spongeshahar
New member
רציתי לספר את הסיפור שלי..
אבל..אני יספר את הסיפור שלי... הכל התחיל לפני 9 חודשים ו16 ימים. הכל התחלי שאחותי חברה שלה הלכו לקניון, אחותי באה לעבור את הכביש לתחנת האוטובוס ונדרסה. המצב של אחותי היה כמעט על סף מוות, אני זוכרת שאני ואבא שלי הלכנו לבית חולים. אני זוכרת ששאלתי את הרופא שהוא בא לכיון אבא שלי.. שאלתי אותו .."סליחה אתה יכול לומר לי מה קורה עים אחותי?" "עים את לא בת 18 ולא מהקרובי משפחה אז לא" ומיהר לכיון אבא שלי להגיד לו מה המצב של אחותי. אני זוכרת שאבא שלי בא אלי..בא אלי עים דמעות בעינים המצב שלה לא טוב הם לא יודעים עים היא תצא מזה. מאז אותו יום המפשחה שלי השתנתה. אחותי ברוך השם חזרה להיות שוב אותה ילדה עים חיוך רגילה לחלוטין. אבל הכל השתנה כל היום ההורים שלי בחוץ עובדים.. עובדים בשביל הכסף המזדיין הזה בשביל הכסף לתרופות לאחותי. אח שלי לפעמים קופץ סתם כי בא לו משמחה על הספא.. אבל כמובן אבא שלי תפסיק תפסיק ומתחיל לצעוק כרגיל מה אתה חושב שיש לי כסף לתקן עכשיו תספה הזו? אני מרגישה שכאשר אני ניכנסת לבית שלי אני מרגישה מאיומת. אבא שלי צועק,צועק בלי סיבה. עלי,על אמא,על אחותי,ואחי. לפעמים אני חוזרת לבית רעבה מהבית ספר אבל אף אחד לא נימצא בבית אף אחד לא בא ומכין לי אוכל. שאני באה לביצפר כולם מדברים על ההורים שלהם..על איך שהם מפנקים אותם וקונים להם מיטות ודברים באיזה 400 שקל. גם אמא..אמא שלי היקרה שתמיד דואגת לנו כל הזמן בחרדות אין כסף,כל הזמן דואגת שחס וחלילה עים נוציא רגל מהבי יקרה לנו משהו. לפעמים חברות אומרות לי בואי לקניון.. ואני מתביישת מתביישת לומר שאני לא יכולה לבוא כי אין לי 55 שקל לכריסיה.. ואני ממציאה תירוצים. מאז מה שקרה לאחותי ניכנסתי לחרדות. כל הזמן חשבתי לעצמי שאני כבר לא רוצה לחיות. שאין לי סיבה,ניסיתי לפגוע בעצמי אבל תמיד היה משהו שעצר אותי. לעמים אני באה לכיתה שלי ואני בדיכאון סתם בדיכאון לא קרה כלום אבל אני בדיכאון,אנשים רואים שאני מבועסות ושואלים למה?אבל אני לא יספר. אני לא רוצה שזה יהיה השמועות עלי בשיכבה,בבית ספר. תמיד אני מקווה לטוב יותר מקווה שפה אני יוכל להתחזק.
אבל..אני יספר את הסיפור שלי... הכל התחיל לפני 9 חודשים ו16 ימים. הכל התחלי שאחותי חברה שלה הלכו לקניון, אחותי באה לעבור את הכביש לתחנת האוטובוס ונדרסה. המצב של אחותי היה כמעט על סף מוות, אני זוכרת שאני ואבא שלי הלכנו לבית חולים. אני זוכרת ששאלתי את הרופא שהוא בא לכיון אבא שלי.. שאלתי אותו .."סליחה אתה יכול לומר לי מה קורה עים אחותי?" "עים את לא בת 18 ולא מהקרובי משפחה אז לא" ומיהר לכיון אבא שלי להגיד לו מה המצב של אחותי. אני זוכרת שאבא שלי בא אלי..בא אלי עים דמעות בעינים המצב שלה לא טוב הם לא יודעים עים היא תצא מזה. מאז אותו יום המפשחה שלי השתנתה. אחותי ברוך השם חזרה להיות שוב אותה ילדה עים חיוך רגילה לחלוטין. אבל הכל השתנה כל היום ההורים שלי בחוץ עובדים.. עובדים בשביל הכסף המזדיין הזה בשביל הכסף לתרופות לאחותי. אח שלי לפעמים קופץ סתם כי בא לו משמחה על הספא.. אבל כמובן אבא שלי תפסיק תפסיק ומתחיל לצעוק כרגיל מה אתה חושב שיש לי כסף לתקן עכשיו תספה הזו? אני מרגישה שכאשר אני ניכנסת לבית שלי אני מרגישה מאיומת. אבא שלי צועק,צועק בלי סיבה. עלי,על אמא,על אחותי,ואחי. לפעמים אני חוזרת לבית רעבה מהבית ספר אבל אף אחד לא נימצא בבית אף אחד לא בא ומכין לי אוכל. שאני באה לביצפר כולם מדברים על ההורים שלהם..על איך שהם מפנקים אותם וקונים להם מיטות ודברים באיזה 400 שקל. גם אמא..אמא שלי היקרה שתמיד דואגת לנו כל הזמן בחרדות אין כסף,כל הזמן דואגת שחס וחלילה עים נוציא רגל מהבי יקרה לנו משהו. לפעמים חברות אומרות לי בואי לקניון.. ואני מתביישת מתביישת לומר שאני לא יכולה לבוא כי אין לי 55 שקל לכריסיה.. ואני ממציאה תירוצים. מאז מה שקרה לאחותי ניכנסתי לחרדות. כל הזמן חשבתי לעצמי שאני כבר לא רוצה לחיות. שאין לי סיבה,ניסיתי לפגוע בעצמי אבל תמיד היה משהו שעצר אותי. לעמים אני באה לכיתה שלי ואני בדיכאון סתם בדיכאון לא קרה כלום אבל אני בדיכאון,אנשים רואים שאני מבועסות ושואלים למה?אבל אני לא יספר. אני לא רוצה שזה יהיה השמועות עלי בשיכבה,בבית ספר. תמיד אני מקווה לטוב יותר מקווה שפה אני יוכל להתחזק.
