רע לי כל כך

[אלומת האור]

רע לי כל כך

 

[DOCTOR W H O]

שולחת חיבוק אוהב

ספרי מה מציק לך

 

[Lady Stark]

מצטרפת לחיבוק

 

[Raindrop23]

מצטרפת ושולחת חיבוק גדול

 

[אלומת האור]

תודה לכולן, אני יותר בסדר עכשיו

 

[אלומת האור]

שוב לא טוב - טריגר

פלשבקים איומים מציפים אותי.
זונה. זונה. זונה.
יכולתי להפסיק את זה ולא עשיתי כלום.
אולי אפילו נהניתי.
זונה.
תפסיק כבר להגיד לי את הדברים האלה שמאלצים אותי להגיב בקול של תינוקת, כי זה מה שהייתי.
אני מתחננת שתפסיק.
לא, אני לא פסיכוטית, אני לא שומעת קולות אלא מדמיינת אותם במחשבות.
כל רגע נזכרת בעוד משהו.
אני חולה בראש.
זה לא ייתכן, זה לא קרה, אני ממציאה.
למה לי להמציא דבר כזה?

הכול עולה לי ומטפס לי לגרון ואני לא יכולה לבלוע או להקיא.
אני חייבת לעבוד ולהגיש מטלה לאוני'.
אני חייבת לצפות בשיעורים מוקלטים.
אין לי שקט, המחשבות... אני לא יכולה, אין לאן לברוח. אין לאן לברוח מתוכי

 

[אלומת האור]

לא יכולה יותר

ואם אני אקח עכשיו סרוקוול אין מצב ללמוד או לעבוד.
דממט.

 

[עייפה רוצה לישון]

איתך אוהבת ומחבקת

ולא את לא משוגעת ...את עברת גהנום בחייך והוא צף ועולה ..גם בגוף וגם בנפש ...פוסט טראומה על שלל סיפטומייה
יקרה תישמרי על עצמך...ויודעת כמה זה קשה ...כל כך מבינה

 

[אלומת האור]

תודה, זה חשוב לי, את חשובה לי

הכרחתי את עצמי להיכנס לשיעור המוקלט. אני מתקדמת לא רע, אבל יש עוד המון חומר.
יש לי חרדה חבל על הזמן. כל ערב כשמחשיך - ולצערי מחשיך מוקדם - אני נתקפת חרדה קשה. אני צריכה סרוקוול, אבל אם אקח אהיה מנומנמת ולא אוכל להתרכז במטלות שלי. אוף.

 

[אלומת האור]

קשה לי

טריגר!!!

אני מסוממת עד זרא מאוכל. אלוהים, אלוהים, מתי זה יפסיק, ההתעללות הזאת שאני מעבירה את עצמי, אלוהים. אין כבר מקום. חייבת שקט, לא להרגיש, לא לחשוב את המחשבות האלה עליו, שאומר לי לעשות דברים. לא יכולה. לא יכולה לחיות עם זה, לא יכולה. אני מוטרפת. הלב שלי לא סוחב, לא עומד בזה, כמה זמן הגוף שלי ימשיך עד שיתפרק?? לא רוצה תשובה, פוחדת.

בכיתי בטלוויזיה, צחקתי והתעצבנתי בשיחה עם אחותי, אני לא מצליחה להתמודד עם העומס של הלימודים והעבודה למרות שאני משתדלת ומנסה. קוראת הודעות של אנשים שלא מסמנים טריגר ואחר כך אוכלת סרטים ופוגעת בעצמי ומחזיקה בכל הכוח לא לעשות משהו קיצוני כי כמה אפשר. גם אני רוצה ככה. גם אני. בריאה אני כבר לא אהיה כנראה, ואני כל כך עייפה מלנסות. הכול כל כך גדול.

הייתי רוצה להיות מישהי אחרת. מישהי שקטה, עדינה, נחבאת אל הכלים. מישהי אפרורית שבקושי מדברת. מישהי קטנה עם גוף קטן ורזה ושיער חלק שתמיד מסתדר ושלא צריך לטפל בו כמעט. הייתי רוצה לא להתבלט. הייתי רוצה ללמוד לסתום לפעמים, כי הפה שלי מסבך אותי. הייתי רוצה לא להתנשם בכבדות אחרי שני צעדים שאני עושה. הייתי רוצה להיות מישהי ששומרת בבטן ולא מספרת הכול לכל העולם. הייתי רוצה להיות רגועה ושלווה ושקטה. הייתי רוצה לא להיות תלויה באחרים כל כך, לא להיות נתונה לחסדי הבל פיהם של אנשים שבקושי מכירים אותי, לא כל שכן אלו שכן מכירים. הייתי רוצה להיות מסוגלת לנשום ביותר מ-70% מנפח הריאות שלי, וזה כנראה לא יקרה בלי ניתוח, שלא בטוח בכלל שיאשרו לי. הייתי רוצה להפסיק להתנהג בבהמיות עם האוכל או כשדורכים לי על הזנב. הייתי רוצה שיהיה בי פחות רעל. רק מכל הכימיקלים שאני צורכת על בסיס יום יומי אפשר להתחרפן. הייתי רוצה להיות בריאה, אבל אני כנראה לא אהיה.

וקורים לי דברים מיסטיים שמי שלא מאמין בזה בטח יחשוב שישתגעתי, אבל אני ממש מרגישה שאימא שלי שומרת עליי שלא אתפרק, שהיא משדרת לי את זה באמצעות מספר מסוים שיש לו משמעות. אני לא פסיכוטית ואני לא הוזה, אני פשוט נפעמת מהתופעה הזאת שאותו מספר מופיע בסיטואציות הזויות לגמרי ומרגישות לי כל כך את הנוכחות שלה ששומרת עליי. זה יותר מדיי הזוי מכדי להיות אמיתי. אין לי כוח להסביר עכשיו, אולי מחר.

אני רוצה שהוא יפסיק. שייתן לי שקט. בשבוע הבא ימלאו 23 שנים למותו והוא עדיין. ואני מתעוררת מבועתת מסיוטים וזיעה קרה, דופק בשמים, אני רק רוצה שזה יפסיק. אני לא יכולה לשאת את זה. אני בטוחה שהוא לא רצה שיהיה לי רע ובטח שלא רצה שאמות, הוא אהב אותי בדרכו, אבל ההתעללות הזאת. אני לא צריכה לשכב עם אהוב לבי ולראות בו את הפנים שלו. זה היה לפני 15 שנה בערך, עם האקס הראשון שלי, שאז התחילו לי הפלשבקים ודחפתי אותו בפראות מעליי. זה היה מזעזע, כמו ברקים שהיכו את עיניי וסנוורו אותן. איזה מחריד. ומאז זה בא והולך, ועכשיו תקופה רעה, החרדה מתגברת, מחשבות על השואה ועליו, איך הוא עשה לי את זה. בדיוק - התנועות, המילים, טון הדיבור, התגובה שלי, המגע, בדיוק, מפורט, מה שזה עשה לי, ההצגה של זה כמשחק וכעוד משהו שאני לא יכולה להגיד והסוד. אלוהים, איך אף אחד לא ראה. איך ניסיתי ולא הבנתי ואף אחד לא הבין מה שניסיתי להגיד עד שפשוט סתמתי ושכנעתי את עצמי לשכוח. ועכשיו כל השכנועים לא עוזרים, זה מציף אותי כל כך חזק ואני כל כך סובלת. כל כך. יש דברים שאני לא בטוחה, אבל הגוף זוכר ואחסן את זה בשביל אחר כך, והאחר כך הזה זה עכשיו.

ואני לא רוצה שהיא תלך, אלוהים, תעשה שהיא לא תלך ממני. אני לא אעמוד בזה. אני מתחלחלת. עוד 3 שבועות. אין לי אוויר. אני חסרת נשימה. לגמרי. במובן הכי ליטרלי, אין לי אוויר. הגוף בקושי נושא אותי ואני רק רוצה לנשום. שונאת את הגוף הזה כל כך, בזה לו. איך הוא נהנה, איך אני, איך אפשר. זה לא שלא היה סבל, ודאי שהיה, ולא פעם גם נלקחתי לבתי חולים ולקופת חולים (ואיך, איך אף אחד לא שאל, תינוקת בסך הכול, כמה פעמים) ואני לא יכולה לחיות עם זה באותו גוף. לא יכולה עם הפיצול הזה. שמישהו יעשה שזה ייגמר, אני לא יכולה יותר. אי אפשר לשאת את הכתם הזה. את הגידול הזה. אני מפחדת. אני מרגישה שמשהו רע עומד לקרות ואני צריכה סרוקוול. מזל שעוד יש לי. מי ייתן לי כשהיא תלך? הרי מאשרים את זה רק לסכיזופרניה, וברוך השם אין לי את זה.

שלא תלך, שלא תלך, אני צריכה שהיא תשמור עליי, שמישהו ישמור, שמישהו יעשה שהוא יפסיק לבוא אליי. זה לא רק בלילות, ממש לא. זה כל היום כל היום כל היום כל פעם שאני צריכה ללכת לשירותים, כל פעם שאני באמצע משהו, פוגם לי בניסיונות שלי להסיח את הדעת, פוגם לי בחיים, אני רוצה רק שקט, שקט, הס, די. באמת שמספיק. אבל לא, אני לא יודעת למה זה קורה לי, אני בכזאת חרדה.

מה משנים המדדים כמו סוכר, לחץ דם, פרמטרים של בדיקות דם... מה זה כבר משנה אם אין למי. ובשביל מה. אני מרגישה שהכול עומד לקרוס והוא עומד שם ומושיט לי יד ואני מהססת כי אני כועסת עליו ואני פוחדת שאם אקח את היד הזאת אני אשתגע לגמרי. היד הזאת דומה כל כך, הידיים. אני פוחדת. אני מתגעגעת כל כך. ריחמתי עליו ופחדתי ממנו כל כך. איזה טירוף היה בבן אדם, והוא רק רצה את טובתי, אני בטוחה, זה לא מסתדר לי. גם היא. אבל כל הזמן היא צעקה לו - X, תיקח ממני כבר את הילדה, חם לי. לכי לאבא שלך. כל כך רציתי חמש דקות איתה. עשר דקות. רק זה, בבקשה, רק זה. ולא. לכי לאבא שלך, הוא יש לו סבלנות. כל לילה סיפור.

אני חושבת שאני זוכרת מתי זה נגמר ומתי התחילו דברים אחרים של ילדות יותר גדולות. ואני נחנקת, כי פה וגם פה זה עדיין לא בסדר, ואני, אני הייתי שם ולא הפסקתי. לא עצרתי את זה. יכולתי לבקש, יכולתי אבל קפאתי. לא רציתי לאכזב. לא רציתי שיצרח את הצרחות מקפיאות הדם שלו. לא רציתי שיהיה בכוח.

אני שונאת את עצמי. מתעבת. כל כך רוצה להיות מישהי אחרת שיש לה כל מה שלי אין. אני שונאת להיות אני. שונאת להיות בגוף הזה, עם המשקל הזה, עם הכבדות הזאת, עם פריצת הגבולות הזאת. או אגרסיבית או פסיבית או פסיב אגרסיב, אבל לא אסרטיבית, לא, בדרך כלל ישר בוכה כשצועקים עליי. וכועסת. כל כך כועסת. ואין על מי, אז כועסת על עצמי או על החתולה שעושה לי דווקא, מסכנה. גם היא בסך הכול רוצה צומי ואין לי סבלנות. ואני משתדלת לפצות אותה ולפנק אותה כשהיא קופצת עליי, אבל כמה אפשר. פשוט אין לי כוח. אין לי כוחות.

אני לא יכולה שהיא תעזוב אותי. אני לא יכולה לקרוא טריגרים. אני לא יכולה וזה בא לי בפרצוף. אני לא יכולה להיות בתוך הגוף שלי, אני חייבת לעשות לזה סוף. לא יודעת איך בדיוק, אבל חייבת לחשוב על משהו, שאוכל להסתלק לפני שהיא, לפניה. לא רוצה. לא רוצה. כל שנייה צוחקת ובוכה. אי אפשר ככה. שקט, אני רוצה שקט, די.

 

[אלומת האור]

טריגר

להתאפק. להתאפק חזק. להחזיק בכל הכוח שלא להתרסק, שלא להתנפץ, שלא ליפול.
להחזיק. להתקלח. להתבשם. לסדר יפה את השיער הסורר. להתלבש יפה ובסטייל שהוא רק שלי.
להתאפק. לא לגעת במספריים. לא לגעת במפתחות. לא לגעת בי לרעה. לא לגעת. אסור לגעת. אל תיגע. די.
להתאפק. לא לקנות חומרים לבולמוס. לא לבלמס. לא לפצוע את עצמי מבפנים עד שהבחילה מטפסת לי החוצה מהאוזניים.
להחזיק חזק. לנסות לחשוב שיהיה טוב, שיהיה משהו בכלל, שיהיה.
להחזיק. לזכור שיש בשביל מה. לא לפגוע בשח"ע, גם ככה אין לו עכשיו זמן לעזור.
להתאפק. לא לצער את אחותי, למרות שאני מאמינה שיעבור לה די מהר.
לנסות. לנסות לזכור את כל האנשים שאוהבים אותי, כמה שזה יצער אותם.
להתמיד. להיאחז בכל הכוח בלימודים שעכשיו מענים אותי, אבל בסך הכול מהנים אותי כי זה תחום העיסוק שלי - מילים - בזה אני טובה, כן.
לתת לעצמי טפיחה על השכם כי אני מצליחה במה שאני עושה ואוהבים אותי בהוצאה לאור.
לנשוך שפתיים כשאומרים לי דברים שקשה לי לשמוע, בעיקר על כמה שאני גדולה, יותר מדיי פה, יותר מדיי שם, צאו לי מהווריד, כאילו שאני לא יודעת. נורא. נורא לשמוע את זה מאנשים שאני אוהבת, ואני לא מדברת על המשקל.
להתאפק. לא להחזיר מיד חזרה. לא לנשוך שפתיים ולהיחנק. איפה שהוא באמצע, ללמוד את הדרך באמצע. כן, בטח.
לא לסמם. לא לקחת סרוקוולים בלי סוף (אני מאוד נזהרת, אני ילדה טובה). לא לשחק קנדי קראש עד צאת הנשמה (305 - כבוד!).
מילים. מילים. להתמקד במילים. לצרוך אותן, הן לא עולות לי כסף, להפך, אני מרוויחה עליהן כסף. מעט, אבל זה בא לי בזכות ולא בחסד.
לדבוק בחוש ההומור המאוד מפותח שלי, שאני מסוגלת לגייס גם מתוך תהומות אפלים שמפתיעים אפילו אותי.
להפסיק לברוח. אי אפשר לברוח. הגנים שלי הם הגנים שלו ושלה ואני לא יכולה להיות אחרת למרות שאני נורא נורא רוצה. דווקא השומן שלו (היא הייתה רזה כדחליל עד שנולדתי, ואחרי זה עודף משקל קליל ביותר). דווקא השיער שלו (שכמובן ראיתי רק את הקרחת, אבל מתמונות ומזיכרונות רחוקים) ולא שלה, החלק, הארוך, היפה. פעם כילדה היה לי שיער ארוך וחלק ויפה, אני לא יודעת איך זה השתנה ונהיו לי תלתלים. לאף אחד במשפחה שלי אין תלתלים ואצלי זה טבעי ולפעמים לא מסתדר וזה גועל נפש וצריך המון טיפול.
לתת למילים להציל אותי.
לא לחשוב על כדורים.
לא לחשוב על דרכים לצאת מכאן ולהיפרד.
לא להמשיך את פרויקט המכתבים שלי.
לחשוב שאולי יהיה עוד טוב, שאולי יהיה אפילו יותר טוב, אבל איך אפשר כשהיא לא תהיה, איך.
לחשוב שיהיה לי טיפול במקום טוב.
ושיש אנשים טובים שלא ייתנו לי ליפול.
ושגם החגים המסריחים האלה יעברו. כל פעם מחדש אותו זבל.
והנשמה צמאה לאור ולקדושה, והכול בהמי כל כך, גשמי כל כך, כבד וגס, גדול כל כך.
ואני כל כך יודעת שאפשר גם אחרת, כבר הייתי אחרת, הייתי במקום הרבה יותר טוב אבל אין לאן לחזור.
המוות מושך אותי, אני נהנית לגלגל אותו כפתרון ופוחדת מזה מאוד. מאוד.
לא לוותר עכשיו. כנראה מגיעות לי מלא זכויות והטבות שלא ידעתי שמגיעות לי ואמרו לי בוועדת סל שיקום, והעו"סית הפוסטמה לא טורחת לטפל בזה עבורי ומטילה עליי לעשות את זה בעצמי ורבה אתי מול המדריכה החדשה שאמורה הייתה להיכנס לעבוד אצלי וכנראה מרוב בהלה לא תחזור לכאן. והכול באשמתה של העו"סית.
לחשוב על כל האנשים שזה יפגע בהם מאוד.
להיזכר בהבטחה שהבטחתי לאמי כשנכנסתי להיפרד מהגופה שלה, שאותה מצאתי באותו בוקר ארור לפני עשר שנים וקצת.
להתאפק. להתאפק. ממילא אף אחד לא יחבוש עכשיו.
איזה ייאוש.
להחזיק בכוח. בכוח. בציפורניים. בשיניים.
בשביל מה? בשביל מי?
מקודם נינה קפצה לי על החזה והתעקשה לשבת ולרבוץ ולגרגר. לפעמים אני מעיפה אותה כי היא עושה את זה כל שנייה בערך, אבל זה היה לי חמים ונעים וטוב והיא הייתה רגועה וזה הרגיע אותי והיא הסתכלה עליי במין מבט מעריץ ושליו ונזכרתי בפעם הראשונה שראיתי אותה, כשכולה נכנסה לי לכף היד (ויש לי כפות ידיים קטנות מאוד) והנחתי אותה על החזה שלי והיא ישר נרדמה וגרגרה ואני כל כך התאהבתי ביצור הקטן שנתן בי כזה אמון, לא בכתה, לא רעדה, פשוט התמסרה בתום וזה שבה את לבי. והרגשתי מקודם, כשהיא רבצה לי על הציצי, שיש בשביל מה. שאני לא יכולה לעשות את זה לחתולה שלי. אולי יהיו אנשים טובים שיטפלו בה ובצרכים שלה, אבל אף אחד לא יקדיש לה כל כך הרבה. אף אחד לא ילטף אותה ויערסל אותה כמוני. היא זקוקה לי ולחום שלי. היא זקוקה לליטופים שלי. יש לפעמים שהיא פשוט נהנית לרבוץ על הכיסא או על המיטה שלצדי, מספיקה לה הנוכחות שלי. אני האדם היחיד בחייה ורק אותי היא רוצה - גם כשיש פה בבית עוד אנשים, גם כשהייתה שותפה, היא רצתה רק אותי ובאה אחריי לכל מקום. אני סוג של אין ברירה בשבילה, אבל אני עושה את הכי טוב שאני יכולה, ואני לא מושלמת. אני אוהבת אותה כל כך.

זהו, נרגעתי טיפה. תודה על המקום הזה

 

[אלומת האור]

אני לא יודעת מה לעשות!! טריגר

אני כל כך פוחדת. כל כך. לא רציונלי, ככה זה חרדות. רוצה לישון, אבל פוחדת. לא עייפה, אבל צריכה, מחר יום חדש ועמוס.
אני לא יכולה להסביר לכם במילים את עוצמת החרדות שלי. אני רוצה שהיא לא תלך. אני חייבת שהיא לא תלך. אני לא אחזיק מעמד. אני פוחדת מהרגע שאחרי. מהיום שאחרי. מהלילה שאחרי. מהימים שאחרי האחרי. מה יהיה אתי. מי יהיה אתי. אני לא יכולה להישאר לבד, אלוהים, אלוהים

אני לא יכולה להרדם, להרפות, כי הוא יבוא וזה יהיה יותר גרוע מעכשיו, כשאני ערה. אני לא רוצה את זה יותר. אני לא יכולה להילחם בזה. צחוק רע.
כואב לי הגב. כואב. אני מסוממת מהאוכל. עוד איזה שעה יתחילו לי כאבי הבטן אז כדאי שאלך לישון עכשיו, כי לפי הרגיל אני אשב שם כל הלילה, אז כדאי לנוח קצת לפני שזה קורה.

אני לא יכולה!!!!!! למה אף אחד לא מבין את זה שאני לא יכולה?????? למה היא לא מבינה? אני רוצה לכעוס עליה, להעיף אותה קיבינימט, לעשות לה דווקא, זה יקל עליי לאפשר לה ללכת. הלוואי שיכולתי לכעוס ולבטא את זה, אני לא יודעת איך. הלוואי. להוריד אותה לדרגת בשר ודם כדי שיהיה לי (והאמת שגם לה) קל יותר.
אני מתקשה לנשום, אני צריכה לברוח ממנו. אם אני אשאר ערה לא אוכל לתפקד מחר והוא יבוא בכל מקרה. אם אני אישן הגוף שלי שוב ייבזז ממני ויפקיעו אותי מתוכי, ואני צריכה גוף, לצערי, כדי להתקיים.

איך מסלקים אותו? אני מתחננת שמישהו ימצא לי פתרון, ואין. אולי לרופא החדש יהיה, כי איילה חסרת אונים פה אתי ביחד. היא יכולה רק להקשיב, ועוד מעט גם זה יילקח ממני. הרי אני לא פסיכוטית, אני לא שומעת קולות ולא הוזה, אבל אני כן חושבת חזק ואובססיבי ולא מצליחה להשתלט על זה בכלל. אולי זה בגלל שיום הפטירה שלו מתקרב והוא מנסה לרמוז לי שאני צריכה להתפלל או להדליק נר נשמה או משהו ואז הוא יניח לי? יש פה מישהו שמבין בדברים האלה, בדת, במיסטיקה, משהו?

לפחות אני מרגישה שאימא שלי שומרת עליי. יש לי קטע עם מספרים, אין לי כוח להסביר עכשיו. גם כאן זו לא פסיכוזה, אבל זה בפירוש קטע מיסטי. טוב, אני אנסה להסביר. יש לי גם בבלוג רשומה בשם 444, חפשו אם בא לכם. בקיצור נמרץ: בכל בתי החולים שאמי אושפזה היא אושפזה בחדר מספר 4. בכמה בתי חולים. תמיד. כשהיא נפטרה, בלילה של ההלוויה, הכלבה של אחי העירה אותו לצרכים. היא מעולם לא העירה אותו קודם, הייתה כלבה עדינה ומחונכת, אבל הפעם היה לה דחוף, וכשהוא התעורר הוא ראה בשעון הדיגיטלי את השעה: 4:44 לפנות בוקר. הוא החליט שזה מסר ממנה לשלושת הילדים: 3 פעמים 4, להגיד לנו שהיא בסדר. טוב, צחקנו וזה, כי זה נראה הזוי (באותו לילה נורא גם כל הגרבילים של הבת של אחותי הצליחו לכרסם את הכלוב וברחו ממנו והתפזרו בכל הבית וטיפסנו על כיסאות מהפחד... עד שגיסי הצליח לתפוס אותם ואחותי החליטה שזו הנשמה של אימא שמנסה להימלט מהקבר...), אבל הצירוף הזה חוזר לי בזמנים ובמקומות הכי לא צפויים ואז אני מרגישה שהיא אתי ושומרת עליי. ובשתי היממות האחרונות קרו לי מקרים עם הצירוף הזה שהיום כבר ממש נבהלתי: לפני כמה לילות, כשהיה לי הלילה הקשה הזה שממש כמעט שלחתי יד בנפשי, הסתכלתי בשעון במחשב כשרציתי לישון, והשעה הייתה 4:44. חייכתי והבנתי שאימא שלי מבקשת ממני לשמור על עצמי. הלכתי לישון וכיוונתי את השעון בנייד. עכשיו, השעון בנייד סופר כמה שעות יש עד שהוא יצלצל, ומה היה כתוב??? 4 שעות, 44 דקות. שלשום בדקתי באתר של הבנק וראיתי שאני במינוס 444 ש"ח וכמה אגורות. מכל המספרים בעולם, דווקא הסכום הזה. והיום... היום היה השיא. הלכתי להתעניין באיזו מדפסת, והמוכר המליץ לי דווקא על דגם אחר וחברה אחרת ממה שרציתי, וכששאלתי אותו כמה זה עולה, נחשו מה הוא אמר לי??? נכון! 444 ש"ח!!!!! מכל המחירים בעולם, הכי זה יכול היה לעלות 450, 370, 420... אבל לא! 444. כמעט פלטתי זעקה ובלעתי אותה שהמוכר לא יחשוב שהשתגעתי. טוב, אם אתם חושבים שזה צירוף מקרים, אז זה יותר מדיי צירופי מקרים. אני בטוחה שיש פה משהו מיסטי ושזו הדרך שלה להגיד לי שהיא בסדר ושאשמור על עצמי. האמת שזה מפחיד אותי העסק הזה, אבל מצד שני זה גם נוסך בי ביטחון. מה נראה לכם? שהתחרפנתי או שבאמת יש פה משהו?

טוב, אני אנסה לחשוב שזה משהו חיובי וללכת לישון כבר. לילה טוב לכולם

 

[הקוסמת הורודה]

אני חושבת שהיא מזכירה לך את ההבטחה

שלך.

 

[אלומת האור]

אני חושבת כמוך, אבל זה יותר מזה

כשנפרדתי ממנה הבטחתי לה שאשמור על עצמי ושלא אפגע בעצמי (למי שלא יודע), אבל כידוע אני לא כל כך עומדת בזה. אני חושבת שמעבר ללהזכיר לי את ההבטחה היא מוסרת לי ד"ש ושהיא שומרת עליי מאיפה שהיא נמצאת. מה אכפת לי לחשוב ככה, זה מחזק אותי.

 

[Raindrop23]

אלומה יקרה

קראתי את כל מה שכתבת, עברת הרבה דברים קשים ביותר בחיים ויחד עם זאת הצלחת לשמור על צלם אנוש ועל שפיות, שזה מדהים.
אני איתך, שולחת לך חיבוק גדול ומחזק. אם תרצי לדבר אני פה. אוהבת אותך

 

[Lady Stark]

איך את היום מותק?

 

[אלומת האור]

תודה ריין וליידי, לא טוב לי - טריגר

הייתי היום במרפאה של המחלה שיש לי ברחם והמצב שלי לא כ"כ טוב, יש לי הידבקויות של איברים פנימיים, מה שעשוי להסביר את הכאבים הכל כך חזקים. אני צריכה לקבל זריקה של הורמונים שאמורה להספיק לשלושה חודשים ואני פוחדת מתופעות הלוואי, למרות שזה יכול בגדול לעשות לי טוב. הייתי שם כל כך הרבה שעות. הרופא - שהוא באמת מקסים - בא במיוחד בשבילי אחרי התייעצות עם מנהל המרפאה, כי הוא כבר מכיר אותי והעדיף שהוא יראה אותי ולא מישהו אחר שלא מכיר אותי. הוא עשה לי את האולטרסאונד (שבו מצא את ההידבקויות) וזה היה נורא, זה היה משחזר, הוא אמר לי כמה דברים שכל כך התחברו לי לדברים שאבא שלי אמר לי ושמציפים אותי כל כך בזמן האחרון, ולא מצאתי את עצמי. רע לי. חזרתי הביתה כשכבר החשיך וקרסתי מיד למיטה במקום ללמוד או לעבוד והכול מוצף כל כך ומחר איילה שלי ואיך אני אישן בלילה אם ישנתי בערב?? והתור אליה די מוקדם בבוקר (בשבילי זה מוקדם). אני לא מעכלת שעוד שלושה שבועות... זה לא ייתכן, אני זקוקה לה

. כבר אין לי מילים לספר, לתאר.

והמרצה מלחיץ אותי, הוא שלח לכולנו מייל שלא יהיו יותר דחיות במטלות, ואין לי שום סיכוי לסיים את הקורס הזה בהצלחה (או בכלל) אם לא ידחו לי את המטלות. יש לי מכתב מאיילה, אבל לא בא לי לחשוף את עצמי בפניו, הוא כולה מרצה... עד היום בכל הקורסים התחשבו בי ולכן הוצאתי הצטיינות יתרה. אני לא יודעת מה לעשות. והתקשרה אליי הלקוחה הפרטית לשאול איך מתקדמת העבודה והאמת שלא נגעתי בעבודה בכלל. זה מה שאני הולכת לעשות עכשיו ונראה מה יהיה.

אני כל כך פוחדת. כל כך.

ונפגשתי במקרה (או שלא...) עם הפסיכולוגית של המרפאה הבריאטרית, זו שצריכה לאבחן אותי בשביל לתת לי אישור לניתוח, והיא פשוט מקסימה. הלוואי שיתאפשר לי לשכנע אותה שתאשר לי את הניתוח, והלוואי שהיא תוכל גם לטפל בי. כרגע אין בכלל מה לדבר על זה כי אין לי 257 ש"ח לפגישה, וקופת חולים לא מממנת את זה, הנבלות.

רע לי.

 

[אלומת האור]

בריאות הנפש? חולי נפש!!!! טריגר

אבל מהסוג הרע והמזיק!!!
נבלות!!!
קיבלתי מכתב שהיות שביטלתי 3 פעמים תורים לאינטייק הם מסיקים מזה שאני לא באמת מעוניינת בטיפול.
פניתי אליהם (לבריאות הנפש) אחרי השחרור שלי מהאשפוז יום, כי זו פחות או יותר האופציה הכי מהירה שיכולתי לחשוב עליה, והעו"סית פנתה בשבילי. הם קובעים לך תור שרירותי, לא מעניין אותם אם נוח לך או לא, כי מבחינתם חולה נפש שצריך טיפול הוא כמובן חסר סדר יום ועיסוקים אחרים, ואז אם אתה מתקשר (שזה יפה, בכל זאת חולה נפש לא אמור לתפקד ולא אמור לזכור לבטל, נכון?!) לבטל שלוש פעמים אתה מקבל "קנס" שלא מקבלים אותך יותר ואז צריך להתחנן בפניהם (ואולי לא יעזור).

מגניב, כי בתור גבולית יש עליי סטיגמה של מי שלא מתמידה - מה שבמקרה שלי כמובן לא נכון, ולראיה - יש לי תיק שם מגיל 19, הייתי במשך שנים בטיפול, אבל לא, הם לא יטרחו לוודא שלא הברזתי אפילו פעם אחת ושלא דחיתי כלום. הם לא יטרחו להתקשר ולברר מדוע לא באת (ותמיד, אבל תמיד, התקשרתי קודם - אפילו כמה ימים קודם - כדי לבטל) ואגב, בפעם הראשונה לא אני ביטלתי אלא הם פשוט לא שלחו לי את הגלויה המחורבנת שלהם ורק התקשרו יום לפני להזכיר לי ואמרתי להם שאין לי מושג על מה הם מדברים כי אף אחד לא שלח לי שום תור. על זה הם לא מסתכלים. בסך הכול פעמיים דחיתי, פעם אחת זו פשלה שלהם.

עכשיו, אני בכלל לא רוצה להיות מטופלת שם, אני מחכה במקום אחר, ייעודי, אבל לא הייתי רוצה לסגור את האופציה שלהם לאם וכאשר, אולי זה בכל זאת יותר טוב מכלום. אבל שידברו אתי! שישאלו אותי! אני בן אדם, לא זבל!!! הם כאלה זבלים מסריחים!!! מה לעשות שבאותם ימים היו לי בתי חולים אחרים!!! אני כל הזמן בבתי חולים, אני בוחרת את זה? שיגידו תודה שבכלל התקשרתי לבטל ולא הברזתי!!! יש כאלה שסתם לא באים, שיענישו אותם, למה אותי??? חצופים!!! הפרינציפ חורה לי.

שלא לדבר על שגיאות הניסוח המביכות של ה"רופאה" שחתומה על המכתב... "הינך הוזמנת ולא הגעת" - הנה לכבוד הדוקטור הנכבדה שיעור קצר בלשון ממני - "הנך" זה החיוב של "אינך". כמו שאי אפשר לשלול פועל/מצב בעבר או בעתיד ע"י "אין", גם אי אפשר לחייב אותו ע"י "יש". מה זה אומר? אפשר לומר - הוא ישנו, אבל לא הוא היה ישנו. הוא איננו בבית, אבל לא הוא איננו היה בבית. וכאן אותו דבר - אפשר להגיד - הנך מוזמנת, אבל לא הנך/אינך הוזמנת או הנך/אינך תוזמני. זו פשוט שגיאה מביכה של רופאה דוחה ומטומטמת שקיבלה לידיים שלה שרביט שבו היא יכולה "לקנוס" את מי שבא לה בלי לברר מה ארע לו.

 

[UpAndAway]

 

[אלומת האור]

תודה. חיבוק חזרה.