רסיסים / סיפור
קולות נשימותיי הכבדות נשמעים באוזניי, אני מרגישה מחנק, רגליי בקושי נושאות את משקל גופי ואני ממשיכה לרוץ. עיני אינן רואות את הדרך מבעד למסך הערפל המכסה אותן, טעם הדמעות מלוח, אני רוצה לעצור ולו לשהייה חטופה אחת, אך איני עושה זאת ומרגישה שאם אעצור הכל יעלם בבת אחת ואמצא עצמי בריק מוחלט. אני ממשיכה, גופי צועק לי לעצור, ראותי אינן עומדות במעמסה, אבל אני ממשיכה. אנשים בוודאי מסתכלים, חושבים לאן היא רצה כך, חצי עירומה ביום חורפי שכזה, אולם איני מרגישה קור. אני נשרפת מבפנים. חם לי בגוף, בלב, חם ואני רצה, רצה אל הלא נודע. צפירת מכונית גורמת לי להבין שהמשכתי לרוץ גם כשהיה אור אדום. לא אכפת לי, רק להמשיך שלא יגמר, שלא יגמר, ממשיכה למלמל לעצמי, בלי סוף. כבר די רחוקה מהבית, עייפה מהמסע אליו נכנסתי ולפתע מישהו אוחז בי, עוצר אותי. ''את בסדר? אולי תנוחי? לא קר לך?'' ואני נשברת. נופלת על המדרכה. ידיו החסונות של האיש מנסות לאחוז בי, להרים אותי מהרסיסים ואני שומעת קולות עמומים של אנשים המתקבצים סביבי, ''היא בסדר? היא בסדר? שמישהו יביא לה משהו לשתות, משהו ללבוש. בוא, תושיב אותה פה, מה קרה?'', אנשים טובים אני חושבת לעצמי, לעולם לא יבינו איך לבי נשבר, איך התרסקתי, ואיך הם בעצירתם אותי חתמו את הפרק הזה בחיי שנקרא גל. *** ''גל, את יכולה לדבר?'' ''לא... לא עכשיו... אני לא יכולה''. ''לא יכולה או לא רוצה?'' ''שרוני, לא עכשיו''. ''תתקשרי אלי?'' ''לא יודעת מתי אוכל, ביי חמודה''. דקות של ייאוש. אני מביטה בטלפון, מרימה את השפופרת, שומעת את צליל החיוג, צליל ארוך ומונוטוני, בניגוד למערכת היחסים שלי עם גל. אני מסתובבת כמו סביבון בבית, חסרת מנוחה, מסדרת את הבית, מנסה לקרוא ספר, שוטפת כלים, שוב חוזרת לספר ובכל פעם מגניבה מבט לעבר הטלפון. חושבת מתי תתקשר, האם תתקשר. קול פנימי אומר לי שאולי לא תתקשר היום. מתוך חוסר השקט אני מחליטה לשלוח לה הודעות בסלולרי. 'אני רוצה אותך, רוצה לשמוע את קולך, לא יכולה בלעדייך, אני נשמ', נגמר המקום ואני ממשיכה. 'נשמעת נואשת? אני אוהבת אותך, בבקשה תתקש', שוב נגמר, הודעה אחרונה, 'תתקשרי'. מביטה בצג המכשיר, מחכה לשמוע את הקול המוכר המורה על הודעה חדשה שהתקבלה, אך כלום, המכשיר נותר יתום, מרגישה יתמות, פתאום לבד. צליל הטלפון מקפיץ אותי ואני מזנקת. ''הלו?'' ''שרוני, אין לי הרבה זמן, אני בשירותים''. ''מה קרה? הוא גילה?'' ''שרוני, אני אוהבת אותך, אך לא נוכל להיות יותר בקשר''. ''גל, בבקשה, אעשה הכל, רק, רק אל תלכי, עדיין לא''. ''שרוני, זה לא יכול להמשך כך יותר. אהובה, את יודעת איך אני מרגישה, אבל הוא מאיים בגירושין, לקחת את הילדים ולספר למשפחה. אני לא מוכנה לעבור את זה''. ''אל תעזבי אותי''. ''את ידעת שאנחנו על זמן שאול''. ''גל?'', הדמעות החלו להציף את עיני ולא האמנתי שהיא משחררת את אחיזתנו. ''שרוני, תבטיחי לי''. ''מבטיחה''. ''את זוכרת מה אמרנו, נכון? אל תבכי, חמודה, אני אוהבת אותך''. ''איך את יכולה לאהוב כך?'', מושכת באפי, המילים בקושי יוצאות, ''איך את יכולה, כך מרחוק ועדיין להישאר איתו?'' ''אני מצטערת, חייבת ללכת. אל תתקשרי יותר''. *** ''שרוני, אני מרגישה שאני יכולה לספר לך הכל''. ''את יכולה לספר כל מה שתרגישי נוח''. ''אני אוהבת שאת כזאת''. ''איך כזאת?'' ''לא יודעת להסביר, פשוט כזאת, כמו שאת''. שתיקה. ''אני אוהבת לשתוק איתך'', היא חתכה את השקט. ''אני מסמיקה''. ''חבל שלא יכולה לראות''. ''בואי ניפגש''. ''שרוני, מספיק לי מה שאני מרגישה, אני לא בטוחה שאוכל גם לפגוש בך''. ''למה? את לא בטוחה במה שבלב?'' ''שרוני, אהובה רחוקה, אהבתי אלייך כל-כך טהורה, כל-כך שלמה. איפה היית כל חיי? אל תשכחי שיש לי בעל וילדים, משפחה, ואני לא בטוחה שאני רוצה לבגוד בהם ולסכן את מה שיש לי''. ''אני מבינה''. ''שרוני, אני לא חושבת שאפשר להבין, אני בקושי מבינה איך נכנסת לחיי, ללבי, לעומק נשמתי. וכל שאני מאז שהכרנו זה את זו. אני חושבת עלייך בכל רגע מהיממה, זה בלתי נתפס''. ''גל, אני רוצה אותך'', לחשתי אל השפופרת. ''שרוני, גם אני'', לחשה. הרגשתי את לחישתה נכנסת לגופי וגורמת לי צמרמורת וחמימות התפשטה בי. כל שרציתי זה אותה. ''שרוני'', לחשה, ''אני רוצה לגעת בך, אני... אני חייבת לסגור'', לחישתה התחלפה באחת ברסיסי בהלה. כמעט כל שיחה שלנו נגמרת כך. שומעים את הבעל ברקע, אחד הילדים רוצה תשומת לב ואני מרגישה כנבגדת, כבוגדת, כאישה שנייה של אישה שרוצה אותי ולא. ניגשתי למחשב מתוך רצון להעביר את מחשבותיי לנושא אחר. לא הייתי מופתעת ששלחה מייל וכל-כך התענגתי על מילותיו. היא שלחה שיר, 'אהובתי קסמך ירד עלי כפתיתיי שלג רכים בערב בהיר של סוף נובמבר. אהבתך המחבקת עטפה אותי כאלפי צעיפים מתעופפים המכסים את חבלי לידתנו ומגלים את רכות הנגיעות של נשמותינו המכונפות הנאחזות זו בזו נאנקות עוד ומרפות לא עוד. אהובה שלי, הייתי חייבת ללכת. חושבת עלייך'. חייכתי, קראתי שוב ושוב את מילותיה וידעתי אושר מהו. לא ידעתי אם יהיה לקשר עתיד אבל לרגע לא היה לי אכפת.
קולות נשימותיי הכבדות נשמעים באוזניי, אני מרגישה מחנק, רגליי בקושי נושאות את משקל גופי ואני ממשיכה לרוץ. עיני אינן רואות את הדרך מבעד למסך הערפל המכסה אותן, טעם הדמעות מלוח, אני רוצה לעצור ולו לשהייה חטופה אחת, אך איני עושה זאת ומרגישה שאם אעצור הכל יעלם בבת אחת ואמצא עצמי בריק מוחלט. אני ממשיכה, גופי צועק לי לעצור, ראותי אינן עומדות במעמסה, אבל אני ממשיכה. אנשים בוודאי מסתכלים, חושבים לאן היא רצה כך, חצי עירומה ביום חורפי שכזה, אולם איני מרגישה קור. אני נשרפת מבפנים. חם לי בגוף, בלב, חם ואני רצה, רצה אל הלא נודע. צפירת מכונית גורמת לי להבין שהמשכתי לרוץ גם כשהיה אור אדום. לא אכפת לי, רק להמשיך שלא יגמר, שלא יגמר, ממשיכה למלמל לעצמי, בלי סוף. כבר די רחוקה מהבית, עייפה מהמסע אליו נכנסתי ולפתע מישהו אוחז בי, עוצר אותי. ''את בסדר? אולי תנוחי? לא קר לך?'' ואני נשברת. נופלת על המדרכה. ידיו החסונות של האיש מנסות לאחוז בי, להרים אותי מהרסיסים ואני שומעת קולות עמומים של אנשים המתקבצים סביבי, ''היא בסדר? היא בסדר? שמישהו יביא לה משהו לשתות, משהו ללבוש. בוא, תושיב אותה פה, מה קרה?'', אנשים טובים אני חושבת לעצמי, לעולם לא יבינו איך לבי נשבר, איך התרסקתי, ואיך הם בעצירתם אותי חתמו את הפרק הזה בחיי שנקרא גל. *** ''גל, את יכולה לדבר?'' ''לא... לא עכשיו... אני לא יכולה''. ''לא יכולה או לא רוצה?'' ''שרוני, לא עכשיו''. ''תתקשרי אלי?'' ''לא יודעת מתי אוכל, ביי חמודה''. דקות של ייאוש. אני מביטה בטלפון, מרימה את השפופרת, שומעת את צליל החיוג, צליל ארוך ומונוטוני, בניגוד למערכת היחסים שלי עם גל. אני מסתובבת כמו סביבון בבית, חסרת מנוחה, מסדרת את הבית, מנסה לקרוא ספר, שוטפת כלים, שוב חוזרת לספר ובכל פעם מגניבה מבט לעבר הטלפון. חושבת מתי תתקשר, האם תתקשר. קול פנימי אומר לי שאולי לא תתקשר היום. מתוך חוסר השקט אני מחליטה לשלוח לה הודעות בסלולרי. 'אני רוצה אותך, רוצה לשמוע את קולך, לא יכולה בלעדייך, אני נשמ', נגמר המקום ואני ממשיכה. 'נשמעת נואשת? אני אוהבת אותך, בבקשה תתקש', שוב נגמר, הודעה אחרונה, 'תתקשרי'. מביטה בצג המכשיר, מחכה לשמוע את הקול המוכר המורה על הודעה חדשה שהתקבלה, אך כלום, המכשיר נותר יתום, מרגישה יתמות, פתאום לבד. צליל הטלפון מקפיץ אותי ואני מזנקת. ''הלו?'' ''שרוני, אין לי הרבה זמן, אני בשירותים''. ''מה קרה? הוא גילה?'' ''שרוני, אני אוהבת אותך, אך לא נוכל להיות יותר בקשר''. ''גל, בבקשה, אעשה הכל, רק, רק אל תלכי, עדיין לא''. ''שרוני, זה לא יכול להמשך כך יותר. אהובה, את יודעת איך אני מרגישה, אבל הוא מאיים בגירושין, לקחת את הילדים ולספר למשפחה. אני לא מוכנה לעבור את זה''. ''אל תעזבי אותי''. ''את ידעת שאנחנו על זמן שאול''. ''גל?'', הדמעות החלו להציף את עיני ולא האמנתי שהיא משחררת את אחיזתנו. ''שרוני, תבטיחי לי''. ''מבטיחה''. ''את זוכרת מה אמרנו, נכון? אל תבכי, חמודה, אני אוהבת אותך''. ''איך את יכולה לאהוב כך?'', מושכת באפי, המילים בקושי יוצאות, ''איך את יכולה, כך מרחוק ועדיין להישאר איתו?'' ''אני מצטערת, חייבת ללכת. אל תתקשרי יותר''. *** ''שרוני, אני מרגישה שאני יכולה לספר לך הכל''. ''את יכולה לספר כל מה שתרגישי נוח''. ''אני אוהבת שאת כזאת''. ''איך כזאת?'' ''לא יודעת להסביר, פשוט כזאת, כמו שאת''. שתיקה. ''אני אוהבת לשתוק איתך'', היא חתכה את השקט. ''אני מסמיקה''. ''חבל שלא יכולה לראות''. ''בואי ניפגש''. ''שרוני, מספיק לי מה שאני מרגישה, אני לא בטוחה שאוכל גם לפגוש בך''. ''למה? את לא בטוחה במה שבלב?'' ''שרוני, אהובה רחוקה, אהבתי אלייך כל-כך טהורה, כל-כך שלמה. איפה היית כל חיי? אל תשכחי שיש לי בעל וילדים, משפחה, ואני לא בטוחה שאני רוצה לבגוד בהם ולסכן את מה שיש לי''. ''אני מבינה''. ''שרוני, אני לא חושבת שאפשר להבין, אני בקושי מבינה איך נכנסת לחיי, ללבי, לעומק נשמתי. וכל שאני מאז שהכרנו זה את זו. אני חושבת עלייך בכל רגע מהיממה, זה בלתי נתפס''. ''גל, אני רוצה אותך'', לחשתי אל השפופרת. ''שרוני, גם אני'', לחשה. הרגשתי את לחישתה נכנסת לגופי וגורמת לי צמרמורת וחמימות התפשטה בי. כל שרציתי זה אותה. ''שרוני'', לחשה, ''אני רוצה לגעת בך, אני... אני חייבת לסגור'', לחישתה התחלפה באחת ברסיסי בהלה. כמעט כל שיחה שלנו נגמרת כך. שומעים את הבעל ברקע, אחד הילדים רוצה תשומת לב ואני מרגישה כנבגדת, כבוגדת, כאישה שנייה של אישה שרוצה אותי ולא. ניגשתי למחשב מתוך רצון להעביר את מחשבותיי לנושא אחר. לא הייתי מופתעת ששלחה מייל וכל-כך התענגתי על מילותיו. היא שלחה שיר, 'אהובתי קסמך ירד עלי כפתיתיי שלג רכים בערב בהיר של סוף נובמבר. אהבתך המחבקת עטפה אותי כאלפי צעיפים מתעופפים המכסים את חבלי לידתנו ומגלים את רכות הנגיעות של נשמותינו המכונפות הנאחזות זו בזו נאנקות עוד ומרפות לא עוד. אהובה שלי, הייתי חייבת ללכת. חושבת עלייך'. חייכתי, קראתי שוב ושוב את מילותיה וידעתי אושר מהו. לא ידעתי אם יהיה לקשר עתיד אבל לרגע לא היה לי אכפת.
