רסיסי הלב.
עמדתי בפתח הבית צופה במכוניתה על הכביש, לאט לאט דועכת, נעלמת באופק, במרחב הגדול על הכביש שעם המרחק נעשה צר. מכונית ´קלאסית´ זה מה שהיא תמיד רצתה, עדין נוסעת ונעלמת במכונית הסיטרון הישנה שלה. ואני בפתח הבית, חונקת את דמעותי בתוכי, נושכת את שפתי בכדי שבמקרה- בתקווה הכי גדולה היא תחזור, היא לא תראה את דמעותיי או את עניי הנפוחות. אפילו לא נופפה בידה לשלום, הותירה אותי על ליפתן הבית מחכה שאיזה נס, שאיזה מלאך בשמיים ששמע את זעקתי יחזיר אותה. אך אף אחד לא שמע את ליבי הזועק לעזרה, את עיני שהתחננו שהדמעות לא ינסו וימשיכו להילחם, שיכנעו ויחזרו ללב, המקום ממנו הן באו. לאט הדמעות ניצחו, בשטק הם ירדו על לחיי היבשים, המכונית כבר לא ניראתה באופק, רק הזיכרון וטעמו המר של לב שבור. לא פעם טעמתי את הלב השבור אך הפעם זה היה שונה, זה היה הרבה יותר מזה. עכשיו היא כבר הלכה, עכשיו אין כבר טעם להתחננן שהיא תסובב את המכונית ותחזור עלי, רק לקוות שהגשם יתחיל לרדת וישטוף את הדמעות על האדמה הרכה. טיפטוף קל החל, אחריו בא גשם שוטף וקר, ואני עמדתי. איני יודעת כמה זמן עמדתי שם בחוסר מעש, רק מקווה שהדמעות יפסיקו לזרום, שיגמרו כבר. מכונית עברה לאט בכביש, צבע בז´ דהוי, ´אולי זאת היא!´ לחשתי לעצמי. אך אני ידעתי שזו לא היא, היא הייתה רחוקה, רחוקה מאוד, רחוקה מספיק בכדי שלא לשמוע את הדמעות הרכות נופלות ומתנפצות על האדמה. אהבתי לעמוד שם, בגשם להיטרתב, להרגיש את הגשם שוטף את כול המחשבות שהיו לי בראש, את כול הפחדים... מטהר אותי. אך בפעם הזאת עמדתי שם לא בגלל שרציתי, אלה בגלל שהייתי קפוא, לא יכולתי לזוז, רק מקווה שהמכונית שלה תופיע שוב, שתתנצל, שנתחבק שנחזור להיות ביחד.... רק עמדתי שם, חושבת עליה ואוספת את רסיסי ליבי השבור מן הריצפה.
עמדתי בפתח הבית צופה במכוניתה על הכביש, לאט לאט דועכת, נעלמת באופק, במרחב הגדול על הכביש שעם המרחק נעשה צר. מכונית ´קלאסית´ זה מה שהיא תמיד רצתה, עדין נוסעת ונעלמת במכונית הסיטרון הישנה שלה. ואני בפתח הבית, חונקת את דמעותי בתוכי, נושכת את שפתי בכדי שבמקרה- בתקווה הכי גדולה היא תחזור, היא לא תראה את דמעותיי או את עניי הנפוחות. אפילו לא נופפה בידה לשלום, הותירה אותי על ליפתן הבית מחכה שאיזה נס, שאיזה מלאך בשמיים ששמע את זעקתי יחזיר אותה. אך אף אחד לא שמע את ליבי הזועק לעזרה, את עיני שהתחננו שהדמעות לא ינסו וימשיכו להילחם, שיכנעו ויחזרו ללב, המקום ממנו הן באו. לאט הדמעות ניצחו, בשטק הם ירדו על לחיי היבשים, המכונית כבר לא ניראתה באופק, רק הזיכרון וטעמו המר של לב שבור. לא פעם טעמתי את הלב השבור אך הפעם זה היה שונה, זה היה הרבה יותר מזה. עכשיו היא כבר הלכה, עכשיו אין כבר טעם להתחננן שהיא תסובב את המכונית ותחזור עלי, רק לקוות שהגשם יתחיל לרדת וישטוף את הדמעות על האדמה הרכה. טיפטוף קל החל, אחריו בא גשם שוטף וקר, ואני עמדתי. איני יודעת כמה זמן עמדתי שם בחוסר מעש, רק מקווה שהדמעות יפסיקו לזרום, שיגמרו כבר. מכונית עברה לאט בכביש, צבע בז´ דהוי, ´אולי זאת היא!´ לחשתי לעצמי. אך אני ידעתי שזו לא היא, היא הייתה רחוקה, רחוקה מאוד, רחוקה מספיק בכדי שלא לשמוע את הדמעות הרכות נופלות ומתנפצות על האדמה. אהבתי לעמוד שם, בגשם להיטרתב, להרגיש את הגשם שוטף את כול המחשבות שהיו לי בראש, את כול הפחדים... מטהר אותי. אך בפעם הזאת עמדתי שם לא בגלל שרציתי, אלה בגלל שהייתי קפוא, לא יכולתי לזוז, רק מקווה שהמכונית שלה תופיע שוב, שתתנצל, שנתחבק שנחזור להיות ביחד.... רק עמדתי שם, חושבת עליה ואוספת את רסיסי ליבי השבור מן הריצפה.