רצון ופחד

[nirush7]

רצון ופחד

אני מבקשת סליחה - אני קוראת פה הרבה אבל לא כותבת הרבה. קצת מתוך כאב עם עצמי וקצת קושי להודות שאני שייכת לפורום הזה. איפשהו אני חושבת שחלק מהאי פריון זה גם הפחד מההריון, ומהאחריות שתהיה מרגע שיהיה יצור קטן... מצד אחד אני כל כך רוצה בזה ומצד שני אני מפחדת מכל מה שכרוך בהבאת יצור קטן לעולם. לי היתה אמא שאני מפחדת להיות כמוה (עכשיו השלמתי איתה כמובן). כשהייתי קטנה קיבלנו מכות חופשי וכל מיני דברים שעדיף לא להיזכר בהם. איך משתחררים מהפחד הפסיכולוגי הזה? אני לא טיפוס שיכול לדבר, ואני לא מסוגלת ללכת לפסיכולוג. ניסיתי אבל ברחתי. אז איך לשכנע את עצמי שאני רוצה מוכנה ויכולה להכנס להריון וללדת? וסליחה על האורך.

 

[מרב.]

חמש שורות זה ארוך???

נירוש, קחי אויר חמודה, ושבי קצת לנוח. את מתארת ילדות עצובה בצל הפחד, ואולי באמת ההדחקה ןהשכחה הן הדרכים להתמודד עם דברים כאלו. הפחד מהורות מלווה את כולנו, אבל יש כאלו שאותן זה לא סתם מלווה, אלא אוחז ולופת וצובט ומעכב. אני לא ארחיב כאן, אבל אומר לך שהפחדים שלי, עקב הילדות שלי עיכבו אותי זמן רב מבכלל לרצות הריון, ורק אחר טיפול ארוך הגעתי למצב שיכולתי לומר שאני רוצה ילדים (שלב אחד לפני כן היה היכולת לומר שאני רוצה לרצות ילדים). איך לשכנע את עצמך שאת רוצה ילדים- האם את צריכה לשכנע את עצמך? זו שאלה אמיתית, לא רטורית. האם את עוברת טיפולים? אם את כאן, אני מניחה שכן, אם כי איני יודעת עד כמה את עמוק בתוך התהליך, אבל אם כן, האם נראה לך שמישהי היתה מסוגלת להיכנס לתוך תהליך מייגע וסוחט שכזה ללא רצון עמוק בילדים? (ושוב, זו שאלה שאת צריכה לענות עליה, אם כי התשובה האישית שלי משתמעת מהשאלה). אני חושבת שרצוי ונכון להתמודד עם השאלות הללו עם מטפל מקצועי- פסיכולוג, כי מעבר לרציה, ישנו נושא אחר וחשוב עוד יותר: ההתמודדות עם הגידול של הילדים, וההידמות שלנו להורינו. הרי יש לנו נטיה לדמות להורינו ככל שאנו מתבגרים, ובעיקר כאשר אנו הופכים להורים בעצמינו. אני לא הייתי מוכנה להיות אם כפי שהיתה לי- עם כל הכבוד וההערכה שיש לי אליה- ואני חושבת שבתת מודע זה מה שעיכב אותי (ועוד כמה שדים

) אמרת שהפחד הוא פסיכולוגי, ואכן ולכן ראוי להתמודד עימו גם במישור הפסיכולוגי מציעה שתנסי להתמודד עם השאלה מדוע אינך יכולה לדבר, ואולי זה הגורם המעכב שלך? בטיפול חשוב מאוד הקשר והכימיה בין המטפל למטופל, אולי לא נוצר קשר כזה ולכן ברחת? (אצלי, מהפעם הראשונה, היתה לי הרגשה איתו ש"הגעתי הביתה", וכך זה צריך להיות, לדעתי) קשה למנות ולהזכיר את כל הגורמים, הנושאים, הנקודות, אבל זהו בהחלט נושא כבד משקל. אני יותר מאשמח לסייע, להפיג חששות, לדבר- את מוזמנת לפנות אלי למייל. ובינתיים שולחת מריצה, לפרוק מעט את המשקל הכבד שאת מחזיקה לך שם בלב, וחיבוק גדול שירגיע. מרב נ.ב. זה ארוך!!

 

[TWEETY =^.^= 2]

היי נירוש - ראשית קבלי ../images/Emo24.gif

אני משוכנעת שחלק מבדברים שמעקבים אותנו הם מטענים פסיכולגיים במודע או שלא. אני יודעת שאצלי מה שעיקב את הזווגיות וגרם לי להחליט להביא ילד לבד, הוא גם מטען כלשהו. וגם אני כמוך לא ממש אוהבת פסיכולוגים - אולי כי שידכו לי אחד כשהייתי קטנה. מה שאני גם יודעת שידיעת הבעיה היא חצי פתרון, מאחר שדברים שיושבים להם אי שם באחת מהמגירות של התת מודע, קשה לדעת וקשה להבין. אני פתרתי חלק מהדברים (לא את כולם) על ידי כל מיני סדנאות חוויתיות שעברתי, שהיו גם חוויה מלמדת וגם מתקנת עבורי. אם את כל כך לא רוצה ללכת לטיפול פסיכולוגי , אני ממליצה לך לשוחח עם אחד מהמתנדבים של "סהר" (למטה מצורף הקישור). אולי יהיה לך קל יותר לפרוק מאחרי המסך ולא פנים מול פנים. מה שלא יהיה אני מאחלת לך מכל הלב המון המון הצלחה והמון המון שלמות עם מה שלא תחליטי. באהבה

TWEETY

 

[סיגל היי-טק]

נירוש - כתבתי לך מכתב למייל בוואלה

תבדקי ותאמרי לי. סיגל

 

[nirush7]

אין לי מילים

אני רק חייבת לספר לכם שכל פעם שאני קוראת תגובות למה שאני כותבת - לא חשוב מה כתוב אני ישר נשפכת מדמעות. אני מרגישה מטופשת כל פעם שאני בוכה אבל פה אני מקבלת תחושה של אנשים שלא מכירים אותי ובכל זאת נותנים חום. בחיים היומיומיים אני לא נשפכת ככה. קשה לי. גם בטיפולים אני לא עקבית, מתחילה ובורחת, או שקורה משהו שמפריע ממני לקחת את הזריקות - משהו שלא תלוי בי, כמה נוח... אני צריכה לרצות בילדים, אני כבר מעל 30 ואני אוהבת ילדים אבל המחשבה על ילד משלי - עדיין מפחידה אותי. סיגל - קיבלתי את האימאיל!!

- אענה לך בקרוב. לאתר של סהר לא הצלחתי משום מה להיכנס. אולי מאוחר בלילה אצליח שוב. ולכל מי שענה - אין לכם מושג כמה אני אסירת תודה על כל תשובה.

 

[הרמוניה]

היי נירוש ../images/Emo39.gif

אני חושבת שכל מי שמתרגש ופוחד מתלבט ומהסס לפני הכניסה למרחב האימהות (והאבהות) הנפלא אך המפחיד הזה מוריד את הסיכויים שהוא יהיה נדון לחזור ולשחזר את השגיאות שנעשו איתו ועליו-כך שבכל מקרה הלב שלך במקום הנכון... אני מאוד בעד טיפול פסיכולוגי אבל יש כאלה שזה לא מתאים להם ואז יש אפשרויות כמו טיפולים אלטרנטיבים שגם הם נוגעים במקומות הכואבים והחסומים שיש לנו (ספציפית מה שעולה לי זה הומאופטיה אבל אני לא מתמצאת מאוד גדולה בתחום הזה...) מקווה שתמצאי את הדרך המתאימה לך-גם לשלווה וגם לאימהות הרמוניה

 

[ligo]

גם אני

נירוש גם אני קיבלתי מכות כשהייתי קטנה. אבא שלי היה מכה את אמי ואותנו, הילדים. תמיד בסיטואציות האלו, אחרי שהייתי בוכה ומרחמת על עצמי, הייתי מדמיינת לעצמי את המשפחה שתהיה לי וכמה אני אהיה שונה מההורים שלי ושאני בחיים לא ארים יד על הילדים שלי. אני מאמינה שאני אהיה הורה נהדרת לילד שיגיע מתישהו. בנוגע לאחריות כלפי הילד- אין ספק שהכל הולך להשתנות, זה כבר לא יהיה אנחנו בראש ובראשונה אלא קודם הילד. אני גם חששתי מזה שאני אאבד את האני שלי, שאני כבר לא אהיה קיימת כאינדווידואל אלא כאמא. עכשיו אני חושבת שאין מה להיבהל מזה. ברגע שנהפוך לאמהות סדרי העדיפויות שלנו ישתנו מרצון, מתוך אהבה אינסופית ליצור הקטן, מתוך רצון לגונן עליו ככל האפשר ולא מתוך הכרח. אני מקווה שהדברים יסתדרו לך ולפי דעתי כדאי להיכנס לטיפולים רק אחרי שתדעי בלב שלם שאת מוכנה להיות אמא.

 

[שרה (סוזי)]

נירוש, בגלל הזמן הארוך שאנחנו כלכך

מחכות להיות אמהות יש לנו את הזמן לחשוש. כל אמא לפני שהיא נהיית אמא, בזמן ההריון, או בזמן התכנון, עולות בה החששות האלו. לנו יש יותר זמן להבשיל את החשש, ויחד עם זאת יש לנו יותר זמן להבשיל את הרעיון שנהיה אמהות. בגלל המאמץ הזה שאנחנו עושות, כל הסבל אותו אנחנו עוברות, אנחנו נהנה מכל רגע של ההריון, מכל בחילונת וכאב ראש. ואחר כך אנחנו נהנה מכל רגע של גידול הילד, מההתעוררויות באמצע הלילה, מלהחזיק את הראש של הילד כשהוא חולה ומקיא, ויותר מזה אנחנו נהנה כשנצטרך להגיע לבית הספר כדי לשמוע שהילד שלנו התחצף למורה. אין לך מה לחשוש שאת לא מתאימה להיות אמא, אם את כלכך מתאמצת, את תהי אמא למופת. אם את משקיעה כלכך כדי ליצור את הילד הזה, את תשקיעי עוד יותר בגידול שלו. והילד שלך יאהב אותך רק בזכות זה שהענקת לו את החיים.

שרה

 

[שחר חדש]

נירוש היקרה

הדברים שאת מתארת קשים מאוד. אני חושבת שהרבה נשים (וגם גברים, כמובן) חוששים מלחזור על הטעויות של הוריהם או סתם חוששים שלא יהיו ההורים הכי טובים בעולם. אבל את מתארת משהו עמוק יותר מזה. אני חושבת שאת צריכה לפתור את העניין עם עצמך בלי שום קשר לילדים שתביאי לעולם - בשביל איכות החיים שלך. אני בטוחה שיש למטען הזה עוד השלכות, שלא קשורות להבאת ילדים לעולם. איך לפתור? הדרך הטובה יותר בעיני היא ללכת לפסיכולוג (אולי תנסי שוב? מישהו אחר?) אבל אם את לא מעוניינת בכך תחשבי על דרכים אלטרנטיביות - הטיפול, בחלקו הגדול, מהווה סוג של שחרור. של העלאת דברים למעלה. של קבלת אמפתיה לחוויות שעברת. כדי להשיג כל זאת את לא חייבת פסיכולוג יש עוד דרכים: אולי תשתפי את בן הזוג (או מישהו קרוב אחר) - ספרי לו הכל, על הבית שהיה לך, על הפחדים מהבאת ילדים וכו´. אולי תכתבי את הדברים? אם את לא חושבת שהבעיה היא הוצאת הדברים, אולי את פשוט צריכה להרגע? תחשבי על רפואה אלטרנטיבית - דיקור? רפלקסולוגיה? שיאצ´ו? פרחי באך? מה שיכול להתאים לך. ובכל מקרה - בעניין הילדים - נראה לי שעם מודעות הכל הכך גדולה לנושא שיש לך, הסיכויים שתהיי כמו ההורים שלך קטנים. וחוץ מזה, את נשמעת לי בחורה רגישה ומקסימה שילדים יוכלו לקבל ממנה הרבה חום ואהבה. טעויות מן הסתם תעשי, כמו כל הורה שמכבד את עצמו. את מודעת לכך, זה חשוב לך ואת תעבדי על זה. זו בוודאי לא סיבה להימנע מלהביא ילדים. שיהיה לך רק טוב, נירוש. קבלי

ים.

 

[סוכריה על מקל]

בטח שזה מפחיד!!

ואם לא היית פוחדת משהו בך היה לא בסדר... צעד גדול ומשמעותי שאין ממנו דרך חזרה... כל אדם בר-דעת יפחד לעשות צעד כזה, לא משנה כמה הוא רוצה להגיע למקום "ההוא". אני חושבת שהפחד שלך הוא מוצדק ונכון, זה פחד שאומר שאת אדם חושב ואחראי ושתהיי אמא נהדרת. אני רק מקווה שזה יהיה בקרוב.