רצונו של הכלב.
ליבוביץ מקבל ככל הנראה את הגישה שאמנם יש לכלב רצון אך הוא אינו מודע לו.
אני מניח שהכלב במקרה זה הוא שם כולל לכל בעה"ח, להוציא את האדם.
האם אין הכלב מודע רק לרצון או שאין לו תודעה בכלל ? איך אפשר לדעת לְמה בע"ח מודע ולְמה לא ?
אם אין לו תודעה בכלל אזי הוא אולי רואה - אבל לא מודע לראייתו, כמו מצלמה "שרואה" אך איננה מודעת לכך. שומע - אך לא מודע לשמיעתו, כשם שהמיקרופון "שומע". מריח - אך איננו מודע לכך וכן הלאה.
מכאן המסקנה שבע"ח הוא מעיין רובוט, ואם כך מה הבעייה בלהכאיב לו ? למשל אפשר לנקר לכלב את העיניים, הוא אומנם ישתות דם ויצרח, אבל הוא ממילא אינו מודע לכאב.
וכל אותם דיני השחיטה למשל שעניינם להמית את הבהמה תוך צימצום סיבלה - אין בהם ממש, ממילא אין היא מודעת לכאבה.
אם משמעה של התובנה הנ"ל שאין לבעלי חיים כל תודעה שהיא ( מה שבעיניי הוא אבסורדי ), אני מציע לגייס את התובנה הנאורה הזו שבעלי חיים אינם מודעים, לצורך חיסולם של כל הגופים העוסקים בצער בעלי חיים או באיסור פיתום אווזים וכד'.
הטענה שאין להכאיב לבע"ח משום שזה מכאיב לאדם - לא קבילה.
ליבוביץ מקבל ככל הנראה את הגישה שאמנם יש לכלב רצון אך הוא אינו מודע לו.
אני מניח שהכלב במקרה זה הוא שם כולל לכל בעה"ח, להוציא את האדם.
האם אין הכלב מודע רק לרצון או שאין לו תודעה בכלל ? איך אפשר לדעת לְמה בע"ח מודע ולְמה לא ?
אם אין לו תודעה בכלל אזי הוא אולי רואה - אבל לא מודע לראייתו, כמו מצלמה "שרואה" אך איננה מודעת לכך. שומע - אך לא מודע לשמיעתו, כשם שהמיקרופון "שומע". מריח - אך איננו מודע לכך וכן הלאה.
מכאן המסקנה שבע"ח הוא מעיין רובוט, ואם כך מה הבעייה בלהכאיב לו ? למשל אפשר לנקר לכלב את העיניים, הוא אומנם ישתות דם ויצרח, אבל הוא ממילא אינו מודע לכאב.
וכל אותם דיני השחיטה למשל שעניינם להמית את הבהמה תוך צימצום סיבלה - אין בהם ממש, ממילא אין היא מודעת לכאבה.
אם משמעה של התובנה הנ"ל שאין לבעלי חיים כל תודעה שהיא ( מה שבעיניי הוא אבסורדי ), אני מציע לגייס את התובנה הנאורה הזו שבעלי חיים אינם מודעים, לצורך חיסולם של כל הגופים העוסקים בצער בעלי חיים או באיסור פיתום אווזים וכד'.
הטענה שאין להכאיב לבע"ח משום שזה מכאיב לאדם - לא קבילה.