בזכרונו, אבל לך תבקש מילד בן שניים להסביר לך למה. הגן הקודם (שנחשב מבוקש מאוד באוהיו, עם רשימת המתנה של שנתיים...) היה הרבה פחות מובנה, יותר המוני, (20 ילדים על 4 מטפלות בקבוצה, אבל בלי שום מטפלת עיקרית), ולא מסגרתי. אז לדעתי, דווקא בהעדר שפה, משלא היה סדר יום מאוד מובנה ומסגרת, ודמות אחת להקשר אליה, לא היה לו עוגן שם. בגן החדש, השעות והפעילויות הרבה יותר מובנות, יש רק שתי גננות, ואחת מהן דוברת עברית. אז המעבר היה הרבה יותר חלק. (בנוסף לזה שכפי שאמרתי, הוא כבר יודע קצת אנגלית). (אפילו שפר ילד, יש פחות מטפלות). כיום הוא שמונה חודשים בארה"ב, יש לו חברים רבים בגן, הוא הולך בשמחה, וכמובן, גם אנחנו מאושרים הרבה יותר. אז אולי זה לא כ"כ מעודד, כל הסיפור הזה. יותר נעים לשמוע מאנשים שאומרים שילדים מסגלים וזהו. נכון שהוא בסה"כ הסתגל להמון שינויים. אבל זה לא אומר שהוא לא מרגיש את זה. הוא מרגיש, הוא לא בובה. והרבה פחות בובה בכל יום שחולף. אל המעבר השני, מאוהיו לסן דייגו, יניב כבר היה יכול להתייחס. כשאמרנו לו שאנחנו נוסעים רחוק לבית חדש, ושהחבר שלו, יונתן, לא יבוא איתנו, יניב אמר 'לא רוצה בית חדש.'. היכולת שלנו להסביר לו, ושלו להבין, עזרה, לדעתי, להסתגלות. [גם אם הוא אמר שלא רוצה, מה שחשוב זה שהעולם לא השתנה לו בלי שום הסבר, אלא שהוא יכול היה קצת לצפות, למרות שלא הבין את כל המשמעויות]. עצות מעשיות: - כבר עכשיו להתחיל להראות לו 2-3 קלטות וידאו לילדים עם שירים בצרפתית. האם יש בצרפתית ברני? רח' שומשום? קלטת אחרת פופולרית (שאולי את השירים שיקלוט משם ישמע שוב בגן)? . ילד קטן נהנה מקלטת וידאו עם שירים, גם כשאת המלים הוא לא מכיר. והוא מתחיל לשמוע את צלילי השפה. כך לפחות היה עם יניב. אפשר גם, אחרי שהוא רואה קלטת פעמיים שלוש, לשבת לידו ולהסביר לו קצת את התוכן. כך בפעם הבאה שהוא יראה, הוא יקשר את המילים לתוכן הרלוונטי. זה שווה את הכסף, גם אם צריך להזמין מהאינטרנט. אני רק לא יודעת אם השיטה הארופאית והישראלית זהות (האמריקאית והישראלית שונות, ויש צורך בוידאו מיוחד). תבדקו את זה. זה יעזור לו לקלוט גם ביטויים מאוד שגורים כגון שלום, לא, כן, ומילים בסיסיות אחרות. כך שאפילו אם יש לכם אידיאלים נגד טלוויזיה, זה בהחלט עוזר לקליטת שפה. - כפי שאמרו כבר – חשוב מאוד לקחת כמה חפצים שהוא מכיר. אנחנו לקחנו איתנו לטיול את הכיסא לאוטו, השמיכה שלו, בובת קוף, וכיוב'. יניב השתמש בחפצים המוכרים הללו על מנת להרדם, ונקשר אליהם יותר מאי פעם. חשוב מאוד גם לקיים את הטקסים שאפשר, ואם אין לכם, להתחיל איתם עכשיו, בשביל להפוך כל סביבה ליותר מוכרת באמצעות הטקס. - אם במקרה יש גן יהודי שבו יש מישהו שדובר קצת עברית, זה יכול לעזור, גם אם לכם אין שום נאמנות שיוכית. - ולמרות שיכולת ההבנה שלו מוגבלת, אתם צריכים להסביר לו מה הולך להיות, במילים שאתם חושבים שהוא עשוי להבין. מחר נסע לבית חדש, רחוק רחוק... ולחזור על ההסבר מספר פעמים. נגיד שלום לסבא וסבתא, כי הם לא באים איתנו לבית החדש...
