רע לי....
אני מרגישה שאני שוקעת. מרגישה כל כך רע ולא מצליחה להתמודד עם הכובד הזה. היום הרגשתי שהכל מתמוטט לי וככל שניסיתי לקום ולהתמודד עם כל הייאוש הזה כך הרגשתי את הנפילה. באוניברסיטה, באמצע קורס הומה אדם, בזמן שהמרצה מדבר וכולם קשובים לו..דווקא בזמן הזה חטפתי לפתע פלאשבק או לא יודעת איך לקרוא לזה. העיניים שלי פקוחות והראש לא נמצא איתי. החזקתי את הכיסא חזק והרגשתי שאני מתמוטטת. אין לי המילים לנסות ולהסביר את הפחד הלא מוסבר הזה. את חוסר האונים. ישבתי שם והכל רץ לי מול העיניים ואני שומעת את הצעקות ואת הכאב והכל כל כך מוחשי. התחלתי לבכות בכי שקט בתחילה במאמץ להסתיר את מכלול הרגשות והבלבול שאחז בי. לאחר מכן הבכי כבר היה חסר שליטה וגרר מבטים של כולם. העצוב בכל הסיפור הזה הוא שאפילו לקום ולצאת משם לא יכולתי. נותרתי לשבת על הכיסא כשכל הגוף שלי רועד וניסיתי להשתלט על הכל ולא הצלחתי. המרצה ניגש אלי וניסה להרגיע ואני רק רציתי למות. לא רציתי להיות שם. ודאי לא רציתי את כל תשומת הלב מופנית אלי. זה היה משפיל ומביך וגרר לחשושים מכל עבר. אחרי עשר דקות לערך הצלחתי לקום ולגרור את עצמי לעבר היציאה. אני מרגישה רע. אני מרגישה נורא. לא יודעת מה לעשות עם עצמי. חזרתי לא מזמן מהעבודה וגם שם חטפתי פלאשבק ולא יכולתי להתמודד. למזלי, שם עוד יכולתי לגרור עצמי החוצה. הגוף סחוט, אני ממוטטת ולא מצליחה לעצום את העיניים. דווקא כשאני לא מוכנה לכך מגיעים כל הדברים הללו ומשבשים אצלי הכל. לא יודעת מה לעשות. אני נואשת. זה מלחיץ לחזור לדפוסים שפקדו אותי מזמן וחדלו להם.
אני מרגישה שאני שוקעת. מרגישה כל כך רע ולא מצליחה להתמודד עם הכובד הזה. היום הרגשתי שהכל מתמוטט לי וככל שניסיתי לקום ולהתמודד עם כל הייאוש הזה כך הרגשתי את הנפילה. באוניברסיטה, באמצע קורס הומה אדם, בזמן שהמרצה מדבר וכולם קשובים לו..דווקא בזמן הזה חטפתי לפתע פלאשבק או לא יודעת איך לקרוא לזה. העיניים שלי פקוחות והראש לא נמצא איתי. החזקתי את הכיסא חזק והרגשתי שאני מתמוטטת. אין לי המילים לנסות ולהסביר את הפחד הלא מוסבר הזה. את חוסר האונים. ישבתי שם והכל רץ לי מול העיניים ואני שומעת את הצעקות ואת הכאב והכל כל כך מוחשי. התחלתי לבכות בכי שקט בתחילה במאמץ להסתיר את מכלול הרגשות והבלבול שאחז בי. לאחר מכן הבכי כבר היה חסר שליטה וגרר מבטים של כולם. העצוב בכל הסיפור הזה הוא שאפילו לקום ולצאת משם לא יכולתי. נותרתי לשבת על הכיסא כשכל הגוף שלי רועד וניסיתי להשתלט על הכל ולא הצלחתי. המרצה ניגש אלי וניסה להרגיע ואני רק רציתי למות. לא רציתי להיות שם. ודאי לא רציתי את כל תשומת הלב מופנית אלי. זה היה משפיל ומביך וגרר לחשושים מכל עבר. אחרי עשר דקות לערך הצלחתי לקום ולגרור את עצמי לעבר היציאה. אני מרגישה רע. אני מרגישה נורא. לא יודעת מה לעשות עם עצמי. חזרתי לא מזמן מהעבודה וגם שם חטפתי פלאשבק ולא יכולתי להתמודד. למזלי, שם עוד יכולתי לגרור עצמי החוצה. הגוף סחוט, אני ממוטטת ולא מצליחה לעצום את העיניים. דווקא כשאני לא מוכנה לכך מגיעים כל הדברים הללו ומשבשים אצלי הכל. לא יודעת מה לעשות. אני נואשת. זה מלחיץ לחזור לדפוסים שפקדו אותי מזמן וחדלו להם.
