רציתי לחלוק איתכם

[גילי החדשה]

רציתי לחלוק איתכם

מה שעובר עלי בימים האחרונים. אני מרגישה כאן בנוח לספר הכל. סיימתי את הטיפולים בהודגקינס לימפומה והתחלתי שלשום את ההקרנות. ה-pet הראה שכל התאים הממאירים נעלמו ואינם. אני בריאה עכשיו. אבל עם התחלת ההקרנות נעשה לי פתאום מאד קשה נפשית. בזמן הכימותרפיה היתה לי רגישות נוראית לריחות, ועכשיו זה כאילו חזר. הריח של המרפאה ושל התרופות מסרב להעלם. וגם התמונות בראש של הטיפולים תקועות לי כל הזמן. כאילו אני עדיין צריכה להמשיך בטיפולים. אני חושבת על זה כל הזמן. ממש יש לי בחילות. לא מצליחה להשתחרר מזה. מין מחשבות אובססיביות על הטיפולים הכימותרפיים, האינפוזיות, המחטים, הבחילות. משהי כתבה כאן פעם בפורום - תסמונת פוסט-טראומטית. בדיוק אותם סימפטומים... נעזרתי הרבה בתקופת הטיפולים בדמיון מודרך. אני מנסה לגייס את הדימיון שלי גם עכשיו, וגם לגייס את הסבלנות שלי. אני יודעת שזה יקח זמן עד שגם הנפש תחלים. ואולי לעולם ישאר משהו... תודה על ההקשבה.

 

[ציפורלילה]

היי גילי

משמח לשמוע שהבדיקות היו נקיות מסרטן. מקווה שההקרנות יעברו לך מהר ובקלות. אני מאד מבינה את העניין של הריחות. קיבלתי הקרנות לצוואר ובית חזה עליון ואחרי מספר הקרנות חוש הריח ממש התעוות אצלי והכל מסביב פשוט היה מסריח. בלתי נסבל. כשאחות היתה מסדרת מעליי את הבלוקים של העופרת הייתי לוקחת אויר ועוצרת נשימה עד שהיא תסיים ותפסיק לנשום עליי. אז אמנם זה מסתדר חזרה אחרי ההקרנות, אבל מאז הכימותרפיה נשארתי עם רגישות לריחות. בבית החולים אני תמיד מסתובבת עם היד על האף והפה בגלל הריחות. אולי כדאי לך להגיע להקרנות עם איזה כיסוי כמו של מנתחים. זה מסנן חלק נכבד מהריחות האלה. אז אולי זה יגרור קצת מבטים אבל שווה את תחושת הבחילה מהריחות. מעבר לזה, כל המחשבות שלך, אני חושבת שזה מאד טבעי כי סך הכל עברת עכשיו תקופה לא קלה ועדיין לא היתה לך הזדמנות להרגיש בריאה. אז באמת סבלנות זו דרך אחת להתמודד עם כל אלה, אבל אולי גם שיחות עם איש מקצוע מהמחלקה הפסיכואונקולוגית. מישהו שבאמת יכול להבין את הקשיים שלך כרגע. זו באמת טראומה, גם לגוף וגם לנפש, אני חושבת ששווה לבדוק ולנסות את כל האמצעים שעומדים לרשותך כדי להחלים מן התקופה הזו. תרגישי טוב

גלי

 

[מיליתו]

הי גילי

אני כתבתי על תסמונת פוסט טראומטית... ואני באמת מאמינה שלכולנו יש קצת התנייה שבתי חולים. כל פעם שמשהו מזכיר לנו את הטיפולים, נהיה לנו רע, ומצד שני, כל דבר מזכיר את זה... אחד הדברים שמאוד עזרו לי (בנוסף לטיפול פסיכולוגי) היו כתיבה של החוויות , במיוחד החוויות הקשות. אני חושבת שעצם הכתיבה שחררה אותי מהצורך לחזור על הדברים שוב ושוב בראש, ואיפשרה לי להתפנות לדברים אחרים. יש לפעמים תחושה של "זה עוד לא נגמר" ו"אולי זה עוד יחזור", אבל חשיבה כזאת מקשה מאוד על התפקוד בחיי היום יום. אולי כדאי להקצות לה כמה דקות מוגדרות מדי, יום, ואפילו לכתוב את המחשבות האלה. אחר כך, אפשר לכתוב "תגובה" לכל מחשבה מציקה ו"להסביר לה" למה היא לא הגיונית, ובכלל לא מתאימה עכשיו. מעבר לזה, צריך פשוט לקבל את המצב, ולהבין שתמיד תהיינה תזכורות וצריך ללמוד לחוית איתן.

 

[sukargirl]

הי גילי

הי גילי,גם כשאני סיימתי את הטיפולים בהודגיקנס היתה לי רגישות לריחות,והאמת..שעד היום נשארו אבל ממש מעט,ובמיוחד הרגשת בחילה מכל נוזל ורוד-אדום.. את תראי שכאשר תחזרי לשיגרה ותראי פחות מרפאות ובתי חולים אז תשתחררי מכל הריחות ולאט לאט יהיו פחות מחשבות..תמיד כשהייתי חוזרת מהכימותרפיה הייתי מתרחצת עם סבון דאב עד היום אני פשוט לא יכולה להריח אותו או להיות בקרבת מקום שיש בו את הריח של הסבון הזה ישר עולות לי אסוציאציות .. אבל החלק של ההקרנות זה פחות נורא מהכימותרפיה בהרבה..מכל הבחינות ,אז טוב לשמוע שאת לקראת הסוף..ותיהי בריאה..ותראי שזה יעבור-מבטיחה!!

 

[t w i x i t]

או שאפשר...

לנסות לשנות כיוון ולקחת את זה בהומור. אני למשל נסעתי לפני כמה ימים לחנות רהיטים וראיתי שם מנורה שהחוטים שלה היו מין צינורות דקיקים ושקופים כאלה, וחשבתי לעצמי - איכס זה נראה כמו הצינורות של האינפוזיה. וזה די הצחיק אותי שאפילו מנורה מזכירה לי בדרך כלשהי את בית החולים. ובאמת פתאום הרבה דברים מזכירים לי בי"ח ואת כל מה שעוברים שם וזה מראות קשים ודברים לא נעימים במיוחד אבל הדברים הקשים כבר מאחורייך, את הגרוע ביותר עברת, עכשיו נותר לך להסתכל על כל מה שעברת לעומת הזכרונות ולהגיד שוואלה קטן עלייך, אם ניצחת את הסרטן - הדברים האלה לא יעמדו בדרכך. שום דבר לא יכול לעמוד יותר בדרכך. והומור זה באמת דרך שעוזרת להתגבר על הרבה מכשולים וקשיים. זה בריא גם לנפש.