רע (ומה עוד חדש?)

[אלומת האור]

רע (ומה עוד חדש?)

התפטרתי סוף סוף מהמשחק המעצבן הזה. לא התקדמתי כמעט בכלל עם הטקסט, וזה רע מאוד כי מחר הדדליין. עדיין חולה-מצוננת, ולא יודעת אם אוכל להגיע לוועדה מחר - יש לי ועדת סל שיקום במשרד של הדיור המוגן. גם ככה זה מלחיץ. העו"סית אמרה לי שהם יכולים לעשות את זה גם בלי נוכחותי הפיזית במקום - אולי עדיף ככה? אמרתי לה שאסמס לה בבוקר. מעצבן אותי שלא תהיה לי שיחה איתה מחר, וכנראה גם לא בהמשך השבוע. שוב יהיו ימים ריקים בסוף השבוע, שוב סופש ארוך ומעיק - מה יהיה עם זה? אולי סוף סוף אפגש עם החברה שרוצה להיפגש אתי ואני כל הזמן פוחדת... אולי יקרה נס.

רע לי ונמאס לי והתחלתי להשלים עם הרעיון שכנראה לא תהיה לי שותפה, וזה חמור מאוד כי אני זקוקה נואשות לכסף. כל המצעד הזה ואף אחת לא רוצה. אני לא מבינה למה, אבל נראה לי שכולן נרתעות מהגיל שלי. כמה מהן אמרו את זה במפורש. ותכלס זה מוזר - רווקה בת 39, בלי ילדים, שהיא גם בעלת הבית וגם נשארת לגור בבית כשותפה... לא בדיוק תנאים סטנדרטיים, אבל החוזה כל כך לטובתן וגם המחיר מצחיק וכולל כמעט הכול... לא יודעת מה יהיה, כבר אוזל לי הכוח.

אני חייבת להבריא מהר כדי שאוכל לראות את איילה השבוע לפני שהיא יוצאת (שוב) לחופשה. חייבת

. זקוקה לה נואשות.

שבוע טוב לכולם.

 

[rain drop8]

יקירה

אני מבינה שזה קשה, הריק הזה המועקה הזאת שלא מניחה...
ושאת חולה זה עוד יותר מעצים את התחושות הקשות האלו...
ואני יודעת שאת פוחדת ושהכל מפחיד
אבל הנס הזה שאת אולי מקווה שיגיע לגבי החברה...
אני מאמינה שהוא יכול גם להגיע בדברים אחרים...
ולפעמים פשוט צריך להמשיך להאמין...להאמין שיכול להיות אחרת...שיכול להיות טוב...
ואני יודעת שאת עושה את זה...שאת נאחזת ומאמינה...
וזה המון...
את עושה המון...
ואולי השותפה הנכונה פשוט לא הגיעה וצריך לחכות עוד קצת...
ולא זה לא מוזר, ואם היו כאלה שאמרו לך שהגיל מרתיע אותן אז זה כבר מוזר...
כי את בסדר גמור.

שבוע טוב גם לך אלומה

 

[ינשוף מנוקד]

שבוע טוב גם לך...

בהצלחה מחר בוועדה
ורפואה שלמה

 

[Raindrop23]

שבוע מצויין אלומה

אני בכלל לא מתחילה עם המשחק הזה, יש לי מספיק התמכרויות גם ככה, יש דברים שפשוט עדיף לא להתחיל

 

[ליידי באבא3]

מה זה מזדהה

הנה שלושה מצבים שמי כמוני מכירה אותם: מירוץ נגד הזמן כדי לעמוד בדדליין של המו"ל (שמשלם שכר מצחיק למדי) וועדת סל שיקום. שלא לדבר על ההתמודדות עם הסחות הדעת שלא מאפשרות התרכזות בעבודה!!!!!

הנחמה היא שהוועדות האלו מורכבות לרוב מאנשים סימפטיים למדי. בכל מקרה - איתך במאבקייך הצודקים - נגד הדדליין, המו"ל, הסחות הדעת וכו'.

 

[אלומת האור]

תודה לכן, בנות חמודות

ליידי, האם פספסתי וגם את עובדת בהוצאה לאור??
אני מתחרפנת. העפתי את הקנדי קראש מהפייס אבל לא מהפלאפון, אז כל פעם אני עושה משחק, הוא עושה השהייה, חוזרת לטקסט, עוד השהייה וככה מסתדרת איכשהו. הספר המשמים הזה לא רוצה להיגמר, ואני כבר מנסה לנסח בראש דוח שלא יהיה קטלני מדיי. בכל זאת, לא נעים.
ונראה לי שהוועדה תצטרך להסתדר בלעדיי מחר, הקונסטלציה העליונה שלי סתומה (ממש כמוני חיחיחי).
לילוש טובוש וזה.

 

[אלומת האור]

לא יודעת מה יש לי

פתאום משום מקום צץ לי עכשיו רצון למות! ממש כמו משהו פיזיולוגי, כמו רעד שעובר בגוף זה עבר לי בנפש... אני פוחדת כל כך, ולא יכולה לקחת את הסרקוול כי צריכה לקום מוקדם בבוקר לראות אם אני מסוגלת לנסוע לוועדה או לא ולעדכן את העו"סית שלי ואני פוחדת שלא אתעורר ואז מה יהיה?

אני בטוחה שאתם יודעים מה אני רוצה עכשיו...

ואני צריכה לסיים עם הספר, ואני צריכה לסדר קלמר תרופות לקראת השבוע הבא ואני צריכה להתאפק לא לפגוע בעצמי ורע לי בנשמה ובגוף. אני צריכה שהיא תחבק אותי ותגיד לי משהו טוב.

אני חייבת לספר למישהו את הסוד שמעיק עליי ומעולם לא סיפרתי אותו לאיש, לא בצורה שזה בא לי עכשיו. כשסיפרתי בערך, אף אחד לא הבין וזה היה נורא מזמן, בגיל ההתבגרות. זה יושב עליי כמו סלע מכביד ואפילו לאיילה אני לא יכולה לספר כי אני פוחדת מהתגובה שלה, מאוד מאוד פוחדת. כי יש לה יציאות לא קשורות לכלום לפעמים. לפעמים היא אומרת לי דברים נורא קשים ולא קשורים וזה מעצבן. אבל אני צריכה שהיא תחבק אותי בכל זאת ותגיד לי דברים טובים...

המחשבות... המחשבות... אני מפחדת

 

[אלומת האור]

לא מרגישה טוב, אוף

טריגר

דברים כואבים כל כך, אז אני נאטמת ויורד עליי מסך שמנתק. ולפעמים אני לא מצליחה להתנתק ואני בוכה ומתערבב לי הפנים והחוץ, והעור שלי מבעבע כי איננו, והחוץ והפנים בדיפוזיה מתמדת, אינם יודעים מי שייך לכאן וכאן שייך למי ואיפה הגבול שלא מצליח לעבור בין שני העמים שבתוכי. עמצ'יקים, לא ממש עמים, אבל זה עדיין מטריד. אף אחד לא מבין שמה שאבא שלי אמר לי בגיל שלוש אני אומרת לעצמי היום, אני שומעת אותו אומר את זה שוב ושוב ומתקשה לתפוס שעברו 36 שנים מאז, חיים שלמים, ומה. אילו היה חי היום ודאי היה אומר לי כבר דברים אחרים, אבל הוא מת כל כך מזמן ואיננו יודע.

ואני נזכרת בסוכות של ילדותי, כשהוא היה מקים סוכה לא כשרה בתוך החדר שלי עם כלונסים וסדינים ונורות צבעוניות וקופסת הפתעה ותיבת דואר ושולחן וכיסאות וטייפ להנעים את זמני ומכשירי כתיבה, וכל כך אהבתי את הסוכה הזאת ועשיתי חיים משוגעים והכול היה קצת נורמלי ושוב הייתי ילדה שקצת משתובבת (כי בדרך כלל אסור) ואחותי התארחה שם וחברות... בשנה הראשונה שלאחר מותו כתבתי לו שיר: "סוכות עכשיו, אתה יודע?". זה היה החג הכי שלנו.

ועצוב לי כל כך כי אני מתגעגעת בלב שבור עד כדי חוסר תחושה לאדם שאהב אותי בצורה משונה ובלבל אותי לנצח והותיר אותי עם אלפי סימני שאלה ואלפי האשמות עצמיות כי שום דבר לא נכפה והכול היה במשחקים מצחיקים ולא ידעתי שמשהו לא בסדר, רק הרגשתי את זה, הרגשתי משונה, וכשגדלתי כבר הבנתי שמשהו מאוד לא כשורה ועדיין ריחמתי עליו כי זה מה שהוא ביקש, רחמים כי הוא חולה ומסכן ואין לי כוח להיכנס לזה עכשיו לפני השינה כי רע לי כל כך.

איילה

 

[אלומת האור]

רע. רע. צריכה שיהיו אתי ויחזיקו לי את היד עד

שזה יעבור, עד שאני ארגע, עד שאעבור למוד של חלום ושהוא יהיה נעים ושומר. צריכה שיחבקו אותי חיבוק טוב ואימהי כדי להרגיע את הרעד. צריכה שיבטיחו לי שהכול יהיה בסדר. לא יכולה לישון עם המכשיר עכשיו בגלל הצינון, אז אפילו יותר קשה. לפחות הרגשתי שהוא שומר עליי. צריכה שיהיו אתי וישמרו עליי לפחות עד הבוקר, שאפסיק לרעוד בלילות. שיגידו לי שיהיה בסדר ויחבקו ולא יעזבו. יש בכלל דבר כזה?

 

[מחבקת עצים סדרתית]

אלומונת, קחי נשימה עמוקה

כשאת נכנסת לחרדה פתאום ולמצב אובדני, אל תאבדי את הצפון.
באחד השרשורים הישנים שלך, ליידי סטארק כתבה הודעה נהדרת עם הצעות איך להירגע ולשמור על עצמנו. אני מצרפת לך את הלינק. תנסי לחזור אליו, לדברים שכתובים שם, כשאת מרגישה שאת מתחילה ליפול.
אנחנו כאן איתך

http://www.tapuz.co.il/forums2008/viewmsg.aspx?forumid=2355&messageid=168995101

 

[אלומת האור]

טוב להיזכר, תודה לך

בסוף לא נסעתי לוועדה והיא פשוט נדחתה - הם לא רצו לקיים אותה בלעדיי. עוד אין לי תאריך אחר.
מישהי צריכה לבוא לראות את הדירה הערב ואני חייבת לסדר אותה כי היא במצב די דוחה, כמוני.
המו"לית יושבת לי על הראש (הבטחתי לסיים היום).
יש לי כאב בטן והתכווצויות איומות מהמחזור-לא-מחזור שלי.
ההתפרצות של מחלת העור שלי משגעת אותי.
כאב הגב משגע אותי.
המטלות שעליי למלא.
הצינון.
המצב הכלכלי.
הבדידות.
הטשטוש.
ומעל לכול החרדה הזאת שמטלטלת אותי.
אני אלך לעשות מה שליידי הציעה - מקלחת ולהדליק נר.
ואז אני אסיים ב"ה את הטקסט המעייף, אנוח, אוריד את הזבל ואולי אקנה משהו בחנות, ואשטוף את הכלים לקראת הביקור של הדיירת הפוטנציאלית.
כל כך נמאס לי ואני פסימית בנוגע לשותפה. כל כך הרבה בנות עברו כאן ואף אחת לא רצתה... לא מבינה את זה, תהרגו אותי.
והחתולה. אין לי כוח אפילו להסביר.
יאללה, לעבודה.

 

[ליידי באבא3]

תעדכני

כמו שכתבתי לך במסר פרטי לפני חודשיים - שלושה יש לי עבר של תרגום ספרים (ומאבק חסר תועלת וחסר תוחלת בדדליינים ובהסחות דעת

). לכן מעניין אותי לדעת האם באמת עמדת בדדליין.

גם אני לא מבינה את הסיפור של מציאת (או אי מציאת השותפה) - במיוחד במצב של היום, ובמיוחד לאור זה שאת אומרת שאת גרה במקום מרכזי וליד אוניברסיטה או מכללה.

תחזיקי מעמד ותטפלי בעצמך

 

[אלומת האור]

סורי שלא זכרתי את עניין התרגום

עמדתי בדדליין - המו"לית התקשרה בערך כל שעה לבדוק מה קורה ולא יכולתי יותר. איזה ספר מאכזב. אני נורא משתדלת לא לקטול ולא להיות צינית, גם הפעם ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל זה היה קשה מנשוא. לא הבנתי כמעט אף מילה, הכול היה כאילו כתוב בשפה זרה. עזבי שגיאות כתיב, אבל התחביר היה לגמרי חו"לי, והכתיב היה לפי שמיעה בלבד. כך למשל רחוב חד-סטרי הפך לרחוב חצי טרי (ולכי תביני מתוך ההקשר) ואני לא רוצה לכתוב עוד מפאת אאוטינג, אבל היו המון מילים מומצאות שלא הצלחתי לפענח (את הרוב כן. אני רגילה לסופרים דיסלקטים, אבל לא בכזו עוצמה. למעשה, הם צריכים לשלם לי פעמיים: פעם על קריאה רגילה ופעם אחת על קריעת פענוח. כזה דבר עוד לא ראיתי).

והשותפה - מצבי בכי רע. אני באמת לא כזאת מכוערת, וגם אם כן מה זה שייך לדירה? אולי הן פוחדות מהחתולית? דווקא לא נראה לי. יש כאלה שבפירוש ראיתי רתיעה, אבל גם אלו שחיבבו אותה והתיידדו איתה נעלמו לבלי שוב. וכן, אני גרה במרכז של המרכז, קרוב למכללה מבוקשת ומרחק יריקה מקווי אוטובוס לכל הארץ, נסיעה של 10 דקות לאוני' ת"א ובר-אילן ועוד ועוד ועוד. לא מבינה את הקטע. כנראה בגלל שאני רווקה זקנה ובעלת הדירה. מה לעשות, זה מרתיע.

מחר צריכה לנסוע לביה"ח להחזיר את הסיפאפ המסכן שלא השתמשתי בו בשבוע האחרון בשל מחלת הצינון שבה לקיתי. לא נעים לי להגיד להם שאני רוצה לנסות עוד חברה.

ראיתי מקודם סרט ישראלי מבטיח עם סוף מאכזב. אני כל כך שונאת סופים של סרטים ישראליים. תמיד נשארים פתוחים, אוף.

אני צריכה חיבוק. אני לא מפסיקה לחשוב על האיילה שלי, ב"ה אראה אותה ביום ג' ואז שבועיים בלי!!! כי היא שוב יוצאת לחופשה... אבל תהיה לי הפסיכולוגית של המעקבים והפסיכיאטרית שמחליפה את איילה, שגם איתה אני מסתדרת, אבל איילה... אני כל כך זקוקה לה...

 

[אלומת האור]

רע לי

טריגרררר

קשה לי לנשום בגלל הצינון והליחה הצמיגה, והרי גם ככה אני זקוקה למסכת החמצן הזאת שעכשיו אסור לי להשתמש בה. יש לי צרידות איומה ואני מרגישה אומללה וחלשה למדיי. חייבת לנסוע מחר להחזיר את המכשיר לבי"ח, גם ככה הוא כבר אצלי שבועיים או שלושה.

הלוואי שיכולתי לראות עכשיו את איילה. הלוואי שהיא הייתה אימא שלי. הלוואי שאימא שלי הייתה בחיים, אבל היא לא, כבר עשר שנים שאני לא, ואני זוכרת בדיוק איך מצאתי אותה ומה קרה בדקות שלאחר מכן. לעולם לא אשכח את זה, כנראה.

אני אפופת פחדים וחרדות ודיכאון וכבדות ואין לי במה ובמי להיאחז. אני כל כך צריכה חיבוק, חיבוק טוב ומרגיע. לא שישלחו אותי לישון עם חתיכת שוקולד ואבא, פעם אחת שהיא תחליף אותו ותבוא בעצמה. פעם אחת שהיא תספר סיפור ותלטף לי את הראש ותגיד לי דברים מרגיעים, רק פעם אחת, לעזאזל. פעם אחת שתסתכל עליי ותראה אותי לא רק באור של בוז ולעג, אלא שתנהל אתי פעם אחת שיחה שמדברים בה בווליום רגיל ולא עושים דווקא ומתנצחים ומאלצים להרים את הקול. פעם אחת שהמומנטום לא יעבור.

אני צריכה שמישהו יגיד לי שהמחשבות האובססיביות שיש לי בראש הן טבעיות ולא חולות. אני חייבת לדעת שאני בסדר ולא חולת נפש מסוכנת. ברורים לי הגבולות בין מציאות לדמיון, אבל עצם זה שיש את המחשבות האלה זה מפחיד, ואני לא יכולה לספר לאף אחד, לאף אחד עלי אדמות, גם לא לאיילה, כי אני פוחדת מהתגובה שלה. אני פוחדת מהמחשבות שלי ומהראש שלי וממה שאני עושה לעצמי, גרימת כל הנזק הזה, במיוחד עם האוכל.

אני צריכה שהיא תחבק אותי ותלטף לי את הראש עד שארדם ותבטיח לי שלא תעזוב אותי עד הבוקר ותישאר לידי כמה שאני צריכה ותקריא לי סיפור. פעם אחת בחיים האלה אני רוצה פיצוי על מה שהיה לי ומה שעשו לי ומה שלקחו ממני. אני לא מסוגלת לראות הורים וילדים, אבות ובנות, ותינוקות מכל מין וסוג. זה מפחיד אותי, השבריריות הזאת. ומה שיכול להיות שם, בבתים האלה, שאף אחד לא יודע והכול נראה כרגיל אבל בבית מתחת לשמלה ולחצאית ולמכנסיים קורים דברים מרגשים שלא קורים לילדים אחרים טובים, כי רק ילדות מסוימות הן מיוחדות והכי טובות ושקטות. אני רוצה פעם אחת לישון בלי שהוא ירדוף אחריי. וגם היא. בלי לקום עם קוצר נשימה וסיוטים ופלשבקים. פעם אחת. ואי אפשר, כי אין לי הורים כבר מזמן, וילדים גם לא יהיו לי ואיילה לא יכולה לתת יותר ממה שהיא נותנת, ומה שהיא נותנת לא כולל סיפור לפני השינה, וחוץ מזה אני מתקרבת לגיל 40 וזה פתטי. אני לא מגנה את עצמי, אני מבינה את הצורך שלי ומחבקת אותו, אבל אני יודעת איך הסביבה יכולה לתפוס את זה, ולכן אני לא מספרת את זה בעולם הכללי, אלא כאן ובבלוג שלי מקסימום.

אני מתפללת שהמחשבות ההן יילקחו כי זה מטריף אותי ומטריד אותי עד מאוד וגורמות לי לחשוב שאני לא ראויה לחיות על פני האדמה הזאת.


לילה טוב.

 

[אלומת האור]

איזו פליטת מקלדת פרוידיאנית

כבר עשר שנים שאימא שלי לא חיה. אימא שלי, ולא אני.

 

[על שביל ארוך]