רע לי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
ניסיתי לעשות את כל הפעולות האפשריות כדי לנסות ולהירגע ולא הצלחתי. כבר שעתיים אני נאבקת עם עצמי בכל מיני דרכים. אני מבוהלת. אני מפוחדת. אני מרגישה רע. הדמעות לא מפסיקות לרגע. הלבד הזה פתאום מבהיל אותי. דווקא הלילה הזה החבר שלי לא איתי. השקט, החושך, רק מגבירים את הפחדים שלי. גם הרעידות לא פוסקות. הכתיבה הזו לוקחת לי זמן רב מתמיד....האצבעות די רועדות להן. התעכבתי היום בעבודה יותר משצריך. הייתי אמורה לסיים בסביבות תשע בערב...התעכבתי עוד שעה מבלי לשים לב לזמן. מצאתי את עצמי בסופו של יום עם עוד שני אנשים שעוד נשארו שם. אמרתי שלום יפה והלכתי. הדרך לרכב שלי היא דרך חשוכה שיש בה שביל חולות חשוך שכזה...תמיד צעדתי בו, בדרך כלל עם עוד אנשים, אבל גם לבדי...הוא אף פעם לא הרתיע אותי. הערב הזה יצאתי מהורהרת והספקתי לדבר עם החבר שלי בפלאפון תוך כדי הליכה. ברגע שניתקתי את הפלאפון הייתי ממש קרובה לרכב. המפתח הוכנס למנעול הדלת ופתאום חטפתי חבטה במצח והסתובבתי באינסינקט ולא הצלחתי. ניסו לסתום לי את הפה עם היד. צרחתי בהיסטריה נוראית ועזבתי את התיק ואת המפתחות על הרצפה... זה היה נורא..........לא הפסקתי לצרוח ורצתי בהיסטריה והגיעו שני אנשים, אחד מהם די מבוגר וראו אותי צורחת ובוכה...אחד מהם הלך לבדוק והמבוגר יותר נשאר איתי. כמובן שלא יכולתי לתפקד ובטח שלא לדבר רק צרחתי ובכיתי ורעדתי. הבחור חזר עם התיק שלי והמפתחות והציע שנזמין משטרה ואני סירבתי ובכיתי והוא ניסה לחבק ולהרגיע אותי אבל זה רק גרם לי להגיב יותר בבכי. איכשהו הצלחתי לקום אחרי דקות שנראו נצח ונכנסתי לרכב וכל הגוף שלי היה ממש מקופל וסרב לבצע כל תנועה אפשרית. הנסיעה הביתה ארכה נצח והמדרגות הספורות עד הבית די הכשילו אותי. ברגע שנכנסתי נעלתי הכל, התקשרתי לחבר שלי ( דווקא הערב הזה המנוי לא זמין) וכרגע די מסוגרת. שקלתי לנסוע אליו אבל הגוף מסרב. הגוף מקופל כולו ואני פשוט מבועתת......הבכי לא עוזב....... אני כל כך מפחדת הלילה הזה........לא יודעת איך אני אעבור אותו........לא יודעת........ אני כותבת ובוכה........אני מפחדתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת
ניסיתי לעשות את כל הפעולות האפשריות כדי לנסות ולהירגע ולא הצלחתי. כבר שעתיים אני נאבקת עם עצמי בכל מיני דרכים. אני מבוהלת. אני מפוחדת. אני מרגישה רע. הדמעות לא מפסיקות לרגע. הלבד הזה פתאום מבהיל אותי. דווקא הלילה הזה החבר שלי לא איתי. השקט, החושך, רק מגבירים את הפחדים שלי. גם הרעידות לא פוסקות. הכתיבה הזו לוקחת לי זמן רב מתמיד....האצבעות די רועדות להן. התעכבתי היום בעבודה יותר משצריך. הייתי אמורה לסיים בסביבות תשע בערב...התעכבתי עוד שעה מבלי לשים לב לזמן. מצאתי את עצמי בסופו של יום עם עוד שני אנשים שעוד נשארו שם. אמרתי שלום יפה והלכתי. הדרך לרכב שלי היא דרך חשוכה שיש בה שביל חולות חשוך שכזה...תמיד צעדתי בו, בדרך כלל עם עוד אנשים, אבל גם לבדי...הוא אף פעם לא הרתיע אותי. הערב הזה יצאתי מהורהרת והספקתי לדבר עם החבר שלי בפלאפון תוך כדי הליכה. ברגע שניתקתי את הפלאפון הייתי ממש קרובה לרכב. המפתח הוכנס למנעול הדלת ופתאום חטפתי חבטה במצח והסתובבתי באינסינקט ולא הצלחתי. ניסו לסתום לי את הפה עם היד. צרחתי בהיסטריה נוראית ועזבתי את התיק ואת המפתחות על הרצפה... זה היה נורא..........לא הפסקתי לצרוח ורצתי בהיסטריה והגיעו שני אנשים, אחד מהם די מבוגר וראו אותי צורחת ובוכה...אחד מהם הלך לבדוק והמבוגר יותר נשאר איתי. כמובן שלא יכולתי לתפקד ובטח שלא לדבר רק צרחתי ובכיתי ורעדתי. הבחור חזר עם התיק שלי והמפתחות והציע שנזמין משטרה ואני סירבתי ובכיתי והוא ניסה לחבק ולהרגיע אותי אבל זה רק גרם לי להגיב יותר בבכי. איכשהו הצלחתי לקום אחרי דקות שנראו נצח ונכנסתי לרכב וכל הגוף שלי היה ממש מקופל וסרב לבצע כל תנועה אפשרית. הנסיעה הביתה ארכה נצח והמדרגות הספורות עד הבית די הכשילו אותי. ברגע שנכנסתי נעלתי הכל, התקשרתי לחבר שלי ( דווקא הערב הזה המנוי לא זמין) וכרגע די מסוגרת. שקלתי לנסוע אליו אבל הגוף מסרב. הגוף מקופל כולו ואני פשוט מבועתת......הבכי לא עוזב....... אני כל כך מפחדת הלילה הזה........לא יודעת איך אני אעבור אותו........לא יודעת........ אני כותבת ובוכה........אני מפחדתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת