ירגזי כחול
New member
רציתי לכתוב לך
רציתי לכתוב לך בצורה פחות שתויה יותר מחושבת שכשהיינו שם והייתי חלק והרגשתי הכי לא אז רציתי שתהיי איתי ונהיה ילדות ונזרוק את השיער מצד לצד ונשתה ואז ננהג ונצעק ונתפרע אף פעם לא לגמרי אף פעם לא לגמרי אבל כבר לא. זה היה מוזר. כולם הכירו אותה. כולם הכירו אותי אבל היא היתה כמו בת בית. וכל שיר שהוא שר וכולם רקדו, הרגשתי צבועה. כי לא ידעתי איזה עלול להיות עליה. באיזשהו שלב היא התיישבה בצד. ראש בין הידיים. אמרה שעייפה. הלכנו לאכול. דברנו על איך ממוזיקה לא עושים אגורה, איך הם כולם עוד גרים עם אמא בבית, ואיך היא לא, ואיך בשנה ג'. הרגשתי שוב בגיל שאני מרגישה בו באמת אני. צחקתי על עצמי קצת מבפנים. אני בחופש. לא, לא כזה. כזה שאני מרגישה את החופש מתחיל לחלחל לי בין כל מה שהסתייד על גבי העור. וזה מוזר, כולם גרים עכשיו בדירות חדשות, עם חברים ישנים, לומדים בשנים כלשהן, מאמצים כלב, חיים חיים של גדולים. חלק עושים מוזיקה וגרים עם אמא. ואני אף פעם לא באמת מבינה איפה אני. אני מחפשת מה שיאפיין אותי והדברים מתחלפים, נדמה, כמעט מדקה לדקה. ובכל זאת, בלי משהו מוגדר, מאוד ברור לי מי ומה אני. או מתחיל להיות. לא מבחינת הגדרות... מבפנים. מעניין אם אני באמת אלבש חליפות כמו של אמא שלי, בסוף, אחרי שאסיים את התואר. להתאפר כמוה אני אתאפר, זה בטוח. וכולם יגידו. כמה את דומה. אבל מי שידע ידע. בשקט בשקט, כזה שלא מדברים. עד כמה אני לא כמוה. הו, עד כמה.
רציתי לכתוב לך בצורה פחות שתויה יותר מחושבת שכשהיינו שם והייתי חלק והרגשתי הכי לא אז רציתי שתהיי איתי ונהיה ילדות ונזרוק את השיער מצד לצד ונשתה ואז ננהג ונצעק ונתפרע אף פעם לא לגמרי אף פעם לא לגמרי אבל כבר לא. זה היה מוזר. כולם הכירו אותה. כולם הכירו אותי אבל היא היתה כמו בת בית. וכל שיר שהוא שר וכולם רקדו, הרגשתי צבועה. כי לא ידעתי איזה עלול להיות עליה. באיזשהו שלב היא התיישבה בצד. ראש בין הידיים. אמרה שעייפה. הלכנו לאכול. דברנו על איך ממוזיקה לא עושים אגורה, איך הם כולם עוד גרים עם אמא בבית, ואיך היא לא, ואיך בשנה ג'. הרגשתי שוב בגיל שאני מרגישה בו באמת אני. צחקתי על עצמי קצת מבפנים. אני בחופש. לא, לא כזה. כזה שאני מרגישה את החופש מתחיל לחלחל לי בין כל מה שהסתייד על גבי העור. וזה מוזר, כולם גרים עכשיו בדירות חדשות, עם חברים ישנים, לומדים בשנים כלשהן, מאמצים כלב, חיים חיים של גדולים. חלק עושים מוזיקה וגרים עם אמא. ואני אף פעם לא באמת מבינה איפה אני. אני מחפשת מה שיאפיין אותי והדברים מתחלפים, נדמה, כמעט מדקה לדקה. ובכל זאת, בלי משהו מוגדר, מאוד ברור לי מי ומה אני. או מתחיל להיות. לא מבחינת הגדרות... מבפנים. מעניין אם אני באמת אלבש חליפות כמו של אמא שלי, בסוף, אחרי שאסיים את התואר. להתאפר כמוה אני אתאפר, זה בטוח. וכולם יגידו. כמה את דומה. אבל מי שידע ידע. בשקט בשקט, כזה שלא מדברים. עד כמה אני לא כמוה. הו, עד כמה.
פוווווצימוצימוצי.]