רציתי להגיד שאני ממש במצב רוח טוב
היום
ולמה אני מספרת? או. גם כי מצב רוח טוב יכול להיות מדבק
וגם כי בתחילת השבוע היה לי טירוף בעבודה, עבדתי כל יום עד שעות לא רגילות (לפחות בשבילי), לחץ לחץ לחץ. וזה עזר לי כשהרגשתי לא הכי מאושרת. אבל ברגע שסיימתי לעבוד, הופ, שוב צנחתי. והיום, הלחץ בעבודה לא פחת, אבל אני בכזה מצב רוח טוב, שממש לא בא לי לעשות שום דבר. אני תוהה האם זה אומר שהעבודה לא מספקת אותי, אלא בתפקיד הסחת דעת... שזה תפקיד חשוב לכל הדעות, אבל זה לא מספיק. מצד שני, יש הרבה פעמים שתחושת ההישג בעבודה עושה לי טוב. אז אולי זה רק התקופה הזאת שמוזרה אצלי. ועכשו הגיג (שאפילו רלוונטי למה שכתבתי לעיל): יש הרבה אנשים שרואים את העבודה כדבר משני בחיים. ויש כאלה שלהגיע ליעדים מקצועיים וקרייריסטים (נשמע לי ניסוח קצת עילג, אבל שיהיה) הוא הדבר הכי חשוב להם. השאלה היא, אם עכשיו סוף סוף הבנתי שאצלי העבודה היא משנית, האם אני לא צריכה למצוא משהו שיהיה חשוב לי בראש ובראשונה? האם בכלל חייבים את הדירוגים האלה? עבודה/לימודים/משפחה/טיולים/מחקר/שינה (תחביב חשוב מאד
) מי בא קודם ומי אח"כ. ואם משהו בא קודם, באיזה מחיר? או שהמטרה היא פשוט להגיע לאיזון שמספק אותנו? רוצה הכל. שהכל יהיה לי הכי חשוב, ויגרום לי הכי אושר, ושאגיע להישגים בכל אחד מהתחומים. כי כשאני חושבת על העבודה בנפרד מכל היתר, אני מוכנה להשקיע בה המון. רק כשהיא עומדת בתחרות עם אספקטים אחרים של החיים שלי, אני קולטת שאני לא מוכנה לשלם מחיר גבוה מדי על השגים בעבודה. אז מה, להוריד ציפיות? תמיד להעמיד את התחומים בהשוואה זה עם זה? תמיד לעשות שקלול? מעייף לאללה.
היום
