רצח מאדום לשחור-12 קופים-מאמר
ההשלמה עם המציאות אשר איננה קיימת ``זה לא קורה במציאות, אני לא שפוי, אני מדמיין את הכל בראש שלי`` {12 קופים, במאי: טרי גיליאם} ``לעולם לא נצליח לתפוס את כל סוחרי הסמים של בולטימור`` {ג`ון מנץ`, בלש משטרת בולטימור, `רצח מאדום לשחור`} מבוא מטרת עבודה זו היא ניתוח והשוואת דמויות בלשי המשטרה מהסדרה `רצח מאדום לשחור` המוקרנת בערוץ השני עם דמותו של ג`יימס קול, גיבור סרטו של טרי גיליאם, `12 קופים`, תוך בדיקת מעמדו הגבולי של הבלש העכשווי. הנחת היסוד היא כי הבלש הפוסטמודרני, בין אם הוא נציג רשות חוק ממסדית בעולם המערבי ה``מציאותי`` והעכשווי ובין אם הוא יציר כפיהם הדמיוני של תסריטאי ובמאי הוליוודיים בסרט עתידני, הרי שהוא עתיד להתמודד עם שאלות הנוגעות לערכי היסוד של החברה והתרבות בה הוא חי, לקו הדק המפריד בין טוב לרע ובין מציאותי ללא ודאי וכן לזהותו ולמשמעות קיומו, אשר תיבחנה הן במופען העצמאי הטהור והן כתלויות השפעת ההתפתחות העלילתית והשינויים שתחולל בדמותו ובראיית המציאות הכוללת. צבע הלילה `12 קופים`, סרטו של טרי גיליאם, עוסק במספר יסודות רעיוניים המהווים את הבסיס עליו ניצב המצב הפוסטמודרני. באמצעות עלילה מרובת רבדים, שפה קולנועית ייחודית ועיצוב מקורי של דמות הגיבור יוצר הסרט אמירה כוללת אודות יחסי הגומלין שמקיימים היחסיות שבהגדרת מצבי הטירוף והשפיות, האופנים השונים בהם נתפסת המציאות, היכולת המודעת להעניק לגיטימציה הן למוחשי והן להזוי, תחושת טשטוש ההבדלים שבין חיובי ושלילי והגבולות שבין טוב ורע והאופציה הפמיניסטית החדשה שמציעה דמות האישה על פני המבט הגברי השולט. הסרט, המתנודד לכל אורכו כבתנועת מטוטלת בין קטבים אלה, מתאפיין בריבוי הטקסטים התרבותיים, התקשורתיים, הפסיכולוגיים והמטאפיסיים, המשולבים זה בזה ליצירת עלילה אינקלוסיבית ומציאות הטרוגנית, שפרטיהן חשופים לפרשנות אינסופית של הדמויות ושל הצופה. הסרט, שהוא לכאורה עתידני, מתאר מציאות בדויה המתרחשת בעבר, יחסית לזמן הצפייה בו, המשפיעה על מציאות שהיא עתידית יחסית לזמן הצפייה בו. נוסף על כך הוא מקפיד להתרחש בזמנים שונים ולייצר למעשה לופ נרטיבי אינסופי - בדומה לסדרת סרטי `חזרה לעתיד` של סטיבן שפילברג - בו העבר משפיע על העתיד, אשר חוזר ומשפיע על העבר וחוזר חלילה. טשטוש הזמנים שומט כבר בתחילת הסרט את קרקע המציאות הנורמטיבית תחת רגלי הגיבור, כשהוא מותיר לדמותו וכן לצופה לחזור ולנוע, עלילתית ותודעתית, בין הזמנים השונים לבין מצבי ההווה השונים בהם הוא מתקיים. זהו הבסיס לאי הבהירות בתשובות לשאלות מכריעות הנוגעות להתפתחות העלילה. לא ברור מה מתרחש באמת ומה מתרחש בתודעתו של קול בלבד. תחושת אי הוודאות באשר לקיומה של מציאות נרטיבית ממשית כלשהי המתרחשת במקום וזמן מוחלטים היא תולדתו הרעיונית והתרבותית של עקרון אי הוודאות שפותח על ידי הייזנברג. תחושה זו מהווה את המוטיב המרכזי ביצירת האווירה המסתורית והכאוטית המאפיינת את הסרט, כשהיא עוטפת את כולו וצובעת אותו בצבעי לילה קודרים ועגומים ובנוסף על כך היא מהווה את הציר המרכזי סביבו נע המסר הרעיוני שלו. הסרט נפתח ומסתיים באותה הסצינה ממש. בתחילתו היא חזיון ילדות של קול, מעין `פלאש - בק` המתרחש במוחו, שפענוחו העתידי עשוי למנוע את חורבן האנושות. בסיומו היא מהווה את המקור לתחושת ההחמצה הגדולה, האכזבה, השבר והמפלה, כאשר גורל האנושות מוכרע על חוט השערה לשבט ולא לחסד. אולם מאחורי מצוקה דטרמיניסטית זו מסתתרת אמירה ביקורתית המציעה אפשרויות נוספות. השאלה הקיומית שמעלה הסרט בדבר המשך קיומה של האנושות באה אמנם לידי ביטוי בתחושת אי הוודאות, המרחפת מעל להתממשות חזיונו האפוקליפטי של קול. אולם, כלום יכול מימוש חזיונו של אדם אחד, מיוחד ככל שיהיה, להשפיע באופן בלעדי על הגורל המשותף ולהצביע על קוטב אפוקליפטי אחד ויחיד מבלי להשאיר לאנושות ולו סדק צר של תקווה? נכון כי סצינת הסיום היא גם הרגע בו נבדלת המציאות הלכאורה אמיתית ועכשווית באופן בולט משאר האופציות ל``מציאות`` שמציע הסרט כאפשריות. נכון גם כי ברגע גורלי זה נסגר לכאורה מעגל העלילה והפתרון לשאלת אי הוודאות נדמה לפתע כברור ומובן. אולם מבט מעמיק יותר מוביל למסקנה כי ה``לופ`` העלילתי, הכולל בתוכו גם את אופציות ה``מציאות`` השונות שהציעו לאורך הסרט הכרתו ותת הכרתו של קול, מציע את האפשרות הפלורליסטית יותר לפתרון שאלת אי הוודאות, כשהוא משאיר אותה תלויה בחלל האוויר כחומר למחשבה. מת לחיות עיצוב דמותו של ג`יימס קול הוא מופת ליצירת דמותו של הבלש הפוסטמודרני. קול הוא פושע עתידני המוחזק בתא מעצר, אשר נבחר להציל את האנושות השוקעת מגורלה בהווה ללא כל סיבה הגיונית שתצביע על סיבת הבחירה דווקא בו. הוא מנודב לחזור אחורה בזמן כדי לחשוף מידע העשוי להציל את האנושות מסכנת הרעלה המונית, שהתבצעה בעבר על ידי חיילי ``צבא 12 הקופים`` ושהביאה לקץ שלטונה של האנושות ולהשתלטות מחודשת של בעלי החיים על העולם. מסעו בזמן להצלת האנושות מפני התקפת הוירוסים הקטלניים, האמורים להיות מופצים במרכזי אוכלוסין שונים ברחבי העולם, הוא גם מסע לגילוי עצמי של זהותו, עברו, חוויות הילדות שלו, משמעות קיומו ומשמעות הבחירה בו, אשר מתערבלים בהווה בנבכי תודעתו השסועה. קול, המגיע באופן אקראי לנקודת זמן מוקדמת מכפי שהיה אמור, נחשב בנקודת הזמן ההיא לחולה רוח הנמצא במצב נפשי רעוע ועקב כך מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי. גורל האנושות מוטל אפוא על כתפיו הרעועות של פושע, שאינו בטוח האם המציאות אותה הוא חווה אכן מתרחשת, או שזהו רק תעתוע הנובע מאי שפיותו, שגם היא אינה ברורה ומוטלת בספק. כגיבור ספרו של איטאלו קאלווינו, `הערים הסמויות מן העין`, מביט קול בבואתו הנשקפת אליו מתוך תודעתו, אותה הוא מתקשה לפענח. ההשתקפות העצמית של הנפש הספק שפויה יוצרת אצלו את הספק ואת אי הוודאות לגבי המציאות אותה הוא חווה. ספק זה מלווה אותו גם בהמשך. בבית החולים הפסיכיאטרי נמסר קול לטיפולה של ד``ר קתרין ריילי, המתמחה בחקר הטירוף ואשר בטוחה כי כבר ראתה אותו פעם בזמן ובמקום אחרים. היא מבחינה בתת המודע שלה כי מאחורי אי שפיותו מסתתרת משמעות אחרת, כשלמעשה היא שותפה כמוהו לחזיון האפוקליפטי. בבית החולים פוגש קול גם את ג`פרי ג`ויינס, מופרע ``אמיתי``, החי בעולם הזוי משלו. מבלי שיש לקול מושג על כך, נושא ג`ויינס בקרבו את זרע הפורענות של ``צבא 12 הקופים`` ומסוגל בעתיד להכריע באמצעות חוסר שפיותו את העולם השפוי, המתקדם והנאור. גורל האנושות הרציונלית יוכרע אפוא במאבק בין משוגע ``נורמלי`` למשוגע ``אמיתי``. אי שפיותו המדומה של קול ואי שפיותו ה``אמיתית`` של ג`ויינס מציגות מושג זה כיחסי לחלוטין ותלוי הגדרה שרירותית. לנקודות המפגש האקראיות הללו - הוא הרי נשלח לנקודת זמן זו בטעות - יש תפקיד מכריע ביכולתו של קול להבין מאוחר יותר, בנקודת הזמן הקריטית אליה ישלח בהמשך, את המצב לאשורו. לאחר שהוא מצליח להימלט מבית החולים בעזרת שולחיו הוא חוזר קדימה ואחורה בזמן, כיוון שעליו לספק לשולחיו את המידע הקריטי וממשיך במסעו הסיזיפי בין שני העולמות כשהוא מתקשה להתמודד עם המשימה המורכבת המוטלת על כתפיו. במהלך המסע, הנושא אופי כאוטי ודקדנטי, חווה קול טיפולים פסיכיאטריים הכוללים טיפול בהלם, זריקות ותרופות. נוסף על כך הוא זוכה ל``טיפול מיוחד`` מצד שולחיו, השופטים אותו, מאיימים עליו, עושים אותו ללעג ומשתמשים בו לצורכיהם. הסביבה האנושית ה``נורמלית`` מתנהגת כלפיו באלימות פיזית ונפשית ורודפת אותו כפושע מבוקש, כרוצח וחוטף. אולם משימת החיפוש העצמי בין נבכי הכרתו ותת הכרתו, אחר נקודת משען כלשהי שתפתור עבורו את פרדוקס אי שפיותו ואי יכולתו להיאחז במציאות קונקרטית, אחידה ומוחלטת, קשה עליו ממש הקשיים הפיזיים הכרוכים במשימת הצלת העולם. קול מודע למצבו וחוזר וטוען כי איננו יודע האם המתרחש סביבו אכן קורה. בסיוע הד``ר ריילי, אותה הוא חוטף בלית ברירה כדי לקבל ממנה טיפול, הוא מצליח לבסוף להתגבר על חוסר השפיות, לשכנע את עצמו כי הוא אכן שפוי ולחזור לתפקד. מטפורית, מציגה הד``ר ריילי לראווה את דמות האישה הפמיניסטית הפוסטמודרנית החזקה למעשה מהגבר. היא מצילה אותו מעצמו ושותפה יחד עמו לניסיונות הצלת העולם מהצרות ש``הוא`` גרם להן. בזכותה של ריילי מבין קול לראשונה כי על אף העובדה שנבחר להציל את האנושות הוא נחשב לפורע חוק. האלמנט החמישי דמותו של ג`יימס קול מתנסה בצדדים שונים של החוויה הפוסטמודרנית ועוברת במהלך הסרט את שני שלבי התודעה העיקריים המרכיבים את השקפת העולם האופיינית למצב הפוסטמודרני. ההליכה על הקצה, איבוד השפיות, חוסר היכולת להכיר בקיומה של מציאות מטאפיסית אחת, האלימות הפיזית והנפשית הוולגרית, השניות שבהימצאות משני צדדיו של החוק תוך טשטוש המושגים טוב ורע, הזהות המחוקה, החיפוש אחר משמעות לחיים והמעבר הפיזי ממקום למקום ומזמן לזמן, המהווים משל לכל אלה, הם כולם רסיסי חוויות פוסטמודרניות. אלו הם מסמנים שהמסומנים שלהם משמשים את האידיאולוגיה הפוסטמודרנית בבואה להחריב את ההגמוניה של הסדר המודרניסטי הישן באמצעות אופציית הפלורליזם וההטרוגניות הצנועה לכשעצמה. הזדהות הצופה עם דמותו של קול מזמנת לו כאמור התנסות בשני שלבים עיקריים בתהליך בו עוברת התודעה שינוי מהמצב המודרניסטי למצב הפוסטמודרני. קול הופך מודע לעצמו ולסביבתו ומרגע זה הוא נחוש בדעתו לבצע את ה
ההשלמה עם המציאות אשר איננה קיימת ``זה לא קורה במציאות, אני לא שפוי, אני מדמיין את הכל בראש שלי`` {12 קופים, במאי: טרי גיליאם} ``לעולם לא נצליח לתפוס את כל סוחרי הסמים של בולטימור`` {ג`ון מנץ`, בלש משטרת בולטימור, `רצח מאדום לשחור`} מבוא מטרת עבודה זו היא ניתוח והשוואת דמויות בלשי המשטרה מהסדרה `רצח מאדום לשחור` המוקרנת בערוץ השני עם דמותו של ג`יימס קול, גיבור סרטו של טרי גיליאם, `12 קופים`, תוך בדיקת מעמדו הגבולי של הבלש העכשווי. הנחת היסוד היא כי הבלש הפוסטמודרני, בין אם הוא נציג רשות חוק ממסדית בעולם המערבי ה``מציאותי`` והעכשווי ובין אם הוא יציר כפיהם הדמיוני של תסריטאי ובמאי הוליוודיים בסרט עתידני, הרי שהוא עתיד להתמודד עם שאלות הנוגעות לערכי היסוד של החברה והתרבות בה הוא חי, לקו הדק המפריד בין טוב לרע ובין מציאותי ללא ודאי וכן לזהותו ולמשמעות קיומו, אשר תיבחנה הן במופען העצמאי הטהור והן כתלויות השפעת ההתפתחות העלילתית והשינויים שתחולל בדמותו ובראיית המציאות הכוללת. צבע הלילה `12 קופים`, סרטו של טרי גיליאם, עוסק במספר יסודות רעיוניים המהווים את הבסיס עליו ניצב המצב הפוסטמודרני. באמצעות עלילה מרובת רבדים, שפה קולנועית ייחודית ועיצוב מקורי של דמות הגיבור יוצר הסרט אמירה כוללת אודות יחסי הגומלין שמקיימים היחסיות שבהגדרת מצבי הטירוף והשפיות, האופנים השונים בהם נתפסת המציאות, היכולת המודעת להעניק לגיטימציה הן למוחשי והן להזוי, תחושת טשטוש ההבדלים שבין חיובי ושלילי והגבולות שבין טוב ורע והאופציה הפמיניסטית החדשה שמציעה דמות האישה על פני המבט הגברי השולט. הסרט, המתנודד לכל אורכו כבתנועת מטוטלת בין קטבים אלה, מתאפיין בריבוי הטקסטים התרבותיים, התקשורתיים, הפסיכולוגיים והמטאפיסיים, המשולבים זה בזה ליצירת עלילה אינקלוסיבית ומציאות הטרוגנית, שפרטיהן חשופים לפרשנות אינסופית של הדמויות ושל הצופה. הסרט, שהוא לכאורה עתידני, מתאר מציאות בדויה המתרחשת בעבר, יחסית לזמן הצפייה בו, המשפיעה על מציאות שהיא עתידית יחסית לזמן הצפייה בו. נוסף על כך הוא מקפיד להתרחש בזמנים שונים ולייצר למעשה לופ נרטיבי אינסופי - בדומה לסדרת סרטי `חזרה לעתיד` של סטיבן שפילברג - בו העבר משפיע על העתיד, אשר חוזר ומשפיע על העבר וחוזר חלילה. טשטוש הזמנים שומט כבר בתחילת הסרט את קרקע המציאות הנורמטיבית תחת רגלי הגיבור, כשהוא מותיר לדמותו וכן לצופה לחזור ולנוע, עלילתית ותודעתית, בין הזמנים השונים לבין מצבי ההווה השונים בהם הוא מתקיים. זהו הבסיס לאי הבהירות בתשובות לשאלות מכריעות הנוגעות להתפתחות העלילה. לא ברור מה מתרחש באמת ומה מתרחש בתודעתו של קול בלבד. תחושת אי הוודאות באשר לקיומה של מציאות נרטיבית ממשית כלשהי המתרחשת במקום וזמן מוחלטים היא תולדתו הרעיונית והתרבותית של עקרון אי הוודאות שפותח על ידי הייזנברג. תחושה זו מהווה את המוטיב המרכזי ביצירת האווירה המסתורית והכאוטית המאפיינת את הסרט, כשהיא עוטפת את כולו וצובעת אותו בצבעי לילה קודרים ועגומים ובנוסף על כך היא מהווה את הציר המרכזי סביבו נע המסר הרעיוני שלו. הסרט נפתח ומסתיים באותה הסצינה ממש. בתחילתו היא חזיון ילדות של קול, מעין `פלאש - בק` המתרחש במוחו, שפענוחו העתידי עשוי למנוע את חורבן האנושות. בסיומו היא מהווה את המקור לתחושת ההחמצה הגדולה, האכזבה, השבר והמפלה, כאשר גורל האנושות מוכרע על חוט השערה לשבט ולא לחסד. אולם מאחורי מצוקה דטרמיניסטית זו מסתתרת אמירה ביקורתית המציעה אפשרויות נוספות. השאלה הקיומית שמעלה הסרט בדבר המשך קיומה של האנושות באה אמנם לידי ביטוי בתחושת אי הוודאות, המרחפת מעל להתממשות חזיונו האפוקליפטי של קול. אולם, כלום יכול מימוש חזיונו של אדם אחד, מיוחד ככל שיהיה, להשפיע באופן בלעדי על הגורל המשותף ולהצביע על קוטב אפוקליפטי אחד ויחיד מבלי להשאיר לאנושות ולו סדק צר של תקווה? נכון כי סצינת הסיום היא גם הרגע בו נבדלת המציאות הלכאורה אמיתית ועכשווית באופן בולט משאר האופציות ל``מציאות`` שמציע הסרט כאפשריות. נכון גם כי ברגע גורלי זה נסגר לכאורה מעגל העלילה והפתרון לשאלת אי הוודאות נדמה לפתע כברור ומובן. אולם מבט מעמיק יותר מוביל למסקנה כי ה``לופ`` העלילתי, הכולל בתוכו גם את אופציות ה``מציאות`` השונות שהציעו לאורך הסרט הכרתו ותת הכרתו של קול, מציע את האפשרות הפלורליסטית יותר לפתרון שאלת אי הוודאות, כשהוא משאיר אותה תלויה בחלל האוויר כחומר למחשבה. מת לחיות עיצוב דמותו של ג`יימס קול הוא מופת ליצירת דמותו של הבלש הפוסטמודרני. קול הוא פושע עתידני המוחזק בתא מעצר, אשר נבחר להציל את האנושות השוקעת מגורלה בהווה ללא כל סיבה הגיונית שתצביע על סיבת הבחירה דווקא בו. הוא מנודב לחזור אחורה בזמן כדי לחשוף מידע העשוי להציל את האנושות מסכנת הרעלה המונית, שהתבצעה בעבר על ידי חיילי ``צבא 12 הקופים`` ושהביאה לקץ שלטונה של האנושות ולהשתלטות מחודשת של בעלי החיים על העולם. מסעו בזמן להצלת האנושות מפני התקפת הוירוסים הקטלניים, האמורים להיות מופצים במרכזי אוכלוסין שונים ברחבי העולם, הוא גם מסע לגילוי עצמי של זהותו, עברו, חוויות הילדות שלו, משמעות קיומו ומשמעות הבחירה בו, אשר מתערבלים בהווה בנבכי תודעתו השסועה. קול, המגיע באופן אקראי לנקודת זמן מוקדמת מכפי שהיה אמור, נחשב בנקודת הזמן ההיא לחולה רוח הנמצא במצב נפשי רעוע ועקב כך מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי. גורל האנושות מוטל אפוא על כתפיו הרעועות של פושע, שאינו בטוח האם המציאות אותה הוא חווה אכן מתרחשת, או שזהו רק תעתוע הנובע מאי שפיותו, שגם היא אינה ברורה ומוטלת בספק. כגיבור ספרו של איטאלו קאלווינו, `הערים הסמויות מן העין`, מביט קול בבואתו הנשקפת אליו מתוך תודעתו, אותה הוא מתקשה לפענח. ההשתקפות העצמית של הנפש הספק שפויה יוצרת אצלו את הספק ואת אי הוודאות לגבי המציאות אותה הוא חווה. ספק זה מלווה אותו גם בהמשך. בבית החולים הפסיכיאטרי נמסר קול לטיפולה של ד``ר קתרין ריילי, המתמחה בחקר הטירוף ואשר בטוחה כי כבר ראתה אותו פעם בזמן ובמקום אחרים. היא מבחינה בתת המודע שלה כי מאחורי אי שפיותו מסתתרת משמעות אחרת, כשלמעשה היא שותפה כמוהו לחזיון האפוקליפטי. בבית החולים פוגש קול גם את ג`פרי ג`ויינס, מופרע ``אמיתי``, החי בעולם הזוי משלו. מבלי שיש לקול מושג על כך, נושא ג`ויינס בקרבו את זרע הפורענות של ``צבא 12 הקופים`` ומסוגל בעתיד להכריע באמצעות חוסר שפיותו את העולם השפוי, המתקדם והנאור. גורל האנושות הרציונלית יוכרע אפוא במאבק בין משוגע ``נורמלי`` למשוגע ``אמיתי``. אי שפיותו המדומה של קול ואי שפיותו ה``אמיתית`` של ג`ויינס מציגות מושג זה כיחסי לחלוטין ותלוי הגדרה שרירותית. לנקודות המפגש האקראיות הללו - הוא הרי נשלח לנקודת זמן זו בטעות - יש תפקיד מכריע ביכולתו של קול להבין מאוחר יותר, בנקודת הזמן הקריטית אליה ישלח בהמשך, את המצב לאשורו. לאחר שהוא מצליח להימלט מבית החולים בעזרת שולחיו הוא חוזר קדימה ואחורה בזמן, כיוון שעליו לספק לשולחיו את המידע הקריטי וממשיך במסעו הסיזיפי בין שני העולמות כשהוא מתקשה להתמודד עם המשימה המורכבת המוטלת על כתפיו. במהלך המסע, הנושא אופי כאוטי ודקדנטי, חווה קול טיפולים פסיכיאטריים הכוללים טיפול בהלם, זריקות ותרופות. נוסף על כך הוא זוכה ל``טיפול מיוחד`` מצד שולחיו, השופטים אותו, מאיימים עליו, עושים אותו ללעג ומשתמשים בו לצורכיהם. הסביבה האנושית ה``נורמלית`` מתנהגת כלפיו באלימות פיזית ונפשית ורודפת אותו כפושע מבוקש, כרוצח וחוטף. אולם משימת החיפוש העצמי בין נבכי הכרתו ותת הכרתו, אחר נקודת משען כלשהי שתפתור עבורו את פרדוקס אי שפיותו ואי יכולתו להיאחז במציאות קונקרטית, אחידה ומוחלטת, קשה עליו ממש הקשיים הפיזיים הכרוכים במשימת הצלת העולם. קול מודע למצבו וחוזר וטוען כי איננו יודע האם המתרחש סביבו אכן קורה. בסיוע הד``ר ריילי, אותה הוא חוטף בלית ברירה כדי לקבל ממנה טיפול, הוא מצליח לבסוף להתגבר על חוסר השפיות, לשכנע את עצמו כי הוא אכן שפוי ולחזור לתפקד. מטפורית, מציגה הד``ר ריילי לראווה את דמות האישה הפמיניסטית הפוסטמודרנית החזקה למעשה מהגבר. היא מצילה אותו מעצמו ושותפה יחד עמו לניסיונות הצלת העולם מהצרות ש``הוא`` גרם להן. בזכותה של ריילי מבין קול לראשונה כי על אף העובדה שנבחר להציל את האנושות הוא נחשב לפורע חוק. האלמנט החמישי דמותו של ג`יימס קול מתנסה בצדדים שונים של החוויה הפוסטמודרנית ועוברת במהלך הסרט את שני שלבי התודעה העיקריים המרכיבים את השקפת העולם האופיינית למצב הפוסטמודרני. ההליכה על הקצה, איבוד השפיות, חוסר היכולת להכיר בקיומה של מציאות מטאפיסית אחת, האלימות הפיזית והנפשית הוולגרית, השניות שבהימצאות משני צדדיו של החוק תוך טשטוש המושגים טוב ורע, הזהות המחוקה, החיפוש אחר משמעות לחיים והמעבר הפיזי ממקום למקום ומזמן לזמן, המהווים משל לכל אלה, הם כולם רסיסי חוויות פוסטמודרניות. אלו הם מסמנים שהמסומנים שלהם משמשים את האידיאולוגיה הפוסטמודרנית בבואה להחריב את ההגמוניה של הסדר המודרניסטי הישן באמצעות אופציית הפלורליזם וההטרוגניות הצנועה לכשעצמה. הזדהות הצופה עם דמותו של קול מזמנת לו כאמור התנסות בשני שלבים עיקריים בתהליך בו עוברת התודעה שינוי מהמצב המודרניסטי למצב הפוסטמודרני. קול הופך מודע לעצמו ולסביבתו ומרגע זה הוא נחוש בדעתו לבצע את ה