לנשום זה חשוב מאד, ברצינות- ממש לקחת נשימות כדי להוריד את רמות הלחץ,
להרגיש יותר טוב וגם להיות מסוגלים להתמודדות יעילה ושקולה.
צילה יקרה, כל פעם שאני נתקלת בהודעות הכואבות האלה של הורים מיד אחרי אבחון
אני פשוט רוצה לחבק אותם, הפעם אותך
הילד המקסים והשמח שלך נשאר ילד מקסים ושמח גם אחרי האבחון,
האבחון אינו גזר-דין או נבואת זעם לעתיד קודר!
אני חיה את העולם הזה של האוטיזם כבר 15 שנה
(ראשון אובחן ה
, כשהיה בן 6 וחצי, היום הוא בן 21 וחצי,
אחריו אבא שלו, אחריו אחיו הגדול- אז בן 13 כיום בן 25 וחצי
ואחרון הפיצקי, אז בן 10 היום בן 14)
וכאמור, מומלץ להחשף (ברשת, בספרים, בסרטים) לעולמם של א"סים (=אנשי ספקטרום).
החיים בכלל ובפרט של א"סים ממש אינם פיקניק, אבל גם אינם בהכרח אסון
לעניין רמות תפקוד- לא הייתי מייחסת לזה יותר מדיי חשיבות, בטח לא בגיל צעיר כ"כ.
כן, יש להם, לאנשי המקצוע, סרגלים שבהם הם מודדים את תפקודו של ה"מקרה" יחסית לממוצע הסטאטיסטי הנחשב לנורמה.
אבל זה עניין כ"כ נזיל- תפקודו של אדם מושפע מהסביבה והאינטראקציה בינה לבינו,
והוא דינמי גם במהלך החיים ועשוי להשתפר בתחומים מסויימים ו/או לרדת באחרים
הן כתוצאה מהחיים עצמם, כולל ההתבגרות, והן כתוצאה משינוי הסביבה ו/או יחסה כלפיו.
הגננות מן הסתם מילאו שאלון בו דיווחו את תצפיותיהן על הילד
וזה נלקח ודאי בחשבון בתהליך גיבוש מסקנות האבחון.
לא במקרה הן אינן מאבחנות מוסמכות, אין להן הכלים לכך.
גם המטפלת באמנות של ה
שלי נדהמה כששמעה על אבחונו, ואין ספק שהוא הכי א"ס בעולם
