רמבטיקו - מוזיקת הנשמה של יוון

[shmuel16]

רמבטיקו - מוזיקת הנשמה של יוון

אמש בצ'טוויל נשאלתי על פרוש המילה רמבטיקו, אז כפי שהסברתי בעבר כי איני מומחה במוזיקה היוונית, אבל אשתדל בשרשור הזה להביא כתבות וציטוטים שיבהירו במעט את העניין. מדריך לרמבטיקו -------------- מבצעי ריקוד הרבטיקו, שממלאים היום מועדונים ביוון, נרדפו עד לא מזמן על ידי החוק והופיעו במאורות חשיש ובבתי זונות. סימה אלה התחקתה אחר שורשיו של הסגנון ומפרטת איפה אפשר להצטרף היום לשגעון בסוף יוני יסיימו זמרי הרבטיקו את תוכנית ההופעות שלהם ברחבי יוון וישובו להופיע רק בחורף הבא. מי שרוצה לטעום מהחגיגה העממית היוונית הזאת צריך למהר ולנסוע עכשיו, ולזכור שזמרי הרבטיקו מתחילים את הופעותיהם במועדונים ב-1 אחרי חצות ויורדים מהבמה רק כשעולה הבוקר. במהלך ההופעה כל אחד יכול לקום ממקומו ולהצטרף בשירה או בריקוד. ביוון נותנים כבוד לרוקדים סולו מהקהל, מקיפים אותם במעגל, כורעים ברך לפניהם ומקדמים את תנועותיהם במחיאות כפיים ובקריאות 'יאסו'!. רבטיקו הוא ריקוד שנראה מוזר לצופים בו לראשונה. לעיתים הרקדן אינו זע ממקומו. הוא פושט זרועותיו לצדדים, פניו לובשות הבעה מיוסרת ומתמכרת וכל תנועותיו איטיות וצעדיו קטנים וסובבים סביב ציר אחד. לפעמים הוא יקפוץ, יכה בעקב נעלו או יתנועע כשיכור. היסטוריה ========== תרבות הפרחחים אין פירוש מדויק בעברית לרבטיקו, וגם ביוונית אין פירוש אחד. "זהו, למעשה, ביטוי לתרבות הפרחחים ברחוב", מסביר יזהר גמליאלי מחברת גאיה, מומחה ליוון ואחד המדריכים המבוקשים על ידי טיילי ג'יפים בארץ ובחו"ל. "התרבות הזו הביאה ליוון השפעה של 400 שנות כיבוש טורקי, שהגיעה לשיאה בשנת 1923, לאחר שיוון הובסה במלחמתה נגד טורקיה. בהסכם שהושג ביניהן נערכו חילופי אוכלוסין ומיליון וחצי יוונים שחיו בטורקיה הועברו ליוון כפליטים חסרי-כל, התיישבו בשולי הערים והפכו ל'פרולטריון סחבה' - כוח עבודה זול שחי בסלאמס והתמודד עם מצוקות קשות". בתוך שכונות העוני, מספר גמליאלי, נפתחו מועדונים, מאורות סמים ובתי זונות, בהם התנחמו הפליטים במוסיקה, בעישון חשיש ובשתיית אלכוהול. קראו להם 'רמבטיס' ולבושם האופייני היה מכנסיים צמודים המתרחבים בקרסול, חגורת אולרים, מקטורן שהיה מונח ברישול על הכתף כשיד שמאל מוכנסת לשרוול ויד ימין מתנופפת בחופשיות, נעליים מחודדות עם עקבים גבוהים ומקל הליכה מעץ דובדבן מלא. רבטיקו בבית הסוהר הרמבטיס המציאו לעצמם ז'רגון שכלל מלים בשילוב טורקית ויוונית. הם לא התחתנו ולא נגעו בחברותיהם בפומבי. חלקם עסקו בעבריינות קטנה, בהברחות ובהימורים. מעצר וכלא היו סמל הגבריות שלהם. הרבה מהשירים היפים של הרבטיקו נכתבו בבתי הסוהר. את מרירותם ומצוקותיהם ביטאו הרמבטיס, בין היתר, באמצעות המוסיקה, השירה והריקוד, שהפכו ברבות השנים למוסיקת הנשמה של יוון. גמליאלי אומר שלא לכל זמרי הרבטיקו היה קול ענוג והם אף לא ניסו לשיר בנעימות. כל אדם יכול היה לפתוח את פיו ולשיר בקולו הצרוד, בסלסולים ובטעם האישי שהוא הביא לתוך השיר שלו. שירי הרבטיקו, כמו 'לבד בעולם', 'מנוליס מעשן חשיש' ו'הם תפסו את בטיס' שיקפו את מצוקותיהם של אנשי השכונות. יש בהם שירי אהבה נוגים, געגועים למולדת שנאלצו לנטוש, שירי עוני ומחסור, על אהבת אם, על בתי האסורים ושירי תהילה לחשיש ולאלכוהול. הישראלים מכירים לפחות שיר רבטיקו אחד מובהק - 'אלקוס' של יהודה פוליקר, שתורגם מיוונית. YNET - סימה

 

[shmuel16]

רמבטיקו - פרק ב'

הריקוד ====== קטטות ומקרי רצח את כל שירי הרבטיקו אפשר לרקוד. ריקוד היחיד נקרא 'זבקיקו' והריקוד המשותף 'חסאפיקו'. בעבר, בשנות ה-30, היו לריקודים הללו כללים ברורים, שאיש לא עבר עליהם. הזבקיקו נועד לאדם אחד שקם ורקד לבד. לעולם לא הצטרפו אליו במהלך הריקוד. מי שהצטרף עלול היה לגרום לפגיעה כל כך גדולה בכבודו של הרוקד, שפרובוקציה כזאת הסתיימה לעיתים בקטטה ובמקרים קיצוניים אף ברצח. בזבקיקו יוצרים מעגל סביב הרוקד, וחבריו כורעים מסביב ומוחאים כפיים קרוב לרצפה, בגובה נעליו של הרוקד. לעיתים אחד מכה לפתע בנעלו של הרוקד. כל הסימנים האלה נועדו להראות לו שהוא המלך בערב הזה, והם הקטנים יעשו הכל למענו. לא פעם הם פותחים בזה אחר זה בקבוקי יין ומוזגים לכוסו של הרוקד, שטועם ממנו, ואז זורקים את הבקבוק כדי להראות לו שהם מוכנים לתת לו הכל. כל רוקד ממציא את הצעדים לעצמו בסגנונו האישי. לפעמים מניח הרוקד את כוס המשקה שלו על הרצפה ורוקד סביבה. על נשים מהוגנות נאסר לרקוד זבקיקו במחששות ובבתי המרזח. רק לזונות היתה שמורה הזכות הזאת. לעומת זאת, את החסאפיקו נשים יכלו לרקוד גם במועדונים ובמחששות. מוזיקה מחתרתית ============== פרטיזנים, קומוניסטים וסטודנטים תרבות הרבטיקו הפרחחית איימה על החברה היוונית המהוגנת והמשטרה החלה לרדוף את פעיליה והחרימה את המוסיקה שלהם, סגרה את מועדוניהם ופיזרה אותם. לאט לאט הפך הרבטיקו לתרבות מחתרתית ומקומם של המועדונים החדשים שנפתחו נשמר בסוד. את הבוזוקי החליף בוזוקי מוקטן, 'בגלמה', שניתן להחביא מתחת למקטורן. במלחמת העולם השנייה אומצה מוסיקת הרבטיקו על ידי פרטיזנים ולוחמי החופש היווניים והיא הפכה למוסיקת מחאה ולסמל השחרור היווני מעול הכובש הנאצי. כשפרצה מלחמת האזרחים ביוון, עם תום מלחמת העולם השניה, זוהה הרבטיקו כמוסיקה של הקומוניסטים. כשאלה הובסו ונמלטו אל מחוץ לגבולות יוון הם המשיכו לכתוב רבטיקו. בשוך מלחמת האזרחים פרצה מוסיקת הרבטיקו במלוא עוצמתה ואומצה על ידי הסטודנטים והאינטלקטואלים. שירים שהיו מוקצים מחמת מיאוס הפכו להמנונים. זמרים ומלחינים החלו לראות בה נכס צאן וברזל של השירה היוונית החדשה. מוסיקת הרבטיקו הפכה למוסיקה המועדפת ביותר על רשתות הרדיו והטלוויזיה. רמבטיקו היום ============ נעלמה האווירה האותנטית רוב שירי הרבטיקו המקוריים נעלמו בשל תיעוד דל ועלוב. גדול זמרי ומלחיני הרבטיקו הוא ציצאניס, שנפטר בשנת 1972 וזכה להלוויה ממלכתית כגיבור האומה. ציצאניס גילה וטיפח זמרות רבטיקו גדולים וידועים ביוון, כמו סוטיריה בלו, דימיטרה גלני ואחרות. אגב, סוטיריה בלו, אחרונת זמרות הרבטיקו, היא אישה קטנטונת, 1.45 מ' גובהה, עם קול גדול והופעה כריזמטית. היא לא ידעה להפוך את כשרונה לכסף. היא היתה אלכוהוליסטית ומהמרת כפייתית ועישנה חשיש גם בהופעותיה מול קהל. לפני כמה שנים מצאו אותה יושבת על מדרכה מחוסרת כל, מנסה למכור את הקלטות שלה כדי להתקיים. מלינה מרקורי, שרת התרבות, לקחה אותה תחת חסותה אך למרבה הצער סוטיריה בלו מתה זמן קצר אחר כך מסרטן. יוון ערכה לה הלוויה ממלכתית כאחרונת זמרות הרבטיקו ביוון והגדולה שבהן. יותר ממליון מעריצים חלפו על פני ארונה. היום, אומר גמליאלי, שירי הרבטיקו נשמרים במועדונים לשעות הקטנות של הלילה, כשיא הערב במועדון. כל הזמרים הגדולים של יוון מחדשים שירי רבטיקו ישנים. למועדונים היום אין כמובן את האוירה האותנתית של מועדוני הרבטיקו האמיתיים. המועדונים גדולים, מהודרים, ואינם מזכירים בכלום את המחששות שמהם צמחו. שלא כמו בארץ, הזמרים הפופולריים ביותר ביוון מופיעים קבוע במועדונים בסופי שבוע. אנא ויסי, למשל, היתה זמרת רגילה לגמרי עד שיום אחד, בגיל 50-45, היא עלתה על הבמה עם ביקיני ומיקרופון-מרכזנית סטייל מדונה, ובכך סימנה טרנד חדש במסיקה ובהופעות ביוון. היא נותנת שואו רציני וכדאי מאוד לראות אותה. דספינה ואנדי הלכה בדרכה של אנה ויסי ומופיעות באותו סגנון. פרוטופסלטי היא לסבית מוצהרת עם קול ענק ורומנטיקנית גדולה. כשהופיעה לא מזמן עם התזמורת הפילהרמונית של ברלין, נמכרו הכרטיסים חודשים מראש. אלפטריה ארבניטקי היא הזמרת המובילה היום ביוון. יש לה קול מדהים והופעה כובשת. אבל את השואו הכי גדול נותנים תרזיס ומיטרופאנוס. שניהם בני 60 בערך, שנותנים הופעה שקשה לדמיין. הם כל כך פופולריים וכובשים שהקהל רוקד ושר איתם כל הלילה. זורקים עליהם פרחים ושותים איתם לשוכרה. מועדונים באתונה =============== כל המועדונים המופיעים ברשימה המוגשת כאן נמצאים באתונה ונערכים בהם הופעות של הזמרים הפופולריים ביותר ביוון, המחדשים רבטיקו בשעות הקטנות של הלילה. החל באפריל הזמרים האלה מופיעים בעוד ערים ביוון. קייטי גארבי + טסליקיס POLLON-SIGROU 259A. אנג'לה דמיטריו + קריסטודולופולוס GFIRA - POSIDONOS 26-28. אנה ויסי + יאניס פאריוס (FEVER - SIGROU, (BEHIND F-ZEIN. נטאשה תאודוריאו FOS - IERA ODOS 7-9. דספינה ואנדי + וסקופולוס REX - PANPISTMIOU 48. פרוטופסלטי + רמוס STUDIO PIREOS - PIREOS 130. טסאנאקליאדו + פאפאקונסטנטינו STAVROS TOU NOTOU - FRATZI. טסאלינגופולו + ליד'אקיס SFETONA - ALEXANDRAS 22. אלפטריה ארבניטאקי + מאצ'ריטסאס VOX-IERA ODOS 16. גליקריה CHARMA- KESARIANI. אלני ד'ימו ZOOM-PLAKA. דמיטרי גאלאני + קתזיגיאניס ZIGOS-PLAKA. תרזיס+ מיטרופאנוס + באסיס IERA ODOS - IRA ODOS 18-20. YNET

 

[shmuel16]

המחתרת של שוקי בוזוקי

המחתרת של שוקי בוזוקי ===================== "צלילי הבוזוקי", חנות ברחוב העליה בתל-אביב, היא מקדש למכורים למוזיקה יוונית שמו של מנהיג המחתרת היוונית בישראל הוא שוקי נשיא, הבעלים של "צלילי הבוזוקי", כוך זעיר למוזיקה יוונית ברחוב העליה 22 בתל אביב. זה 18 שנה, מפיץ הרמקול בחנות צלילים נוגים ומתוקים אל אנשים מיוזעים עם סלים הממתינים בתחנה האוטובוס הסמוכה. מאז ייסד נשיא, המכונה "שוקי בוזוקי", את המקדש היווני, יודעים עשרות אלפי המשתמשים הכבדים שגם אם לא יבקרו ביוון בחודש הקרוב, יש מי שידאג להודיע להם בנאמנות על פעילותיו של המלך, סטליוס קזנג'ידיס. את דלת הכניסה מפארות תמונות משותפות של בעל הבית עם זמרים יוונים, והיא נפתחת מדי פעם על ידי טיפוסים שממלמלים בבטחה שמות משונים כמו פיצה פאפאדופולו, סוטריה בלו ויאניס פריוס. בעל הבית המבין את צאן מרעיתו, שולה את הדיסק מהמדף ללא מילים, מכניס לשקית ומוסרה למתייוון העוצר ליד תמונתו של קזנג'ידיס, שולח מבט מעריץ, יוצא וסוגר אחריו את הדלת. מתוך הכוך הקטן של נשיא יצאו להיטים רבים של מוזיקה מזרחית כמו ה"קולות של פיראוס" ו"תודה" של חיים משה, "פני מלאך" של יואב יצחק, "כמו שיכור" של זוהר ארגוב ורבים אחרים. נשיא משמש כיועץ לזמרים המבקרים בחנותו והם מקשיבים ושומעים לעצתו. - אתה ממליץ להם על שירים שהם להיטים ביוון? "בכלל לא. רוב ההמלצות שלי מתמקדות בשירים שלא הפכו ללהיטים ביוון. יש לי חוש ל'מה יכול להיות להיט בארץ' ואני יודע גם מי צריך לשיר אותו". - מי מהזמרים מגיע אליך עכשיו? "זמרים תורכים כמו מושיק עפיה שמחפשים להיטים ביוונית כדי להצליח אצל הקהל הרחב". בחנות ישנם דיסקים של רמבטיקו, הבלוז היווני, על כל גווניו, "לאיקה", שהוא הסגנון העממי, וכמובן האלבומים של השמות המוכרים בארץ: יורגו דאלארס, חריס אלקסיו, גליקריה, וסיליס קראס והלן ויטלי. שוקי בוזוקי הוא בכלל תורכי במוצאו. אביו גדל בשכונת שפירא, שהיא בתחום השיפוט היווני בדרום תל אביב, ובילדותו הוא שמע רק מוזיקה יוונית. במקביל שיחק בהצגות ילדים כמו "הקוסם" עם גבי עמרני, ואפילו ב"חסמב"ה" כמשה ירחמיאל. אבל הוא היה נחוש לפתוח חנות שתתמחה באהבת חייו, חנות למוזיקה יוונית, היחידה שיש עד היום. לאחרונה המשטרה סגרה את התחנה הפיראטית "רדיו פיראוס", שהיתה המקום היחידי בארץ בו אפשר היה להתעדכן במתרחש בממלכה היוונית ולמסור ד"ש לנהגי מוניות. לפני מספר שנים הוא גילה את שלומי סרנגה וניסה את כוחו באמרגנות. נשיא ניהל את סרנגה במשך שנים אחדות ויחד הוציאו ארבעה אלבומים, אחד מהם גם ביוון. היום נחשב סרנגה לזמר היווני הכי משובח שצמח בישראל, אולם אמרגנים ממולחים יותר כבר לקחוהו תחת חסותם. לא התרשם מאריס סאן כשנשיא היה נער צעיר, הוא ראה את אריס סאן בהופעה, אבל לא ממש התרשם ממנו. הוא נזכר: "אריס סאן וטריפונאס נתנו למוזיקה דחיפה וחשיפה רצינית אבל הם היו זמרים די בינוניים. בישראל לא היתה מודעות למוזיקה הזאת, לכן הם כל כך הצליחו פה. הם לא שרו שירים שלהם ובישראל לא הכירו את המקור, מלבד החובבים הרציניים". נשיא סבור שאריס סאן וטריפונס חיזקו את הדימוי הזול של המוזיקה היוונית. הממסד הישראלי היה בטוח שמדובר במוזיקה פופולרית בזויה, ששייכת למועדוני שיכורים ביפו, אבל המפנה הגיע באמצע שנות השמונים. "כשפוליקר הוציא את 'עיניים שלי' אומר נשיא, "המוזיקה היוונית פרצה קדימה והתחילה לקבל את הכבוד הראוי לה. פתאום אנשים נהיו מודעים לאיכותה, והחלו לחפש את המקור, הם כבר לא הסתפקו בפוליקר ובכל השאר. היו אנשים שאמרו לי שמהרגע ששמעו מוזיקה יוונית אמיתית, הם לא מסוגלים לשמוע שום דבר אחר. גם הסרט 'רמבטיקו' נתן דחיפה". - השתנה הקהל? "פתאום נהיה 'אין' לשמוע את דאלארס בהיכל התרבות ולצאת בוכה מההופעה. הקטע הזה מכעיס אותי. הרי השירים האלה היו קיימים תמיד, למה נדרש כל כך הרבה זמן כדי לגלות אותם ולהתאהב בהם. חבל שהממסד המוזיקלי התעלם מהמוזיקה הזאת. אז, וגם היום, מקדישים למוזיקה הזאת מעט מאוד זמן ברדיו ובטלוויזיה, למרות קהל האוהדים העצום". כל שנה מבלה נשיא את עונת החורף במועדוני הלילה באתונה. שם הוא צופה בתגליות החדשות, שותה עם חבריו האמנים ומוסיף עוד תמונה לאוסף על דלת החנות שוש - YNET

 

[shmuel16]

הרמבטיקו כמפלט מהיגון והעצב

הרמבטיקו כמפלט מהיגון והעצב =========================== כן, אחי המלומדים. אכן ישנם הסברים ואכן ישנן תאוריות ושמעתי שאפילו יש שיעורים. פעם נתנו פה קישור לאתר שמראה לך את הצעדים. מוסיקת הרמבטיקו היא מטבע מאוד פשוטה ומאוד בסיסית מוסיקלית. אין (כנראה) אדם אשר אוהב מוסיקה "מסודרת" כמו קלאסית לדוגמה שאוהב גם את מוסיקת הרמבטיקו. בשבילו זו נשמעת כמעת קאקופוניה. נכון, אם השנים "קמו" להם רמבטולוגים ונכתבו עשרות אם לא מאות ספרים ועשו סרטים וסדרות ואופנה , ובעצם מה לא. וטוב שעשו כך כי רק כך תרבות יכולה להשמר לאורך שנים. הריקוד לעומת זאת הוא חלק בלתי כתוב של הפולקלור או התרבות המסוימת הזו. אף אחד (!!!) לא כתב או רשם איך צריך להראות הריקוד, וכוונתי היא אף אחד מהאנשים האוטנתיים ולא אלו שכמו אחריהם. תמצאו בהרבה מקומות תיאורים ציוריים לגבי צורת הריקוד ואיך שאמרתי קודם אפילו תמצאו כתובים לגבי הריקוד. תקופת הרבטיקו היתה אחת התקופות הקשות ביותר לעם היווני, עוני , רעב , מלחמה , בגידה , סמים , אלכוהול ומה בעצם לא היה שם זו היתה תקופת ההרס העצמי (לפעמים נדמה כי הם לא נגמלו מתקוםה זו עד היום) האומה הלאום העם היווני בעצם בשנים אלו היה פצוע ושותת דם, ובתוך כל זאת גם "בולע" את גאותו שכל כך יקרה לו. המוסיקה היתה מפלט מן BY PRODUCT של היגון והעצב. כמובן פועל יוצא גם של המוסיקה היתה הריקוד שנתן ביטוי למצב הרוח, לכן ברובו הוא קודר כבד שיכור ומסטול. מילות השיר והמנגינה הם אלו שמביאים את הרוקד למצב נפשי של לתת ביטוי פיזי לתחושותיו על ידי ריקוד. בריקוד האדם יבטא לעצמו בלבד את תחושותיו אך הוא גם יידע שעוד אנשים מביטים בו. להבדיל ממה שקורה היום האדם קודם כל יודע (!!) שאנשים מביטים בו ורק לאחר מכן אולי, אולי ייתן ביטוי לתחושותיו הנפשיות. זה מה שעושה את ההבדל בצורות הריקוד השונות שכולנו רואים. אנחנו אוהבים לראות רקדן שרוקד לנפשו ושופטים אדם אחר הרוקד בשבילנו. אל תטעו גם אז היו רקדנים שונים ומשונים, גם אז היו "קפצנים" ו"מסטולים" ו"חרמנים" ו"מדלגים" והם הכירו אותם לפעמים צחקו עליהם ולפעמים כיבדו אותם, אבל מה שבטוח הוא כי הם רקדו כמו שהם הרגישו ולא כמו שהאחרים רצו שהם ירקדו. THE GREEK

 

[שילה1]

../images/Emo140.gifיאסו שמואל!הבאת לי געגוע ליוון!

 

[shmuel16]

אצל ניקוס בטברנה

שילה, לא התאפקתי והוספתי עוד כתבה שמוסיפה צבע לאיים אצל ניקוס בטברנה ================= במשך הקיץ נוהרים רבבות תיירים לרודוס, האי שזכה לתואר 'יותר יפה מהשמש'. בחורף הופך המקום לפנינה מקסימה לטיול ובילוי. דובי זכאי שכר רכב, התפתל עם הכביש לאורך הים וניהל רומן עם השקט ברחובות היורדים לכנסיה העתיקה בעיירה אסקלפיו הצטרף אלינו חתול קטן, זנבו זקור. הוא ליווה את הליכתנו ביללה גרגרנית. ליטוף אוהב, והוא כבר פוסע לידנו כאחד מהחבורה. גבר שיצא מאחד הבתים ציקצק בלשונו והחתול מיד נטש אותנו בדרך לאדוניו. בירכנו את האיש לשלום וסיפרנו לו באנגלית מגומגמת שהחתול החמוד שימש לנו מורה דרך מוצלח. האיש חייך: "עוד לא ראיתם את הכלב שלי". בתנועת יד רחבה, הוא הזמין אותנו לביתו לשתות קפה ולטעום ממעדני חג המולד. כך קיבלו אותנו ניקוס ובני משפחתו בכפר הקטן אסקלפיו במרכז האי רודוס. ניקוס גיאורגיאדיס בילה שנים רבות מחוץ לאי שנולד בו, רודוס. כשהחליט למסד את חייו נשא אישה אמריקאית ושניהם בחרו לחזור למחוז ילדותו של ניקוס, לחיים הפשוטים אך האיכותיים. "אני יכול לישון בלילה עם דלת פתוחה", סיפר בפשטות על יתרונות המקום. "השלווה הזו מול הים, ההרים, האדמה והאוויר הצלול, אין לזה תחליף במקום אחר". העיירה היפה שניקוס גר בה, אסקלפיו, יושבת על המדרונות המזרחיים של הרי קוקוליארי בדרום האי. מעל הכפר נחה מצודה עתיקה, שממנה תצפית נאה על האזור. מדי שבת בבוקר אפוף הכפר בענן ריחני של לחם טרי שנאפה בתנורים. במרכז הכפר הכנסיה המהודרת של המנזר, מטמורפוסי - מבנה ביזנטי עם ציורי קיר מתחילת המאה ה-15. טיולנו לרודוס התחיל ביום חמישי בשש וחצי בערב. לילה שחור הציץ אלינו מהחלונות העגולים של המטוס. השארנו אחרינו את מהדורות החדשות והמשבר הכלכלי לטובת חופש רגוע, במרחק של שעה וקצת טיסה. יחד איתנו במטוס ישבו חובבי הימורים שטסו לסופשבוע ממכר ב'קזינו רודוס', וחובבי טיולים שבאו ליהנות מרודוס החורפית. רודוס הוא האי הרביעי בגודלו באיי יוון. חופיו המזרחיים נושקים לים האגאי, כשאת צוקי טורקיה הלבנים אפשר לראות מהחוף. בצידו המערבי מתנפלים על חופיו גלי הים התיכון. מסביב לאי כ-220 ק"מ של חופים ארוכים ומפרצונים נחבאים. צבע הטורקיז של הים המוכר מימי הקיץ משתנה בחורף, ולעיתים הופך לכחול מהול בשחור מיסתורי. בימי הקיץ האי שוקק תיירים, עמוס ומיוזע. מחירי המלונות והשירותים גבוהים. בחורף, התיירים נעלמים ובאי נותרים המקומיים - רגועים יותר, משפצים ובונים לקראת עונת התיירות הבאה. הכפריים היושבים בהר מכינים שמן זית, זיתים, גבינות, יין ודבש. בשעות הערב הם יושבים להנאתם בטברנות ובבתי-הקפה. רוב המקומות התיירותיים נסגרים בחורף, אבל אפשר למצוא בכל כפר את הטברנה המקומית הפתוחה. העיר רודוס נחה בשפיץ הצפוני של האי ונחשבת לאחת הערים השמורות באירופה. את העיר העתיקה עוטפות חומות כבדות שכמעט נוגעות בקו המים. החומות חוצצות בין העיר העתיקה לעיר החדשה, הנוצצת והמודרנית. בשעות הלילה מוארת העיר באור רך הנופל על צריחי המסגדים העותומניים בתוך החומה, ומבעד לשעריה האדירים משתקפים אורותיהן של היאכטות בנמל מנדרקי. על שערי הכניסה לנמל עומדים כצללים שחורים שומרי הפלטוני, פסלי צבי ואיילה מברונזה הנטועים על עמודים גבוהים ומשקיפים על תנועת הספינות. בימי הקיץ הסואנים סובבים בין חומות העיר העתיקה כ-50 אלף איש בכל שעה נתונה. עכשיו הרחובות היפים שוממים, למעט מקומיים שנמלטים לטברנות קטנות ומחוממות היטב. לקראת חצות נכנסנו לביקור ב'קזינו רודוס'. הקזינו המהודר שוכן בבניין היפה של מלון רודוס ההיסטורי. באחד מחדרי הקזינו נחתמו הסכמי שביתת הנשק בין ישראל למדינות ערב ב-1949. אפשר לראות את תמונתו של משה דיין חותם על הסכמי רודוס במדרגות היורדות למסעדת הקזינו. אחרי ארוחת ערב טובה בקזינו גילגלנו מעט כסף בשולחנות המשחק, ועייפים אך מופסדים הלכנו לחדרנו המחומם במלון 'מדיטרניאן' הסמוך. את החלון השארנו מעט פתוח, כדי לשמוע את רחש גלי הים הנשברים ממש מתחת לחלוננו. וגם ברכה ממוכרת הקלמנטינות את האי רודוס אפשר להקיף במכונית בחמש שעות נסיעה, אבל אז מחמיצים את המראות היפים של המפרצים והכפרים החבויים בהר. ידענו שלא נספיק לראות הכל, לכן יצאנו לסיור טעימה ברודוס. בעת העתיקה טענו ש'רודוס יפה יותר מהשמש'. על פי המיתולוגיה היוונית נקראת רודוס על שם בתו של פוסידון. הפירוש המקומי לשם רודוס הוא 'אי הוורדים'. קשה למצוא כאן ורדים, אבל באביב חוגג האי במרבדי פרחי הלוטם. גירסה אחרת משייכת את השם למילה הפניקית 'ארוד' (נחש). בעת העתיקה האי היה ידוע בכמות הנחשים הרבה שבו. רוב תושבי האי מתרכזים סביב עיר המחוז רודוס. חלקו הדרומי נחשב ליותר פראי ופחות מיושב, וזהו אתר טיולים מקסים. את טיול הבוקר התחלנו במכונית בנסיעה לאורך חופו המזרחי של האי. כביש סביר מתפתל לאורך הים. כשנפרדים משרשרת בתי המלון לצד הכביש, הנוף נעשה כפרי. הים התיכון, שבדרך-כלל צובע בטורקיז את החופים הרגועים, הפך להיות זועף. הטמפרטורה די דומה לארצנו, כשמדי פעם בפעם ניחת מטח גשם אחריו נעלמים העננים, והשמש שוב מגיחה. פנינו למחוז קלית'אה הקרוב. חופים מקסימים ששווים סיור גם ביום חורפי. בכפר הקטן קוניסינו, חזיתות הבתים צבועות בצבעים עזים, הרחובות מרוצפים באבנים קטנות ובתוך הבתים אורגות נשות המקום. מחוז אפאנדו הסמוך טובל בים ומסתיים בהרים הקירחים. תושבי הכפר הדתיים נוהגים לחגוג את החגים הנוצריים עם בגדים בצבעים ססגוניים. לא רחוק מכאן נמצא עמק הפרפרים פטלודס, אבל בעונה זו אין זכר למיליוני הפרפרים שממלאים את העמק. בהמשך הכביש, לאורך החוף, יש תצפית על מפרץ לינדוס. מתחת לאקרופוליס נח כפר קטן עם בתים צפופים צבועים לבן. הכפר סמוך למפרץ בצורת עיגול כמעט מושלם. מנקודת התצפית אפשר לראות את מימיו התכולים. רוח קרירה הניסה אותנו למכונית המחוממת. גלשנו לכפר היפה לטיול רגלי ולהעפלה לאקרופוליס. בעת העתיקה שימשה לינדוס כנמל בזכות המעגן הטבעי שלה. החוף הציורי ותנאי המקום הביאו לפריחה של העיירה. בתים נבנו בצפיפות וברחובות הצרים נעו בקושי רב עם חמורים. בקיץ פוקדים את הכפר המפורסם המוני תיירים. בחורף הכל כאן רגוע והסימטאות הציוריות מכוסות בענפי גפן שעליהם האדימו לפני השלכת. הסימטאות הצרות מובילות למדרגות שמטפסות לאקרופוליס של לינדוס - 15 דקות טיפוס לא קשה. האקרופוליס בנוי על גבעה שטוחה בגובה 120 מטר מעל פני הים, וממנו נשקף נוף מדהים של העיירה והמפרץ. כ-20 עמודים עדיין נותרו זקופים, שרידים מהכנסיה שנבנתה במקום במאה ה-13. טיילנו בסימטאות הבוהקות בלבן. הגשם טיפטף ועצרנו להתחמם ולאכול בטברנה קטנה, היחידה שפתוחה. שלושה קשישים שיחקו ליד שולחן צדדי ושלושה צופים עזרו בעצות. סלט יווני, לחם טרי וקפה משובח, ולפני שנכנסנו למכונית הצטיידנו בקלמנטינות מעולות בטעם של פעם ובמחיר מגוחך, בתוספת ברכה אישית מהמוכרת. בלינדוס (כמו בשאר האי) יש המון חתולים. ג'ינג'ים, שחורים, לבנים עם כתמים. החתולים עצלים, שמנמנים, ואינם חוששים מתושבי האי. כשהשמש מאירה ומחממת הם יתפסו זווית נוחה להתחמם וירבצו עצומי עיניים על גדרות הבתים. כשהשמש נעלמת מיד מצטופפים ארבעה-חמישה בקופסת קרטון ומתחממים. בהמשך הדרך דרומה נפגוש את הכפר היפה אסקלפיו, הכפר של ידידנו ניקוס. אם ציידתם את עצמכם בג'יפ ארבע על ארבע תוכלו להגיע לפראסוניסי בשפיץ הדרומי של האי. בקיץ זה גן עדן לגולשי רוח, ובחורף אפשר לפסוע על לשון קטנה של יבשה המפרידה באכזריות בין הים התיכון לים האגאי. לפני שנפרדים מהדרום כדאי לסייר בכפר קטביה על עיקול הכביש חזרה לצפון האי. בכיכר המרכזית יש כמה טברנות פתוחות. YNET

 

[shmuel16]

ריקוד השיכורים...? הגזמתם

חברי היקרים, תוך כדי מסע שוטטות לאיסוף עוד מידע על הרמבטיקו, נתקלתי בחוות דעתו והתייחסותן של חברנו לפורום, אנג'לו רפאל ואני מביא אותה כאן כלשונם ומבקר את היחס לו זוכה הרמבטיקו בארץ ובעיקר עקב כתבות שנערכות מפעם לפעם על ידי כותבים שסגנון השירה הזו רחוקה מהם. ריקוד השיכורים...? הגזמתם ========================= מאת : רפאל אנג'לו קראתי בעיון רב את המאמר שהופיע תאריך 27.3.2003 במוסף "מסלול" של העיתון "ידיעות האחרונות" ונחרדתי מתוכנו. לצערי מאמר זה, ובלשון המעטה ביותר, מעליב את יוון ואת המוסיקה שלה שמהווה נכם צאן ברזל של התרבות היוונית ויחדיו מושא ערצתו של הקהל הישראלי. עובדות שמובאות במאמר הן מסלפות אמיתות היסטריות, מבלבלות תקופות שונות, המאמר מלא באי דיוקים המצביעים לצערי על ידע שטחי של מקור הידע ועל כתיבת מאמר ע"י של הגב' סימה אלה ללא כל בדיקה, דבר שלדעתי עבודה עיתונאית מחויבת מהגדרתה. נתחיל בכותרתו: " ריקוד השיכורים". אומנם ביטוי די נפוץ בין "מומחי" מוסיקה יוונית בישראל אך טעות ביסודו. הרבטיקו אינו ריקוד כמו שכתוב בכותרת המאמר ובחלק ממנו אלא סוג של מוסיקה, אם המוסיקה היוונית בת זמננו, או לפחות של חלקים גדולים ממנה. הריקוד אליו כתבתכם מתכוונת הנו ריקוד ה"זייבקיקו" שלפי חלק מחוקרי המוסיקה, הריקוד והתרבות היוונים מקורו או בריקוד יווני עתיק או בריקוד של שבט קטן החי בהרים מעל איזמיר הנקראים זייבקידס. אבל איך שלא נסתכל בנושא ריקוד זה מווה מאז שנות ה-80 של המאה ה-19 את הריקוד שמאפיין את החצנת הרגשות האינטימיים ביותר בחיים של יווני. אומנם היום בחלק מהמקומות הפך ל-SHOW OFF ולאקרובטיקה, שבארצנו מקבלת נופך נוסף בשימוש של כוסות ובקבוקים על הרצפה או על ראש הרוקד, אבל זהו במהותו ריקוד שהמחצין רגשות, כבד לפעמים כמו העצבות, קופצני מידי פעם כמו צחוק פורץ, רקיעות ונגיעות על האדמה, תנועות שמסמנות ש-" על האדמה בה אנו דורכים יום אחד אליה נכנס" מין תזכורת ומשחק עם המוות. כך במאמר שפורסם בירחון הסטודנטים של הטכניון של אתונה משווים את ריקוד הזייביקיקו למחקר "...המחקר בין אם זה מוצא חן בעיניכם ובין לאו דומה לריקוד הזייביקיקו. זה הסתכלות פנימית, ריכוז עצמי, זהו מדידת השכל והנפש, זה סיבוב איטי על קצות האצבעות, עמידה איתנה על כפות הרגליים ואחר כך התפרצות ורקיעות חזקות בקצב ה- 9/8 כדי להחצין את כל מה שהצטבר במוח ובלב. הזייביקיקו הוא טקס מיסטי לכן ואין לו צעדים קבועים ויישאר אלתור לנצח נצחים ..." אם כל העולם משווה ובצדק את הרבטיקו (אגב אחד הדברים הנכונים שבמאמר הוא כתיבת המילה "רבטיקו" ולא "רמבטיקו", היות וביוונית האות ב' דגושה לא קיימת באות אחת אלה בצירוף האותיות מ' ו-פ' דגושה) לבלוז של הכושים האמריקאים הנחשב למוסיקה נעלה, למה דווקא היוונים יצרו מוסיקה שנתנה "...ביטוי לתרבות הפרחחים ברחוב ...". אומנם הרבטיקו נולד ע"י קשיי יום שבאו מהפריפריה הנכשלת של יוון של סוף המאה ה-19 תחילת המאה העשרים לאתונה במיוחד, כדי לחפש עתיד יותר טוב. אנשים שחיי בשולי החברה חלקם מרצון והחלק הגדול שלהם בתוך קביעות החיים והממסד ובאמצעיהם הדלים מצאו פורקן בעשיית שירים בכלים פשוטים ומלים עוד יותר פשוטות. נכון חלק מהשירים מתעסקים בנושא סמים ואספקטים אחרים של עבריינות, אך אם משהו מקשיב במלותיהם קשב מעמיק מגלה ביטויים מדהימים של התמודדת בבעיות חברתיות, בהתייחסות הממסד וקשיי היומיום. מספיק חושבני להזכיר שאבי מוסיקת הרבטיקו " MARKOS VAMVAKARIS" נוצרי קתולי במדינה ש- 97% מתושביה נוצרים אורתודוקסיים הגיע לפיראוס מאי סירוס ועבד למחייתו בשוחט ופושט עורות בבית המטבחים של פיראוס. לאותם מקומות שגרו אותם אנשים נזרקו גם פליטי 1923 מאסיה הקטנה ואצלם מצאו יד עזר וחום אנושי בצעדיהם הראשונים במולדת הישנה חדשה שגם לא כל כך רצתה וגם לא יכלה לקלוט אותם בצורה מסודרת ובעלת חמלה מינימלית. והם אנשי איזמיר, סוחרים ממולחים, בעלי השכלה בחלקם התקדמו מהר ואף יצרו מקומות בילוי כמו שהיו רגילים במקום מושבם הקודם. ובמקומות בילוי האלו ניתנה במה ראשונית למבצעי הרבטיקו ומשם מתחיל סיפור הצלחתם, שכבר הספיק להיות מונצח ע"י תקליטי 78 בהקלטות הראשונות של מוסיקת הרבטיקו ע"י מבצעים שהיגרו לארה"ב בחפשם עתיד טוב יותר בשנות ה-20 של המאה הקודמת. אין ברצוני לכתוב כרגע כתגובה למאמר, את סיפורה של המוסיקה היוונית (דבר שאשמח לעשותו במידה שתרצי בכך) אלא להצביע על חלק קטן מאי דיוקיו של פרסום זה. לא נראה לי שחוברת מכובדת זו שאמורה לספק מידע לנוסעים הישראלים יכולה להרשות לעצמה לעסוק בנושא שחוץ מהאטרקטיביות התיירותית מהווה גם מסמך מדעי למחיצה לפחות. האם נטיותיהם המיניות של זמרים/זמרות יווניות מהווים אטרקציה תיירותית הראויה לאזכור?

 

[N i c e M a n]

שמוליק, אני רוצה לדעת כאן ועכשו...

מי שאל את השאלה הזאת ? עץ גבוה כבר הכנתי לו.....

 

[shmuel16]

חחחחחח....רק עכשיו האסימון נפל לי

נייסי ! אז באמת באמת בצ'טוויל השיחות והמסרים רצים על המסך במהירות וזריזות לא יתוארו. יותר מאחד שאל את השאלה, אבל בגילי כמו שנאמר : "זוכר לאט לאט לאט........ ושוכח מהר מהר מהר ......." חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח לא חבל על העץ ?