רסיסי הלב... הצד השני.
נכנסתי למכונית, מהחלון עוד ראיתי אותה מתחננת בפני שלא ללכת. כאשר תרקתי את דלת המכונית המאובקת, פניה השתנו מעת, כאילו הפסיקו לבקש... התחננו כעט. התחלתי לנסוע, היא נישארה על ליפתן הבית. רציתי לעצור, רציתי לחזור, רציתי להסתכל לאחור אך לא יכולתי. הייתי קפואה במושב, אוחזת בחוזקה בהגה. הרגשתי מאין פרפרים כאלה שדוחפים אותי לאחור, דוחפים אותי בחזרה עליה, כאילו- משהו קרא לי לחזור. עזרתי אומץ, הסתכלתי לאחור... הבית היה רחוק מידי, לא ידעתי מה לעשות... לחזור? להישאר כאן? ללכת? "מה לעשות?" שאלתי ונשאתי את מבטי על מחוץ למכונית, על השמיים, אך התשובה לא הגיעה משם. קול צפירה של מכונית נשמע מאחורי "נו כבר! זוזי!" צעק אחד אנשים אני החלתי לבכות... מה עושים??? מה?? איך יוצאים מזה? סובבתי את המכונית גשם חזק החל מטפטף על השמשה, כמו עיני הדומעות. שש מטר מהבית, ראיתי אותה- בוכה, יושבת על הרצפה... כל כך רציתי לצאת מהמכונית ולעזור לה, יצאתי, יצאתי לגשם והתבוננתי בה, לא העזתי להתקרב. הבכי שטף את פני, השביל הדק שיצרו הדמעות על פני הפיק חום בין כול שבילי הקור. הלב הציק לי, נסדק, נשבר והתפורר בתוכי על רצפת המדרכה. הסתכלתי על הבית, שעות ארוכות עמדתי שם, נזכרת בכל מה שהיה... "אבל חיביים להמשיך" אמרתי לעצמי בשקט. נכנסתי למכונית לאחר זמן רב של כאב ופחד, חושבת לעצמי האם היא גם כן חושבת עלי... חושבת אם היא רוצה אותי כפי שאני רוצה אותה. "לא" אמרתי בהחלטיות, אספתי את רסיסי ליבי השפוכים על הרצפה ונסעתי משם בכאב.
נכנסתי למכונית, מהחלון עוד ראיתי אותה מתחננת בפני שלא ללכת. כאשר תרקתי את דלת המכונית המאובקת, פניה השתנו מעת, כאילו הפסיקו לבקש... התחננו כעט. התחלתי לנסוע, היא נישארה על ליפתן הבית. רציתי לעצור, רציתי לחזור, רציתי להסתכל לאחור אך לא יכולתי. הייתי קפואה במושב, אוחזת בחוזקה בהגה. הרגשתי מאין פרפרים כאלה שדוחפים אותי לאחור, דוחפים אותי בחזרה עליה, כאילו- משהו קרא לי לחזור. עזרתי אומץ, הסתכלתי לאחור... הבית היה רחוק מידי, לא ידעתי מה לעשות... לחזור? להישאר כאן? ללכת? "מה לעשות?" שאלתי ונשאתי את מבטי על מחוץ למכונית, על השמיים, אך התשובה לא הגיעה משם. קול צפירה של מכונית נשמע מאחורי "נו כבר! זוזי!" צעק אחד אנשים אני החלתי לבכות... מה עושים??? מה?? איך יוצאים מזה? סובבתי את המכונית גשם חזק החל מטפטף על השמשה, כמו עיני הדומעות. שש מטר מהבית, ראיתי אותה- בוכה, יושבת על הרצפה... כל כך רציתי לצאת מהמכונית ולעזור לה, יצאתי, יצאתי לגשם והתבוננתי בה, לא העזתי להתקרב. הבכי שטף את פני, השביל הדק שיצרו הדמעות על פני הפיק חום בין כול שבילי הקור. הלב הציק לי, נסדק, נשבר והתפורר בתוכי על רצפת המדרכה. הסתכלתי על הבית, שעות ארוכות עמדתי שם, נזכרת בכל מה שהיה... "אבל חיביים להמשיך" אמרתי לעצמי בשקט. נכנסתי למכונית לאחר זמן רב של כאב ופחד, חושבת לעצמי האם היא גם כן חושבת עלי... חושבת אם היא רוצה אותי כפי שאני רוצה אותה. "לא" אמרתי בהחלטיות, אספתי את רסיסי ליבי השפוכים על הרצפה ונסעתי משם בכאב.