רמי ישראלי עבד עלינו שהוא סופר..

writer12

New member
רמי ישראלי עבד עלינו שהוא סופר..

וואלה הפכתי את הנט - איזה ספר האיש כתב? איזה שיר? איזו הוצאה? חארטה... אני אשמח לשמוע על שם הספר שאותו מתחרה בתחרות ששמו רמי ישראלי הוציא - ובאיזו הוצאה.. לצערי הרב בחיפושיי באינטרנט אין שוב איזכור לאיש. אגב אני משה ואני מגיש טלויזיה - שחקן כדורגל במכבי חיפה - וטייס חלל - לפחות כל אלה בשאיפה.. אגב אם לא הוצאת ספר אז אתה לא סופר - כי אחרת אתה גם שדרן למרות שאתה לא משדר - נעעע בעין ! משה.
 

writer12

New member
מצאתי סיפור קצר שלו הנה הלינק..

אני לא בטוח שזה רמי ירושלמי הזה - אז אתה מוזמן לאשר אם זה אתה.. http://space.ort.org.il/sci/scripts/article.asp?item=539545983&pc=962244957 משה.
 

רמי 103

New member
משה, אתה ממשיך לנדנד לי.

ישראלי - חחחחחח מצאת לינק אחד? חפש יותר טוב בגוגל או שתכנס לחנות מיתוס באינטרנט וחפש שוב אפילו לחפש אתה לא יודע, אז מה אתה רוצה? ביקורת עניינת על מה שכתבת? יש עשרות סיפורים שלי ברשת, בחנויות, בעיתונים רק עוור וחסר ידע בסיסי בחיפוש יכול לא למצוא אותם. עכשיו, מי יצא מטומטם????
 

רמי 103

New member
ריק סיפור קצר חלק א

ריק. מאת רמי ירושלמי חלק 1 פה - חלק 2 במסמך שתחתיו שמו הוא ריק. ככה קוראים לו כאן כולם. בארץ קראו לו אריה, על שם סבו שנישרף באושוויץ, רק שבפועל כולם תמיד קראו לו אריק, וככה גם נרשם בביטוח הלאומי האמריקאי. את השם אריה מחק, מחה. נותר רק אריק שכאן מבטאים בסגול תחת האלף – אריק. עם הזמן התקצר גם זה ונהיה לריק, מן שם חיבה. באנגלית אין לו שום משמעות, אבל הוא, שחושב עדין בעיקר בעברית, שומע אותו כפשוטו – שמו הוא ריק, והשם הזה, לדעתו, מתאים לו ככפפה ליד. ג'ניפר, אשתו, אומרת עליו שאולי עזב את ישראל, אבל ישראל אף פעם לא עזבה אותו. "אתה אזרח אמריקאי ריק" היא אומרת בנחרצות הג'אפית שלה "תשכח כבר את הקובוץ הארור ההוא!" היא אומרת קובוץ, קובוץ ארור, והוא כבר לא מנסה לתקן. העברית שלה כל כך גרועה בין כה וכה. בגלל זה העדיף לדבר אתה תמיד באנגלית, גם עם הילדים, רק אנגלית. עברית הוא עוד מדבר לפעמים עם החברה במסעדה המזרחית שבליטל יזראל, וקורה שגם הוא כבר טועה ואומר "קובוץ" במקום "קיבוץ, אבל מה זה כבר משנה? יש לו חיים נוחים באמריקה, המעבר לכאן עשה לו רק טוב. שנתיים אחרי שהגיע לכאן כבר נישא ליהודיה בת טובים מניו ג'רסי, שנה אחר כך נולדו התאומים, ושנתיים אחר כך נולדה הקטנה, זו שבעוד שבועיים מתוכננת להחגג מסיבת בת המצווה שלה ברוב עם ופאר. גם מבחינה הכלכלית האירה לו אמריקה פנים: כמנכ"ל בחברת ההשקעות של חמו הוא מרוויח ארבע מאות חמישים אלף בשנה אחרי מס, ומחזיק באופציות בלמעלה משני מיליון דולר. כשהגיע לכאן היו לו בכיס פחות מאלפיים דולר, והדבר היחיד שידע לעשות היה להטיס מסוק תקיפה מדגם אפאצ'י משופר. מיומנות שאין לה ביקוש כלל בניו יורק. חודש לפני כן עזב את חיל האוויר אחרי עשר שנים של שירות קבע. אמרו עליו שנטש את חבריו באמצע מלחמה, שערק, אבל הוא לא יכול היה לשאת יותר את הטירוף שהתחולל שם. כולם דיברו על ה"ההינתקות" כאילו זה מה שיפתור את כל הבעיות, אבל הוא כבר ידע שחבל על הזמן, וששום דבר טוב לא יצמח מההנתקות הזו, רק עוד דם, ועוד קורבנות אינסופים. הוא ויתר על הפיצויים, על המענקים, על קופות הגמל, אפילו על הדרגות היה מוכן לוותר, אבל אותן דווקא השאירו לו, כמו עול על הכתפים, כמו פצצת זמן מתקתקת. לפעמים נדמה היה לו שכל חייו כאן, העבודה, המשפחה, החברים, הם רק פסק זמן שקיבל מרס"נ אריה חן לפני שיאלץ לשוב אל החיים שהותיר מאחור מדממים. הטראפסטית שלו אומרת שהוא צריך להניח לעבר לנוח בשלום על משכבו, והיא צודקת, כן, וצודקת גם אשתו שאוהבת אותו באמת ובתמים, אבל רס"ן אריה חן לא מת, ורק המתין לרגע שלו שיגיע. והרגע הגיע. בשעת בין ערביים שגרתית ובטוחה, מעט אחרי שעזב את המשרד בכיוון ביתו. שעת העומס עוד לא ממש התחילה, אך למרות זאת התנועה בכיוון הגשר לניו ג'רסי הייתה כבר כבדה למדי והנסיעה התנהלה בעצלתיים. ריק כבר החל לחשוש ששוב יאחר לאימון הבייסבול של התאומים. כשעצר ליד עמדת התשלום לגשר הצטלצל פתאום הטלפון במכונית. זו הייתה אווה, מנהלת המשרד שלו. "מר צ'אן?" (ככה מבטאים כאן את השם "חן") "כן אווה" "אני יודעת שאתה כבר בדרך הביתה, אבל מישהו מתעקש לדבר אתך" לבו החסיר פעימה. אווה לא הייתה מניחה לסתם שיחה להסתנן דרכה. "מי זה?" "מישהו בשם הארודי? או שארודי?" היא הגתה את השם בחשש, יודעת שאינה מדייקת, אבל לו זה הספיק: ניר חרודי היה מעבר לקו, ולמרות שכל חושיו זעקו לו שלא לקבל את השיחה, הרים את השפופרת באחת. "חרודי זה אתה?" באופן אוטומטי עבר לעברית "חן יא מאניוק, כמה מזכירות צריך לעבור בשביל לדבר אתך?" "יא אללה בנאדם, שנים לא שמעתי ממך" ניר חרודי היה המפקד שלו בלהק. מספר אחד. ריק היה מספר שתיים שלו, מאחוריו, "בתחת שלי" כפי שנהג חרודי לסנוט בו. הוא היה בן קיבוצו, והעובדה שאביו של ריק נהרג במלחמת סיני, ואביו של ניר במלחמת ההתשה קירבה בינהם, שני יתומי מלחמה. הם היו הילדים היחידים שקיבלו מתנות מהצבא בימי ההולדת שלהם, ובחופשות יצאו ביחד לקייטנות של הצבא. חרודי היה הגדול, וריק העריץ את האדמה שדרך עליה. בלעדיו, ספק אם היה ניגש בכלל למבדקי הטייס. כשנאלץ ריק לנטוש את מסוקו באחת מגיחות התקיפה בעומק לבנון, ומצא את עצמו על גבעה צחיחה, טרף ללוחמי חיזבאללה שסגרו עליו, היה זה ניר חרודי שייצב את האפאצ'י שלו עשרה מטר מעליו, וריסס עם מקלע המיניגן כל מי שרק ניסה להתקרב עד שהגיעו החברה מ- 669. כשעזב ריק את החייל כינה אותו חרודי בכעס "בוגד" ומאז לא דיברו. ריק כבר התרגל לחשוב עליו כמו שחושבים על מישהו שמת. "מאיפה אתה מתקשר?" שאל. קווי טלפון, במיוחד לחו"ל היו כמעט בלתי ניתנים להשגה במה שהייתה פעם מדינת ישראל "מעובדה" "מהבסיס?" "כן, קיבלתי אישור מיוחד, זה יהיה קצר" "אני יכול להתקשר בחזרה" "עזוב, אין זמן, המצב פה בטירוף" "אני רואה בטלוויזיה, קשה להאמין" "תשמע חן" חתך חרודי את הצ'יט צ'ט: "אני צריך אותך פה " "איפה פה?" "בתחת שלי, מספר שנים שלי הלך" "אתה לא מתכוון…" "רק לשבועיים שלושה, מארגנים לי מחליף" "נפלת על הראש חרודי?" "שמע, מטוס מיטען שלנו יוצא הלילה מרציף 17 סי בשדה התעופה לה גארדיה, השם שלך מופיע כבר ברשימת הנלווים אליו." "איזה שם?" "רס"נ אריה חן" "חרודי, רס"נ אריה חן כבר לא קיים" "אולי" אמר חרודי בקול עייף, "אבל הוא עוד חייב לי אחד, מלבנון, זוכר?" "חרודי! אתה מטורף!" "אה, כן, ותביא אתך כמה פאקטים של קאמל בלי פילטר" "קאמל בלי פילטר?" "חייב לסגור חן, מחכה לך" ונותק. המשך במסמך הבא.
 

רמי 103

New member
ריק - חלק 2

ריק השליך את המטבע לתוך סלסלת המחסום האוטומטי, וזה הורם בפניו. המכונית נעה קדימה בכיוון הגשר. הוא ניסה לא לחשוב על כלום. התאומים המתינו כבר חסרי מנוחה ברחבת הדשא שלפני הבית, עמוסים בציוד ולבושים במדי קבוצת בית הספר המקומי. הוא הוריד אותם ליד הכניסה למגרש והמשיך לרחבת החנייה הקטנה שצמודה איליו. הוא כיוון את הרדיו לתחנה ששידרה מוזיקה שקטה, שקע לאחור בכיסאו, וניסה להירגע מעט מהסערה שהתחוללה בו. ניר חרודי התקשר מן המתים ודרש פירעון חוב ישן שלא נמחק ולא נסדק למרות כל השנים שחלפו מאז. ניר חרודי הציל פעם את חייו, ואריק חן נשבע לו אז שישיב לו כגמולו מתי שיתבקש. הנה באה הבקשה. אך האם שבועותיו של רס"ן אריה חן תקפות בכלל לגבי ריק צ'אן? ואם הן תקפות, האם הן חשובות יותר מהשבועות שנתן כאן ריק צ'אן? חרודי אמר שבועיים שלושה, וכמו שמכניסים אותך, כך בטח ישנה גם דרך להוציא אותך בחזרה, ובכל מקרה, אם העניינים ממש מסתבכים עדיין יש לו את דרכונו האמריקאי, שטויות, שטויות, שטויות. דרכון אמריקאי לא יעזור מול טילי סטרלה, והטיסה הזו עלולה בהחלט להיות טיסה בכיוון אחד בלבד. התאומים סיימו את האימון והופיעו מאחור מיוזעים וסמוקי לחיים. כשגלשו אל המושב האחורי שאל אחד מהם: "אתה בסדר פא?" "רק קצת עייף בן" ענה ריק והניע. הם ביקשו שיוריד אותם ליד הגלידריה החדשה, ועד שהלכו ושבו עם שני גביעים של גלידה קפץ לרגע אל הדלי הסמוך ורכש כמה פאקטים של סיגריות מסוג קאמל בלי פילטר. בבית הייתה כבר קונסואלה העוזרת עסוקה בהכנת השולחן לקראת ארוחת הערב. בתו הקטנה, כהרגלה בעת האחרונה, יצאה באיזה ענין שנגע לחגיגת בת המצווה המתקרבת. ג'ניפר שבה מותשת מהאמון בג'ים, ולאחר כמה דקות ביקשה את סליחתו ונעלמה בחדר השינה. חצי שעה אחר כך התקשרה הבת מביתם של הוילסונים, וביקשה שיאסוף אותה בסביבות חצות. לבו נצבט לשניה אך הוא לא עצר לכאוב. פתח פחית בירה, יצא אל החצר, והתיישב על כסא נוח למרגלות ברכת השחייה. ירח מלא השתקף במיים התכולים, וריח פריחת שיחי היסמין בישם את האוויר. זו הייתה חלקת אלוהים הקטנה שלו, בעשר אצבעותיו הקימה, אך כשקם מהכסא ופסע בשביל אל הבית חש כפולש לחיים לא לו. ג'ניפר ישנה על גבה, כתמיד, ידיה פרושות לרוחב המיטה. הוא הנמיך את עוצמת הטלוויזיה, ויצא, סוגר אחריו חרש את הדלת. במכונית, על הדרך המהירה בכיוון שדה התעופה, כבר נותרו כל ההתלבטויות מאחוריו. הוא ידע בדיוק את שעליו לעשות. מן החלון הפתוח נשבה רוח קרה וציננה מעט את פניו הלוהטים. הוא היה מתוח אך שקט וממוקד. ברדיו דברו על הסכם חדש שמתגבש במזרח התיכון, הוא שלח יד והעביר לתחנה ששידרה מוסיקת ג'אז שקטה. הכביש המהיר היה כמעט ריק בשעה זו של הלילה, ותוך חצי שעה הגיע למחוז חפצו: "שדה התעופה לה-גוארדיה". הוא ניווט את הג'אג אל אזור מטוסי המטען של שדה התעופה, והותיר מאחוריו את מסופי הנוסעים המוארים. השעה הייתה כבר קרובה לחצות כשאיתר את רציף 17 סי באזור המטענים של שדה התעופה. שומרים חמושים איישו את עמדת הביקורת. אחד מהם קרב למכונית, מביט בו בחשדנות. "יס?" "אריק חן" אמר בעברית "מחכים לי" "תמתין" אמר איש הביטחון בעברית וחיפש את שמו ברשימה שנשא בידו. המחסום החשמלי הורם בפניו, והוא נע פנימה, בכיוון המסלול. הוא החנה במגרש החנייה, ורגע לפני שטרק את הדלת שלף מתחת למושבו את השקית עם הסיגריות. בחוץ דקרה הרוח את פניו בסיכות של קור. גשם כבד עמד באוויר, והיה זה רק עניין של זמן עד שיוטח בעוז לאדמה. מטוס הרקולס צבוע בצבעי הסוואה דהויים ניצב בקצה המרוחק של רחבת הטעינה, למראה סמלי חיל האויר הישראלי החסיר לבו פעימה. סביב המטוס התרוצצו צוותי ההעמסה כדבורים עמלניות. עד שהגיע ריק אליו כבר התנפצו טיפות גשם ראשונות על האספלט השחור. נעלי הבד הקלות שנעל נרטבו לגמרי. מפקד הטיסה היה גבר עייף בשנות הארבעים המאוחרות. כך לפחות הוא נראה במבט ראשון, אבל יכול להיות שהיה רק בן שלושים. ישנם מקומות שמבגרים את האנשים מהר מאחרים, וארץ הגזירה ממנה הגיע ואליה התכוון לשוב עוד מעט קט הייתה בהחלט מן מקום שכזה. ריק המתין בסבלנות עד שהתפנה לרגע כדי לדבר איתו. שאון המלגזות וצוותי ההעמסה אילץ אותם לעשות זאת בצעקות. "אתה מבסיס עובדה?" "מעובדה, כן" "מכיר את את ניר חרודי?" "ניר חרודי? מהאפאצ'ים?" "כן, חרודי מהאפאצ'ים" "מה איתו?" "תעשה לי טובה ותעביר לו את זה" "מה זה?" "כמה פאקטים של סיגריות" מפקד הטיסה הציץ פנימה, בחן את תכולת השקית, ולאחר שהתרצה, הניחה ליד מזוודתו הפטיר לעברו של ריק משהו כמו "אין בעיות, יגיע איליו" ושב לענייניו הדוחקים. הגשם הפך למבול. את הדרך חזרה למכונית עשה ריק בריצה, אך למרות זאת נרטב עד לשד עצמותיו. כשהביט מעבר לחלון המכונית במטוס שימריא בלעדיו התפשטה בו תחושת שחרור אדירה. הוא נהג את המכונית אל מחוץ לרחבה, ותוך זמן קצר התרחק משדה התעופה. הוא התקשר אל הוילסונים וביקש להודיע לבתו שיגיע תוך עשרים דקות. הקטנה המתינה לו כבר מחוץ לבית ולמראיה חלף בו גל של מתיקות. הוא עצר לידה, פתח עבורה את הדלת, ופרש זרועותיו לקראתה. היא נורתה ביניהן מחבקת את צווארו – "פאפי, אתה רטוב לגמרי!" הוא אימץ אותה חזק אל לבו, וחש איך הריק שבתוכו מתמלא עד כאב. סוף כל הזכויות שמורות למחבר
 

modi3

New member
חרא סיפור

משעמם. כמו רם אורן גרוע. איזה הוצאה פרסמה את זה?
 

orengolan

New member
הייתי אומר שהפתעת אותי, אבל מכיוון

שיצא לי לשוחח איתך יותר מפעם אחת אני לא ממש מופתע. הסיפור שלך מצמרר אותי כי אני מרגיש לפעמים שהמדינה הזו רודפת אותי, ואני אכול קינאה באמריקאי ה- WASP האמיד ונטול הדאגות. בקיצור- סיפור ענק אתה כותב גם בימים אלו?
 

רמי 103

New member
אורן תודה. וכן,

אני כותב למרות שבחודשיים האחרונים הייתי קצת טרוד בעניינים אחרים כפי שידוע לך. הסיפור הזה הוא רק אחד מעשרה סיפורים שיתפרסמו בקובץ שנושא את השם ישראסטין, ונמצא בשלבים אחרונים של עריכה כרגע אני עובד על רומן חדש שיצא כנראה בתחילת 2005 אני מצרף לך סיפור נוסף מ"ישראסטין" להנאתך עסק משפחתי חלק א בתזכיר של החברה בע"מ שלו ברשם החברות מופיע חמיד כקבלן עבודות עפר ופריצת דרכים אבל כל מי שיש לו יד ורגל בעניינים, יודע שחמיד הוא קבלן פיצוצים. משם בא הכסף הכבד, לא מסולל בונה. שלושים שנה הוא בענף. הוא התחיל במחצבה שליד הכפר, כשוליה לחבלן של מחצבת "תדהר", יהודי גרמני שאיבד את כל משפחתו בשואה. הזקן היה מסמן לו מקומות כאלה ואחרים בין הסלעים, וחמיד קל הרגל (שהספיק מאז אותם ימים להעלות בשר) היה מטפס, מטמין בהם מקלות דינמיט, ומושך חוטי מתכת עד מיתקן הפעלה שנמצא הרחק ממקום הפיצוץ. הרים שלמים הורידו השניים בפיצוצים מדויקים, "כירורגיים" כפי שנהג לכנות זאת הזקן היקה. עם הזמן החולף הפך לו זה למעין אב שני. חמיד, כיבדו כבן צייתן, ולמד ממנו בשקיקה. אבל לחמיד לא היו רק ידים של זהב, היה לו גם ראש לעסקים. במקביל לעבודתו במחצבה הוא התחיל לגלגל עסק קטן ומכניס מהצד. זה התחיל בכמה מקלות של דינמיט ש"הרים" ממחסן המחצבה כדי למכור לעבריינים מהכפר, והלך והתפתח למקור הכנסה של ממש. בהתחלה עסק רק במכירת חומרי נפץ, אך עד מהרה הוסיף עליהם גם שירותי הדרכה ויעוץ, ולבסוף לקח על עצמו את העבודה כולה והפך לקבלן פיצוצים מן המניין. הוא היה דיסקרטי ומדויק, ומעולם לא הותיר אחריו עקבות. "לקוחותיו" הגיעו אליו כמו שמגיעים בעסקים האלה: חבר מביא חבר - בעיקר עבריינים כבדים שעסקו בחיסולי חשבונות והפחדות למטרות פרוטקשן. עבודה לא חסרה והמזומנים זרמו. כשנולד בנו הבכור, עלי, ערך בכפר חאפלה שדובר בה עוד זמן רב אחר כך, וכל השנים פינק אותו כנסיך. אופנוע חדש, מכונית, הוא לא החסיר ממנו דבר. בגיל שמונה עשרה שלח אותו לאוניברסיטה יקרה באנגליה שממנה שב מצויד בתואר של מהנדס אלקטרוניקה, בארון מלא חליפות מחויטות, וברעיונות חדשים של פרסום והתרחבות עבור העסק המשפחתי. חמיד סלד מפרסום. בעסק הזה, כך למד על בשרו, עדיף לשמור על דיסקרטיות. הבן, לעומתו, חשב בגדול: "אינטרנט, אלקטרוניקה, היי-טק, זה העולם יא באבא" היה אומר לו, ובאותם רגעים היה חמיד חש איך מכביד עליו גילו. לו רק היה בנו לומד מניסיונו רב השנים הייתה דעתו של חמיד נחה, אבל מאז שהכניס אותו לעסק, האכיל אותו עלי הצעיר רק מרורים וכעס. מה לו ולכל האינטרנט הזה? עד לפני כמה שנים אפילו לא היה מחשב במשרד, ואת כל הסידורים עשה בפנקס קטן שעבד יפה מאוד. עכשיו כבר לא מצא את ידיו ורגליו בטכנולוגיה ובשכלולים החדשים, וחשש שהעסק שהקים בעשר אצבעותיו הולך ונשמט מידיו. בנו נוטל את המושכות, דוהר קדימה, והוא נותר מאחור. מילא אם הייתה זו רק טכנולוגיה, גם קהל המטה איליו פנה הבן היה מסוג אחר לגמרי. חמיד העדיף את לקוחותיו המסורתיים, שחיסלו חשבונות זה עם זה באופן עסקי דיסקרטי ומנומס, הבן, לעומתו, טען שיש להתבסס על תנועות לאומיות, כיוון שהשוק שלהן "בעל מקדם רווחיות" גדול בהרבה. עכשיו הוא בשטח, הבן, מכין את הפיצוץ שהוזמן לרחוב שינקין בתל אביב, ליום שישי אחר הצהרים, כשהמקום הומה צעירים שיוצאים לראות ולהראות. הפיצוץ כולל שלושה מטענים משולבים: אחד במרכז הרחוב, ואחר עשר דקות שנים נוספים בשני קצותיו, שאליהם יתנקז ההמון המבוהל. מלכודת מוות. כל השילוב הקטלני הזה יופעל בעזרת טלפונים סלולאריים, ויונח במקומו רק רבע שעה מראש. חמיד העדיף שהפיצוץ יתרחש בסביבות חמש אחר הצהרים, אחרי שיסתיים משחק הכדורגל, אבל המזמינים עמדו על כך שהמטענים יופעלו לא יאוחר מארבע, כדי שלא יגרם חילול שבת מיותר. עכשיו הבן נמצא בתל אביב וחמיד מקבל ממנו את הדיווחים מהשטח. הוא יושב עם הנייד ביד, מתחמם בשמש האביבית על טריבונת הבטון של מגרש הכדורגל שבכפר, מפצח גרעינים וצופה בדריכות במשחק של צמרת ליגה ב' צפון שבו "כוכבי הכפר" תוקפים שמאלה, ויריביהם המושבעים "גיבורי הגליל" מן הכפר הסמוך תוקפים ימינה. דרבי. שלושים דקות מהפתיחה כבר מובילים האורחים מהכפר הסמוך שתיים - אפס, כוכבי הכפר בהלם. בטריבונה כבר מקללים את השחקן היהודי שהביאו בהון כסף, והנייד לא מפסיק לטרטר: "מה נהיה?" שואל הבן משינקין "הם שוחטים אותנו. שתים אפס" "בחייאתק" "אללה יוסתור" "והילד?" "זבל, לא עושה כלום" "הילד" היה בן טיפוחיה של הקבוצה מהעיירה היהודית הקרובה, ששיחקה בליגה א', זה שניבאו לו שיהיה כוכב כמו יוסי בניון. בתחילת העונה הצליח בנו לשים עליו יד במחיר מציאה, וקנה את כרטיס השחקן שלו מהוריו. הסכום לא היה גדול במיוחד, אבל ההשקעה לא הוכיחה את עצמה. הילד לא פוגע, אמרו כולם. בתריסר המשחקים מאז תחילת העונה הסתכם מנין השערים שהבקיע באפס מאופס. הבן טוען שהילד כוכב, ושהלחץ מוריד לו את הביטחון, אבל כשהוא מאבד עוד כדור, תופס חמיד את הראש "מה אתה עושה?" המשך - חלק ב במסמך הבא
 

רמי 103

New member
עסק משפחתי - סוף

המחצית מסתימת והויכוח על הטריבונה מתלהט. הקבוצה לא משחקת, כולם מסכימים שרק נס יציל אותם מהפסד מביש. כשעולים השחקנים שוב אל הדשא מעודד אותם חמיד להילחם, לא לוותר, לשחק על הכבוד של המועדון. הנייד מטרטר, הבן בשינקין. "מה קרה?" "דחייה של כמה דקות" "למה?" "בעיה קטנה" "כמה קטנה?" "דחילק, יא באבא, מה אני ילד קטן?" הבן נשמע חסר סבלנות הצעירים של היום. הוא בולע את עלבונו ומסיים את השיחה. מבטו המתוסכל חוזר אל הדשא, פיו יבש מהגרעינים המלוחים. המחצית השניה כבר בעיצומה, האוהדים מהכפר הסמוך כבר צוהלים. "רק לא להפסיד" הוא מתפלל עם כל יושבי הטריבונה "רק לא למניאקים האלה, ועוד בבית" הדקות ממשיכות לנקוף, המשחק נראה גמור, אבל בדקה השבעים-וחמש מצליח הבלם הגבוה של כוכבי הכפר לנגוח כדור קרן אל שער ה"גיבורים" – שתיים:אחת. המשחק נפתח שוב. כוכבי הכפר מתעוררים סוף סוף ותוקפים את שער היריב גלים גלים. חמיד מתקשר לשינקין ומעדכן את הבן בהתפתחות המשמחת. בינתיים גם הבעיה הקטנה שהתגלתה שם נפתרה, והכול מוכן. עשר דקות לפיצוץ. ומה עם המשחק הזה? חמיד מתוח "יאללה כוכבי הכפר!" הוא צועק בגרון ניחר, "יאללה, תכניסו להם!" "גיבורי הגליל" מצטופפים ברחבה, מרחיקים את הכדור שוב ושוב. האוהדים כבר דוחקים בשופט לשרוק לסיום, כשהילד היהודי חוטף כדור באמצע המגרש, משכיב אחד-אחד את כל ההגנה שלהם, כולל השוער, ומקרוב מגלגל את הכדור פנימה – שיוויון! כל הטריבונה מתרוממת, כוכב חדש נולד. חמיד מתקשר שוב לשינקין, קולו נבלע ברעש ההמון המריע. גם שם הכול מתרומם: המטען מתפוצץ בדיוק בזמן, זורע מוות והרס בכול. ממרחק כבר מייללות סירנות של כוחות ההצלה. חמיד מתאר לבנו את השער המרהיב של הילד שלב אחר שלב כמו שדר ספורט. הבן מיילל משמחה, ולרגע מופלא אחד פועמים לבבות שניהם בקצב אחד, הרמוני. השופט שורק לסיום. התוצאה תיקו שתיים. חמיד יכול להיות מרוצה, בעיקר מביצועיו של הילד היהודי שהתעורר סוף סוף. תוך שהוא מנווט את מכונית המרצדס הכסופה שלו בסמטאות הכפר, מזדמזמת בו מנגינה מסולסלת. הדיווחים ברדיו מזירת הפיגוע בשינקין זורמים, הקריין מדבר על עשרות הרוגים ופצועים, ועל שני מטענים נוספים שנתגלו ופורקו ללא פגע. לרגע הוא מתרעם על רשלנותו של הבן, אך מיד אחר כך נרגע וחוזר להמהם – "כולו מן אללה" את הבונוס שהובטח בגין הפיצוצים הנלווים אמנם הפסיד, אבל גם כך נותר להם מהפיצוץ הזה רווח נאה, ובשבועיים הקרובים בלבד הם כבר סגורים על עוד שלושה אירועים. עבודה לא חסרה. הבונוס יחכה לפיצוץ הבא. ולחשוב כמה עגום היה המצב לפני חצי שנה. העבריינים הרוסים שהגיעו לכאן בשנות התשעים שברו את השוק במחירים מגוחכים ודחקו אותם החוצה. אך הנה, המזל התהפך, והם שוב בעסקים, חזק בעסקים. ההתנערות הלאומית הפלסטינית חיפשה קבלן דובר ערבית, ולילה אחד התדפק על דלתו נציג מטעמם. חמיד לא התווכח הרבה על המחיר, הם היו צריכים עבודה. הוא תכנן והבן ביצע. לא היו פאשלות, וגם לא נותרו עקבות . ככל שהתערער המצב הביטחוני בארץ כך התייצב מצבם הכלכלי. מאידך, לילה אחד התדפק על דלתו נציג של השב"כ הישראלי ולאחר משא ומתן ארוך הפיקו עבורו חמיד ובנו סידרת פיצוצים מסתורית שחיסלה חלק נכבד מן הפעילים הבכירים של החמאס בשטחי הרשות. כשהגיעו שוב בלילה שלושת החברים חובשי הכיפות הסרוגות והזמינו את הפיצוץ בשינקין. ידע חמיד שהפריחה של העסק רק מתחילה.
 
למעלה