רן יהלום נזהר לא להבטיח הבטחות
בביקור הראשון, הוא אמר שלא יהיה אפשר להוריד אצלי הרבה. "שינוי גדול לא יהיה". כולה מדובר בלהוריד 4-5 מילימטרים. כשיצאתי משם עם הרושם הראשוני הזה, אמרתי לעצמי אין מצב שאני עושה את הניתוח הזה. שיפתחו לי את הראש ככה וישאירו לי צלקת מאוזן לאוזן שלא אוכל להסתיר בלי פאה ושעוד אצטרך לעשות הרמות פנים מדי פעם כדי לתחזק את התוצאה? לא נראה לי.
העניין הוא, שעד אז, אני נתתי לעצמי להאמין שמה שהורמונים לא יעשו, ניתוחים ישלימו. אז פתאום הייתי בנקודה שבה הבנתי שאני לא הולכת להשיג נראות עוברת. ניסיתי לחיות עם זה בשלום. ממאי עד נובמבר, חודשים הסתגרתי בבית יותר מן הרגיל, הורדתי תמונות של עצמי, מחקתי דברים שכתבתי, ניסיתי להיעלם ולהימחק כי לא ראיתי את עצמי מממשת את עצמי. אמרתי לעצמי שאין מצב שאני עוברת את הניתוח הזה ואני צריכה להשלים עם מה שיש, אבל לא הצלחתי. ניסיתי לקוות שניתוח אף וגרוגרת יספיקו, אבל ראיתי ממה שבדקתי שזה לא יספיק. ניסיתי להגיד לעצמי שאולי אני אצא לפחות אנדרוגנית, ולנסות להסתפק בכך. כל פעם שניסיתי להגיד את הדברים האלה לעצמי רק הרגשתי יותר עצובה ומיואשת.
ואז היה את הקטע שהשוויתי בין העיניים שלי לעיניים של בת זוג שלי, וראיתי ש-4 עד 5 מילימטרים זה בדיוק ההבדל ביני לבינה. אבל אז שמתי לב שגם הזווית שונה, אבל אז חשבתי שאולי הזווית תשתנה גם כתוצאה מהשיוף.
ואז בביקור השני בדקתי את כל הדברים האלה. הוא אמר לי שהזווית אכן תשתנה כתוצאה מהשיוף, והוא דייק ואמר שלמרות שהשינוי קטן, ברמת המילימטרים, השינוי עדיין יהיה מהותי. "עד כדי כמה מהותי, אם זה יספק אותך, אני לא יכול לדעת" הוא אמר לי.
האזור הזה ביחד עם האף זה האזורים הכי בעיתיים בפנים שלי.
אכן, זה שאין לי לחיים מלאות זה בעייתי. כל פעם שעליתי משקל זה הכל הלך לי לבטן. אם הייתי יכולה לעלות משקל בצורה שתגרום לי להראות יותר נשית הייתי משחררת לעצמי לאכול ג'אנק פוד משמין, אבל בגלל שזה לא עובד עבורי, אני אוכלת רק דברים בריאים כדי להישאר רזה. גם לאמא שלי אין לחיים מלאות, כנראה שזה גנטי אצלי.
אבל ממה שראיתי, לחיים מלאות לא היו פוטרות אותי מניתוח מצח. כי אחרת הייתי מוצאת תמונה של אישה עם נראות נשית עוברת עם שקיעות עיניים זכרית (להבדיל שקיעות עיניים נקבית, שיש בה זווית יותר פתוחה בין העין לגבה) בה הלחיים היו מפצות על כך, אך לא מצאתי. זה משהו שהיה אפשר למנוע רק על ידי טיפול הורמונלי לפני תחילת ההתבגרות, שזה היה יכול להיות נחמד כי כנראה אז עדיין היה לי גם שיער היום, שעבור זה היה מספיק אם הייתי מתחילה אחרי הבגרות בגיל 18 בטיפול הורמונלי.
אבל זה מה שיש. גיליתי בגיל 32, שזה טוב מבחינה זו שאבא שלי בשלב זה יצא מהתמונה וכבר לא שם לשפוט אותי על כך, ואני סבורה שהוא לא היה מקבל אותי. גיליתי שאני אישה בדיוק בשלב בחיים שלי בו התאפשר לי להיות אני, ואולי לא במקרה זה הזמן שבו זה קרה. אני צריכה לקבל את הגוף הזה או לנסות לשנות אותו. ניסיתי לקבל אותו. לא הלך לי... ולהשיג כסף לניתוח בחו"ל זה פרויקט שיקח שנים רבות, אם אצליח בו בכלל ומאז שאני יודעת לפני 4 שנים בגיל 32, זה כבר מרגיש כמו נצח זמן שאני מנסה לסיים את המעבר שלי. לחסוך כסף לניתוחי תחזוקה עוד עשר שנים והלאה לעומת זאת כבר נראה לי יותר מציאותי.
בתאוריה יש לי תאריך ניתוח מצח בפברואר. אני סבורה שאאלץ לדחות אותו בגלל בעיות עם קופת החולים. אחרי זה אצטרך לחכות שהעסק יתרפא מספיק כדי לעשות את הניתוח אף. ואז כל תהליך הריפוי וההתאוששות, והצורה הסופית תראה רק אחרי שנה. יש לי כנראה עוד שנתיים שלוש לחכות עד שאסיים את כל הניתוחים שלי ואתאושש מהם והתוצאה הסופית תראה, ועד אז אני כבר אהיה בת 39. נכון, אני נראית צעירה וחיננית ביחס לגילי 36, אבל כמה זמן זה יחזיק? כמו שאמרת, אין שום דבר רע ברצון להיות יפה... ולא הייתי מתנגדת להיות גם יפה וגם להראות נשית, למשך כמה שנים לפחות... וככל שאני מחכה עם זה, חלון ההזדמנות שלי לחוות גם את זה וגם את זה מצטמצם.
מקווה שלא יהיו לי עיכובים נוספים ושהניתוח יתבצע בפברואר. רוב הסיכויים שיהיו לי.