ריק סיפור קצר חלק א
ריק. מאת רמי ירושלמי חלק 1 פה - חלק 2 במסמך שתחתיו שמו הוא ריק. ככה קוראים לו כאן כולם. בארץ קראו לו אריה, על שם סבו שנישרף באושוויץ, רק שבפועל כולם תמיד קראו לו אריק, וככה גם נרשם בביטוח הלאומי האמריקאי. את השם אריה מחק, מחה. נותר רק אריק שכאן מבטאים בסגול תחת האלף – אריק. עם הזמן התקצר גם זה ונהיה לריק, מן שם חיבה. באנגלית אין לו שום משמעות, אבל הוא, שחושב עדין בעיקר בעברית, שומע אותו כפשוטו – שמו הוא ריק, והשם הזה, לדעתו, מתאים לו ככפפה ליד. ג'ניפר, אשתו, אומרת עליו שאולי עזב את ישראל, אבל ישראל אף פעם לא עזבה אותו. "אתה אזרח אמריקאי ריק" היא אומרת בנחרצות הג'אפית שלה "תשכח כבר את הקובוץ הארור ההוא!" היא אומרת קובוץ, קובוץ ארור, והוא כבר לא מנסה לתקן. העברית שלה כל כך גרועה בין כה וכה. בגלל זה העדיף לדבר אתה תמיד באנגלית, גם עם הילדים, רק אנגלית. עברית הוא עוד מדבר לפעמים עם החברה במסעדה המזרחית שבליטל יזראל, וקורה שגם הוא כבר טועה ואומר "קובוץ" במקום "קיבוץ, אבל מה זה כבר משנה? יש לו חיים נוחים באמריקה, המעבר לכאן עשה לו רק טוב. שנתיים אחרי שהגיע לכאן כבר נישא ליהודיה בת טובים מניו ג'רסי, שנה אחר כך נולדו התאומים, ושנתיים אחר כך נולדה הקטנה, זו שבעוד שבועיים מתוכננת להחגג מסיבת בת המצווה שלה ברוב עם ופאר. גם מבחינה הכלכלית האירה לו אמריקה פנים: כמנכ"ל בחברת ההשקעות של חמו הוא מרוויח ארבע מאות חמישים אלף בשנה אחרי מס, ומחזיק באופציות בלמעלה משני מיליון דולר. כשהגיע לכאן היו לו בכיס פחות מאלפיים דולר, והדבר היחיד שידע לעשות היה להטיס מסוק תקיפה מדגם אפאצ'י משופר. מיומנות שאין לה ביקוש כלל בניו יורק. חודש לפני כן עזב את חיל האוויר אחרי עשר שנים של שירות קבע. אמרו עליו שנטש את חבריו באמצע מלחמה, שערק, אבל הוא לא יכול היה לשאת יותר את הטירוף שהתחולל שם. כולם דיברו על ה"ההינתקות" כאילו זה מה שיפתור את כל הבעיות, אבל הוא כבר ידע שחבל על הזמן, וששום דבר טוב לא יצמח מההנתקות הזו, רק עוד דם, ועוד קורבנות אינסופים. הוא ויתר על הפיצויים, על המענקים, על קופות הגמל, אפילו על הדרגות היה מוכן לוותר, אבל אותן דווקא השאירו לו, כמו עול על הכתפים, כמו פצצת זמן מתקתקת. לפעמים נדמה היה לו שכל חייו כאן, העבודה, המשפחה, החברים, הם רק פסק זמן שקיבל מרס"נ אריה חן לפני שיאלץ לשוב אל החיים שהותיר מאחור מדממים. הטראפסטית שלו אומרת שהוא צריך להניח לעבר לנוח בשלום על משכבו, והיא צודקת, כן, וצודקת גם אשתו שאוהבת אותו באמת ובתמים, אבל רס"ן אריה חן לא מת, ורק המתין לרגע שלו שיגיע. והרגע הגיע. בשעת בין ערביים שגרתית ובטוחה, מעט אחרי שעזב את המשרד בכיוון ביתו. שעת העומס עוד לא ממש התחילה, אך למרות זאת התנועה בכיוון הגשר לניו ג'רסי הייתה כבר כבדה למדי והנסיעה התנהלה בעצלתיים. ריק כבר החל לחשוש ששוב יאחר לאימון הבייסבול של התאומים. כשעצר ליד עמדת התשלום לגשר הצטלצל פתאום הטלפון במכונית. זו הייתה אווה, מנהלת המשרד שלו. "מר צ'אן?" (ככה מבטאים כאן את השם "חן") "כן אווה" "אני יודעת שאתה כבר בדרך הביתה, אבל מישהו מתעקש לדבר אתך" לבו החסיר פעימה. אווה לא הייתה מניחה לסתם שיחה להסתנן דרכה. "מי זה?" "מישהו בשם הארודי? או שארודי?" היא הגתה את השם בחשש, יודעת שאינה מדייקת, אבל לו זה הספיק: ניר חרודי היה מעבר לקו, ולמרות שכל חושיו זעקו לו שלא לקבל את השיחה, הרים את השפופרת באחת. "חרודי זה אתה?" באופן אוטומטי עבר לעברית "חן יא מאניוק, כמה מזכירות צריך לעבור בשביל לדבר אתך?" "יא אללה בנאדם, שנים לא שמעתי ממך" ניר חרודי היה המפקד שלו בלהק. מספר אחד. ריק היה מספר שתיים שלו, מאחוריו, "בתחת שלי" כפי שנהג חרודי לסנוט בו. הוא היה בן קיבוצו, והעובדה שאביו של ריק נהרג במלחמת סיני, ואביו של ניר במלחמת ההתשה קירבה בינהם, שני יתומי מלחמה. הם היו הילדים היחידים שקיבלו מתנות מהצבא בימי ההולדת שלהם, ובחופשות יצאו ביחד לקייטנות של הצבא. חרודי היה הגדול, וריק העריץ את האדמה שדרך עליה. בלעדיו, ספק אם היה ניגש בכלל למבדקי הטייס. כשנאלץ ריק לנטוש את מסוקו באחת מגיחות התקיפה בעומק לבנון, ומצא את עצמו על גבעה צחיחה, טרף ללוחמי חיזבאללה שסגרו עליו, היה זה ניר חרודי שייצב את האפאצ'י שלו עשרה מטר מעליו, וריסס עם מקלע המיניגן כל מי שרק ניסה להתקרב עד שהגיעו החברה מ- 669. כשעזב ריק את החייל כינה אותו חרודי בכעס "בוגד" ומאז לא דיברו. ריק כבר התרגל לחשוב עליו כמו שחושבים על מישהו שמת. "מאיפה אתה מתקשר?" שאל. קווי טלפון, במיוחד לחו"ל היו כמעט בלתי ניתנים להשגה במה שהייתה פעם מדינת ישראל "מעובדה" "מהבסיס?" "כן, קיבלתי אישור מיוחד, זה יהיה קצר" "אני יכול להתקשר בחזרה" "עזוב, אין זמן, המצב פה בטירוף" "אני רואה בטלוויזיה, קשה להאמין" "תשמע חן" חתך חרודי את הצ'יט צ'ט: "אני צריך אותך פה " "איפה פה?" "בתחת שלי, מספר שנים שלי הלך" "אתה לא מתכוון…" "רק לשבועיים שלושה, מארגנים לי מחליף" "נפלת על הראש חרודי?" "שמע, מטוס מיטען שלנו יוצא הלילה מרציף 17 סי בשדה התעופה לה גארדיה, השם שלך מופיע כבר ברשימת הנלווים אליו." "איזה שם?" "רס"נ אריה חן" "חרודי, רס"נ אריה חן כבר לא קיים" "אולי" אמר חרודי בקול עייף, "אבל הוא עוד חייב לי אחד, מלבנון, זוכר?" "חרודי! אתה מטורף!" "אה, כן, ותביא אתך כמה פאקטים של קאמל בלי פילטר" "קאמל בלי פילטר?" "חייב לסגור חן, מחכה לך" ונותק. המשך במסמך הבא.