רסיסים
והמילים לידי חיצים מורעלים הנשלחים לעברי, לחרב את נפשי. מחוזקים בכוונתם הטובה של שולחיהם, בהינע סיבובי הנגרם מהשתלחות הלשון, עפים הם אלי לחצוב בהרי. גם כשנדמה כי ראש החץ המדמם הוצא מגופי, עדיין נשאר מהחץ רסיס. רסיס המכיל את הרגע הזה כמות שהוא, את החומר הזה שיודע לדמם אל הגוף את אותן התחושות שהנציח הרסיס באותו הרגע. גם לאורך זמן, למרות זליגתו הממושכת, עדיין החומר האפל הזה, אינו נגמר. רוב הזמן נשאר הרסיס מקובע במיקומו. הגוף עוטף אותו, מונע מהחומר להשתחרר. לפעמים, הנסיבות מפלסות דרכן בנפשך ומוצאות את הנתיבים אל הרסיסים הכביכול אבודים. מגרדות את שטח הגרד, נותנות פתח מילוט לחומר, הממהר במעלה העורקים אל הלב, להחזירך אל אותו הרגע. ולפעמים גם סתם אתה אשם, בוחר בכוח להתפלש במורסת הרסיסים. מתענג מחיטוט עצמי.. מפוצץ ושורט בציפורניים שלופות את הגרד, לוחץ בחוזקה, ה-כל, כדי לחוות שוב את הכאב. לנשום אותו, לאכול אותו, להיות - הוא. ושהוא - אתה. נותן לו להגדיר אותך, להגדיר את הגבולות שלך, להגדיר את מי שאתה... הר אדם ותיק קרבות. גופי מרוסס בהם. רסיסים... רסיסים. יש את הרסיס המקרי, שניתז כשאהוביך לא הספיקו לעמוד בדרכה. כמו ההיא, שאמצת ללבך בידידות וחשבת לתומך מה טובה היא ההדדיות. ההיא, שבחסות ירח אפל אחד בליל קיץ משמים, שיגרת לעברה כמה מילים מבפנוכו של ההר. כמה מהר ניטחו הן בפניך.. אינני מבין עדיין מדוע נתנה למכרה לקחת את המילים של הבפנוכו, לנכס אותן כשלו, לעשות בהם שפטים, לאנוס אותן ברגל גסה וללעוג להר, בעודה נמהרת לשלח גופה לפניהן. זהו אך טבען של הרסיסים המקריים, חשבתי. כשאהוביך לא הספיקו לעמוד בדרכן. קצת כמו משל העץ ביער, האם הרסיס עדיין היה קיים לולא הספיקה לעמוד בדרכו ומנעה ממך לחשוף את קיומו לעולם? יש את רסיס האי ההבנה, שבו פתח קטן ומזמין שהושיט ההר לסובביו נלקח כהזדמנות מתאימה ביותר לשטוח משנתם בפני ההר. שום פרות קדושות לא יהיו שם, שום חמלה, אך תוקפנות במסווה של רחמנות. לעיתים רסיס האי ההבנה נגרם דווקא מיד ברית, ואז לעיתים יקרא רסיס אי הקבלה. רסיס מיוחד, כזה שניתן לזהות את משלחיו מצורת ליטושו במעופו. גופי מרוסס בהם רסיסים רסיסים
והמילים לידי חיצים מורעלים הנשלחים לעברי, לחרב את נפשי. מחוזקים בכוונתם הטובה של שולחיהם, בהינע סיבובי הנגרם מהשתלחות הלשון, עפים הם אלי לחצוב בהרי. גם כשנדמה כי ראש החץ המדמם הוצא מגופי, עדיין נשאר מהחץ רסיס. רסיס המכיל את הרגע הזה כמות שהוא, את החומר הזה שיודע לדמם אל הגוף את אותן התחושות שהנציח הרסיס באותו הרגע. גם לאורך זמן, למרות זליגתו הממושכת, עדיין החומר האפל הזה, אינו נגמר. רוב הזמן נשאר הרסיס מקובע במיקומו. הגוף עוטף אותו, מונע מהחומר להשתחרר. לפעמים, הנסיבות מפלסות דרכן בנפשך ומוצאות את הנתיבים אל הרסיסים הכביכול אבודים. מגרדות את שטח הגרד, נותנות פתח מילוט לחומר, הממהר במעלה העורקים אל הלב, להחזירך אל אותו הרגע. ולפעמים גם סתם אתה אשם, בוחר בכוח להתפלש במורסת הרסיסים. מתענג מחיטוט עצמי.. מפוצץ ושורט בציפורניים שלופות את הגרד, לוחץ בחוזקה, ה-כל, כדי לחוות שוב את הכאב. לנשום אותו, לאכול אותו, להיות - הוא. ושהוא - אתה. נותן לו להגדיר אותך, להגדיר את הגבולות שלך, להגדיר את מי שאתה... הר אדם ותיק קרבות. גופי מרוסס בהם. רסיסים... רסיסים. יש את הרסיס המקרי, שניתז כשאהוביך לא הספיקו לעמוד בדרכה. כמו ההיא, שאמצת ללבך בידידות וחשבת לתומך מה טובה היא ההדדיות. ההיא, שבחסות ירח אפל אחד בליל קיץ משמים, שיגרת לעברה כמה מילים מבפנוכו של ההר. כמה מהר ניטחו הן בפניך.. אינני מבין עדיין מדוע נתנה למכרה לקחת את המילים של הבפנוכו, לנכס אותן כשלו, לעשות בהם שפטים, לאנוס אותן ברגל גסה וללעוג להר, בעודה נמהרת לשלח גופה לפניהן. זהו אך טבען של הרסיסים המקריים, חשבתי. כשאהוביך לא הספיקו לעמוד בדרכן. קצת כמו משל העץ ביער, האם הרסיס עדיין היה קיים לולא הספיקה לעמוד בדרכו ומנעה ממך לחשוף את קיומו לעולם? יש את רסיס האי ההבנה, שבו פתח קטן ומזמין שהושיט ההר לסובביו נלקח כהזדמנות מתאימה ביותר לשטוח משנתם בפני ההר. שום פרות קדושות לא יהיו שם, שום חמלה, אך תוקפנות במסווה של רחמנות. לעיתים רסיס האי ההבנה נגרם דווקא מיד ברית, ואז לעיתים יקרא רסיס אי הקבלה. רסיס מיוחד, כזה שניתן לזהות את משלחיו מצורת ליטושו במעופו. גופי מרוסס בהם רסיסים רסיסים