לא לכך התכוונתי
אני חייב להבהיר - "פעם מגמגם תמיד מגמגם" לא אומר שהיום אני עדיין חושב לפני כל מילה מה להגיד ואיך להגיד ואיך זה ייצא וכו', וכל החשש שמלים ייתקעו. היום צורת הדיבור לא מטרידה אותי. היום אני חושב לפני שאני אומר משהו, אבל כמו מחשבה שעוברת בראש של כל אדם (רוב בני האדם) לפני שהם אומרים משהו. לא אותה מחשבה שהיתה עוברת לי בראש לפני שהגמגום עבר, אם בכלל להגיד, איך לפתוח את המשפט, תכנון המשפט מראש וכו'. היום אני חושב רק מה להגיד, ובשיחות פרטיות הכל ספונטני ואפילו שלב המחשבה מתבטל (שזה לפעמים חסרון...). לעומת זאת, אני לא מתעלם מהעבר המגמגם שלי למרות שחלפו יותר מעשר שנים מאז. מי שיודע במה אני עוסק יכול להבין שיתכן והמשיכה לתחום היתה דווקא הגמגום, וזה החל כמה שנים לאחר שהפסקתי לגמגם, אבל הניצנים החלו כנראה בשנות הגמגום. אני באמת מאחל לך שגם אצלך הגמגום ייפסק (למרות שאינו נפסק לגמרי, לדעתי תמיד נשאר קצת, גם אצלי), ואז תביני למה התכוונתי. וגם אני חושב כמוך שהגמגום הוא פסיכולוגי, כי אחרת הוא היה מופיע באופן קבוע ושווה, ואילו בפועל זה תלוי למי מדברים, שיחת טלפון, וכו'. גם אני התחלתי לגמגם בסביבות גיל 5-6, ומדובר בהברות שלמות שהיו נתקעות לי. ותאמיני לי - שעם גישה נכונה לטיפול - אפשר להתגבר על זה. הבעיה היא שככל שיותר מתבגרים כך מתקבעים יותר עם המחשבות שמאפיינות מגמגמים, וכאן לדעתי הקושי העיקרי. אני גם בדעה שאדם שמגמגם לומד להעריך את הדברים הקטנים בחיים. אני זוכר כמה סיפוק היה לי ממשפטים שלמים שהייתי מצליח להוציא, והייתי חושב לעצמי שאני בעצם מתלהב ממשהו שכל אדם אחר מקבל כמובן מאליו. והערכת הדברים הקטנים כביכול זו גישה לחיים ששולטת אצלי גם היום, לא לגבי הדיבור אלא בכלל.
