רפואה שלמה - סיפור
לאחר שסיים את הצבא ועבד שנה כנויניק, עבר אורי, ביחד עם נועה מהמאוחד, לרמת אביב. היא למדה תיאטרון והוא קנה טנדר סובארו, פירסם מודעה במקומון של צפון ת"א ופתח עסק לא רע בתור גנן. הוא גר עם נועה כמה חודשים, אח"כ יותר משנתיים עם סיגי מאשקלון ועכשיו עם שותף שנכנס במקומה. הוא היה עובר אחרי סיגי אבל העסק הולך כל כך טוב שהוא נשאר. את היום הוא מתחיל בוילות של אפקה, שם הוא עושה קסמים בגינות פרטיות אבל את הטוב ביותר הוא משאיר לצהרים, רמת אביב הישנה עם בתים הדו-קומתיים ושבילי הבטון הצרים, כמו בקיבוץ, כמו בבית. שם, בין שורת הבתים האחרונה לדרך נמיר, בצל אקליפטוס, הוא עושה את הפסקת הצהריים שלו. ודווקא שם הם בחרו להפריע לו. גבר גבוה ומוצק בלבוש קצת יותר מדי מהודר מהמקובל, עם יותר מדי טבעות ופחות מדי שניים, הציג את עצמו בתור אלי. "אתה אורי", זו בהחלט לא הייתה שאלה, אלי לא היה שואל שאלות, "אתה בא איתי עכשיו, דחוף". אורי כבר הבין במה מדובר והלך אחריו לרחוב הצדדי, שם חיכתה להם, ליד הטנדר שלו, ב.מ.ו שחורה עם נהג, לאורי היא נראתה כבר יותר מדי נדושה אבל הרי זו הייתה הכוונה – כל מי שראה אותה הבין עם מי יש לו עסק. "לאן נוסעים?" שאל אורי, הוא כבר ניחש את התשובה, "לאשקלון", "טוב, אם נוסעים לאריאל, אני רוצה לקחת את הסוברו". "כל מה שתרצה בעלבית, אבל לא אכפת לך שאני אבוא איתך" שוב, זו לא הייתה שאלה. אלי ניסה להתאפק, אבל כבר בגהה הוא הוציא חפיסה והציע לאורי אחת. "לא תודה, אני מעדיף את שלי" אמר אורי תוך שהוא משתדל להתעלם מהב.מ.ו שהתעקשה שלא לשמור מרחק מהסוברו וכפתה עליו להוציא מהטנדר מעל למאה, מה שגרם לסוברו ליבב. הוא הוציא לעצמו נובלס ופתח את החלון.אלי לא חשב אפילו לפתוח את החלון שלו, הוא אהב את הריח של הפרלמנט במקום סגור. אבל את הריח של הנובלס הוא לא אהב, יותר מדי זיכרונות מהכלא.... לקח להם חמישים דקות להגיע לאשקלון ועוד עשרים דקות להגיע לבית של אריאל, כלומר, למשכנו של המקובל אריאל בן שושן ה"רופא", האיש אליו באים מכל העולם כדי לקבל מרפא לכל חולי. אורי חשב שבפעם הקודמת לקח לו הרבה פחות זמן להגיע, למרות שאיש לא דחק בו. מאז הפעם האחרונה אריאל הספיק לשפץ את הוילה, להרחיב אותה וליצור חדר המתנה ממה שהיה פעם המטבח והמרפסת. אבל הם לא חיכו בחדר ההמתנה, שהיה גדוש. הם עלו ישירות לקומה השנייה, שם חיכה להם אריאל. אורי העיף מבט בחדר. הוא לא השתנה, אותן קמעות כנגד עין הרע, אותן ברכות ומכתבי תודה (כולל כמה שנשלחו מלשכות של מספר שרי ממשלה) אותן דיפלומות מאוניברסיטאות עלומות שם, אותו טפט אדום ואותה מיטת טיפולים מקוללת. רק שעכשיו שכב בה, חיוור לגמרי, מי שכנראה היה הבוס של אלי. אריאל ניגש אליו, אחז בידו, מלמל ברכה ובתקיפות משך אותו לחדר השני. "אני רואה שהבנת עם יש לנו כאן עסק אז כדאי שתעשה בדיוק את מה שצריך. לבחור יש גידול ממאיר ואם הוא ימות, אני אתה וסיגי הולכים." אורי הרים ת עינו, הביט בו וחייך, "זה לא יעבוד לך, יא אפס, אני וסיגי כבר לא ביחד, ואתה יודע שממך לא אכפת לי בשיט, אז אני יוצא מכאן, ותסתדר בעצמך עם המאפייה" הוא קלט את מבט הפחד בעיניו והמשיך מהר, לפני שיתחלף, "אבל אני מוכן לעשות אתך עסקה". זה עבד, הבלוף שלו לא נחשף. "אני מקשיב" אמר אריאל בהקלה. "אני מסדר את הגידול הזה, אתה מרים טלפון לעורך דין שלך ומסגיר את עצמך למשטרה". אריאל ענה מיד "איזה סיבה יש לי להסגיר את עצמי, אני עושה פה מלאכת קודש...." אולם קולו גווע כשהבין "לספר על כולן?". "במקרה של סיגי תשתוק, אולי זה יחסוך לך איזה שנה שנתיים". "ואם לא?", " אתה תמשיך להצטרך אותי, אם תצליח להנצל מהמפיונר הזה יבוא אחר, זה רק עניין של זמן ולפי איך שהבחור נראה, זמן זה לא משהו שיש לך בשפע." לאחר פחות מדקה הם יצאו אל החדר המרכזי. אריאל התחיל בטכס "אני מעביר כוחות דרך הנער הזה, שמעצים את כוחותי ומעביר אותם לאדון כדי שתהיה לו אריכות ימים ורפואה שלמה..." אורי לא הקשיב. הוא עצם את עינן ונכנס לגן. זה לא היה גן יפה במיוחד, אבל הוא היה כבר בכמה גנים גרועים יותר. העשבים השוטים גדלו במספר ריכוזים עיקריים. הוא עקר אותם מהשורש, דישן קצת את האדמה ושתל מספר שיחים חזקים במיוחד. שום דבר עדין או יפה לא היה גודל כאן, אבל הוא הרגיש שמחובתו לנסות לכן הוסיף עוד מספר פרחים חד-שנתיים. כל העניין לקח מספר דקות. הוא התעורר והנהן כלפי אריאל שהמשיך בהצגה, "לך מחר לבית החולים ותעשה צילום. הם יגידו לך שכנראה הייתה טעות והם לא רואים שום גידול, הם לא יבינו איך זה קרה...." הבוס קם ואלי יצא עמו. אריאל ידע שהתשלום, על סך כמה עשרות אלפי שקלים, יגיע מחר לאחר הבדיקה. עכשיו נותר רק התשלום לאורי. הוא פנה אליו ואמר: "אני אקיים את הבטחתי, אני מניח שאין לי שום ברירה. אני רק רוצה שתדע, לא תמיד הייתי כזה. פעם היו לי כוחות כמוך, איך אתה חושב שזיהיתי אותם בך? הם נעלמו ברגע שהעסק הוא התחיל, עם סיגי, וזה יקרה גם לך שנאמר 'לפתח חטאת רובץ'. גם אתה תיפול ואז תבין אותי". "אני אף פעם לא אהיה כמוך כי אתה אף פעם לא היית כמוני. תבין, אני לא מרפא אנשים. אני בסך הכל נויניק, גנן, אני מטפל רק בגינות ובצמחים. אנשים כמוך לא מסוגלים להחיות נענע מתחת לברז". את הדרך חזרה עשה אורי, לשמחתו, לבדו. בדרך הוא שקל האם להתקשר עכשיו לסיגי ולספר לה, או לחכות שתקרא בעיתון בימים הקרובים. עדיף העיתון, חשב לעצמו, אולי ככה היא סופסוף תיגמל מהאמונות הפרימיטיביות הללו בשרלטנים המתיימרים לרפא בכוח המחשבה בלבד. טוב הרי לא יצא לה מזה...
לאחר שסיים את הצבא ועבד שנה כנויניק, עבר אורי, ביחד עם נועה מהמאוחד, לרמת אביב. היא למדה תיאטרון והוא קנה טנדר סובארו, פירסם מודעה במקומון של צפון ת"א ופתח עסק לא רע בתור גנן. הוא גר עם נועה כמה חודשים, אח"כ יותר משנתיים עם סיגי מאשקלון ועכשיו עם שותף שנכנס במקומה. הוא היה עובר אחרי סיגי אבל העסק הולך כל כך טוב שהוא נשאר. את היום הוא מתחיל בוילות של אפקה, שם הוא עושה קסמים בגינות פרטיות אבל את הטוב ביותר הוא משאיר לצהרים, רמת אביב הישנה עם בתים הדו-קומתיים ושבילי הבטון הצרים, כמו בקיבוץ, כמו בבית. שם, בין שורת הבתים האחרונה לדרך נמיר, בצל אקליפטוס, הוא עושה את הפסקת הצהריים שלו. ודווקא שם הם בחרו להפריע לו. גבר גבוה ומוצק בלבוש קצת יותר מדי מהודר מהמקובל, עם יותר מדי טבעות ופחות מדי שניים, הציג את עצמו בתור אלי. "אתה אורי", זו בהחלט לא הייתה שאלה, אלי לא היה שואל שאלות, "אתה בא איתי עכשיו, דחוף". אורי כבר הבין במה מדובר והלך אחריו לרחוב הצדדי, שם חיכתה להם, ליד הטנדר שלו, ב.מ.ו שחורה עם נהג, לאורי היא נראתה כבר יותר מדי נדושה אבל הרי זו הייתה הכוונה – כל מי שראה אותה הבין עם מי יש לו עסק. "לאן נוסעים?" שאל אורי, הוא כבר ניחש את התשובה, "לאשקלון", "טוב, אם נוסעים לאריאל, אני רוצה לקחת את הסוברו". "כל מה שתרצה בעלבית, אבל לא אכפת לך שאני אבוא איתך" שוב, זו לא הייתה שאלה. אלי ניסה להתאפק, אבל כבר בגהה הוא הוציא חפיסה והציע לאורי אחת. "לא תודה, אני מעדיף את שלי" אמר אורי תוך שהוא משתדל להתעלם מהב.מ.ו שהתעקשה שלא לשמור מרחק מהסוברו וכפתה עליו להוציא מהטנדר מעל למאה, מה שגרם לסוברו ליבב. הוא הוציא לעצמו נובלס ופתח את החלון.אלי לא חשב אפילו לפתוח את החלון שלו, הוא אהב את הריח של הפרלמנט במקום סגור. אבל את הריח של הנובלס הוא לא אהב, יותר מדי זיכרונות מהכלא.... לקח להם חמישים דקות להגיע לאשקלון ועוד עשרים דקות להגיע לבית של אריאל, כלומר, למשכנו של המקובל אריאל בן שושן ה"רופא", האיש אליו באים מכל העולם כדי לקבל מרפא לכל חולי. אורי חשב שבפעם הקודמת לקח לו הרבה פחות זמן להגיע, למרות שאיש לא דחק בו. מאז הפעם האחרונה אריאל הספיק לשפץ את הוילה, להרחיב אותה וליצור חדר המתנה ממה שהיה פעם המטבח והמרפסת. אבל הם לא חיכו בחדר ההמתנה, שהיה גדוש. הם עלו ישירות לקומה השנייה, שם חיכה להם אריאל. אורי העיף מבט בחדר. הוא לא השתנה, אותן קמעות כנגד עין הרע, אותן ברכות ומכתבי תודה (כולל כמה שנשלחו מלשכות של מספר שרי ממשלה) אותן דיפלומות מאוניברסיטאות עלומות שם, אותו טפט אדום ואותה מיטת טיפולים מקוללת. רק שעכשיו שכב בה, חיוור לגמרי, מי שכנראה היה הבוס של אלי. אריאל ניגש אליו, אחז בידו, מלמל ברכה ובתקיפות משך אותו לחדר השני. "אני רואה שהבנת עם יש לנו כאן עסק אז כדאי שתעשה בדיוק את מה שצריך. לבחור יש גידול ממאיר ואם הוא ימות, אני אתה וסיגי הולכים." אורי הרים ת עינו, הביט בו וחייך, "זה לא יעבוד לך, יא אפס, אני וסיגי כבר לא ביחד, ואתה יודע שממך לא אכפת לי בשיט, אז אני יוצא מכאן, ותסתדר בעצמך עם המאפייה" הוא קלט את מבט הפחד בעיניו והמשיך מהר, לפני שיתחלף, "אבל אני מוכן לעשות אתך עסקה". זה עבד, הבלוף שלו לא נחשף. "אני מקשיב" אמר אריאל בהקלה. "אני מסדר את הגידול הזה, אתה מרים טלפון לעורך דין שלך ומסגיר את עצמך למשטרה". אריאל ענה מיד "איזה סיבה יש לי להסגיר את עצמי, אני עושה פה מלאכת קודש...." אולם קולו גווע כשהבין "לספר על כולן?". "במקרה של סיגי תשתוק, אולי זה יחסוך לך איזה שנה שנתיים". "ואם לא?", " אתה תמשיך להצטרך אותי, אם תצליח להנצל מהמפיונר הזה יבוא אחר, זה רק עניין של זמן ולפי איך שהבחור נראה, זמן זה לא משהו שיש לך בשפע." לאחר פחות מדקה הם יצאו אל החדר המרכזי. אריאל התחיל בטכס "אני מעביר כוחות דרך הנער הזה, שמעצים את כוחותי ומעביר אותם לאדון כדי שתהיה לו אריכות ימים ורפואה שלמה..." אורי לא הקשיב. הוא עצם את עינן ונכנס לגן. זה לא היה גן יפה במיוחד, אבל הוא היה כבר בכמה גנים גרועים יותר. העשבים השוטים גדלו במספר ריכוזים עיקריים. הוא עקר אותם מהשורש, דישן קצת את האדמה ושתל מספר שיחים חזקים במיוחד. שום דבר עדין או יפה לא היה גודל כאן, אבל הוא הרגיש שמחובתו לנסות לכן הוסיף עוד מספר פרחים חד-שנתיים. כל העניין לקח מספר דקות. הוא התעורר והנהן כלפי אריאל שהמשיך בהצגה, "לך מחר לבית החולים ותעשה צילום. הם יגידו לך שכנראה הייתה טעות והם לא רואים שום גידול, הם לא יבינו איך זה קרה...." הבוס קם ואלי יצא עמו. אריאל ידע שהתשלום, על סך כמה עשרות אלפי שקלים, יגיע מחר לאחר הבדיקה. עכשיו נותר רק התשלום לאורי. הוא פנה אליו ואמר: "אני אקיים את הבטחתי, אני מניח שאין לי שום ברירה. אני רק רוצה שתדע, לא תמיד הייתי כזה. פעם היו לי כוחות כמוך, איך אתה חושב שזיהיתי אותם בך? הם נעלמו ברגע שהעסק הוא התחיל, עם סיגי, וזה יקרה גם לך שנאמר 'לפתח חטאת רובץ'. גם אתה תיפול ואז תבין אותי". "אני אף פעם לא אהיה כמוך כי אתה אף פעם לא היית כמוני. תבין, אני לא מרפא אנשים. אני בסך הכל נויניק, גנן, אני מטפל רק בגינות ובצמחים. אנשים כמוך לא מסוגלים להחיות נענע מתחת לברז". את הדרך חזרה עשה אורי, לשמחתו, לבדו. בדרך הוא שקל האם להתקשר עכשיו לסיגי ולספר לה, או לחכות שתקרא בעיתון בימים הקרובים. עדיף העיתון, חשב לעצמו, אולי ככה היא סופסוף תיגמל מהאמונות הפרימיטיביות הללו בשרלטנים המתיימרים לרפא בכוח המחשבה בלבד. טוב הרי לא יצא לה מזה...
