רציתי לשאול...
- פותח הנושא Shebo6
- פורסם בתאריך
סיפור/ספר- התחלה שלו לפחות....
הוא ישב לו בפינה חשוכה, אין איש מסביבו, אין נפש חיה, רק הוא עצמו, לבד. העשן, שיצא מהמגולגלת שלו הסתלסל מעלה מעלה, אל העננים הבהירים שריחפו מעליו, במעין עצב שמח מעצבן שכזה. הוא נשכב אחורה ועצם את עיניו. גאי שקע אט אט בשינה. בחלומותיו ראה קבוצות עננים מתאספים מסביבו וצוחקים עליו. אבל לו זה לא הפריע, הוא המשיך לשבת ולבהות בהם. הצחוקים התגברו לכדי צלילים מחרישי אוזניים, עד שלא יכל יותר, אטם את אוזניו ועצם את עיניו בחוזקה. כשפקח את עיניו ראייתו הייתה מעורפלת בתחילה, עד שלאט לאט נתחדדה ביחד עם יתר חושיו. הוא מצא עצמו שרוע על ספה, ומסביבו הייתה המולה רבה. האור הכאיב לעיניו, הרעשים הכו באוזניו, וגופו היה נוקשה כאבן. למרות המוני האנשים שהיו סביבו, אף אחד לא הבחין בהתעוררותו של גאי, בשתיקתו, ובנפילה חזרה לחשכה העמוקה האינסופית. כשהאור שוב חזר לעיניו של גאי, ראה מולו את טיירון חברו, עם בקבוק בירה ביד אחת וסיגריה בשנייה. טיירון קלט שגאי התעורר, הניח את הבקבוק על השולחן וכיבה את הסיגריה במאפרה שנראתה כמו הר של בדלי סיגריות שאיים ליפול. גאי ניסה לקום, אבל טיירון השכיב אותו וכיסה אותו. "מה קרה לי?" גאי שאל ונרעד מקור. טיירון קם ניגש לחלון וסגר אותו, חזר אל גאי וכיסה אותו בשנית עד לראשו: "דניאל וזֵן מצאו אותך כמה רחובות מפה זרוק על הרצפה ליד פחי אשפה, עם עיניים פתוחות ודופק גבוה יותר מזין של כושי" הוא אמר,"מה לקחת?" "את אותו חרא טיירון. הגראס המזדיין הזה עוד יגמור לי את החיים". "אמרתי לך להפסיק לקחת את החומר הזה גאי, אתה נכנס לסרטים בגללו. למה בכלל נגעת אתמול בשטות הזו, למה לא נשארת אצלי?" "לא יכולתי להישאר במסיבה, לא יכולתי להמשיך להסתכל עוד בדייויד שהתחרמן כל הערב עם הקטן ההוא, הרקדן החדש ב"COLORFULL" " "די, טחנו את זה מאות פעמים, זה נגמר כבר לפני חודשיים וחצי וכבר התגברת עליו". "כן אני יודע, אבל עדיין..." "מה? מה עדיין?" "תראה מותק, רגשות אף פעם לא עוזבים אותך, לא כשונאים ולא שאוהבים" הטיח בו גאי. "אני יודע שזה לא קל, אבל אתה חייב לנסות לשכוח ממנו". הפשטות שבה טיירון הציג את הנושא הייתה נאיבית לחלוטין, כאילו היה ילד קטן ולא אדם בוגר. "תראה, קצת קשה לשכוח מאדם שהיית איתו 7 חודשים, במיוחד כשהלשון שלו תקועה בפה של אחר, והיד נעה בתיאום ללשון רק בחלק נמוך יותר של הגוף" גאי ניסה להסביר לטיירון שכאילו סירב לקלוט, "פאק, אני בן 25, ולפני פחות משנה פגשתי את הבן אדם שכל כך אהבתי, שהייתי מוכן למות בשבילו". גאי סיים את המשפט בזעקה חנוקה שנתקעה בגרונו וסירבה לצאת. הדמעות, שמקודם סירבו לצאת, זרמו כעת ללא הפסקה. "די די" טיירון הרים חתיכת טישו וניגב לגאי את דמעותיו,"אתה סתם עכשיו. תשכב ותירגע, ואני אכין לך כוס קפה טובה וארוחת בוקר אה-לה טיירון". בזמן שטיירון עשה את דרכו למטבח, גאי התמתח והתיישב. הוא גילה שהמיני שלבש במסיבה הופשט ממנו והוא לבש בוקסר. גם הפיאה והגופייה הוסרו מעליו. הסימן היחיד להיותו דראג קווין אמש היה האיפור הכבד שנשאר מונח על פניו, וגם זה היה מרוח במקצת. לאחר ארוחת הבוקר, גאי ניקה עצמו, התלבש ונסע הביתה. כשהגיע לביתו כאב הראש היה כל כך בלתי נסבל, עד כדי כך שגאי דידה אל מיטתו, העיף בתנועת יד קצרה מספר חולצות שהיו עליה, ונשכב באפס כוחות. אבל הוא לא נרדם. הוא שכב שם, בוהה בתקרתו הססגונית, חושב. הוא חשב כמה מרירים החיים פה, וכמה היה רוצה לגמור אותם, אפילו כאן ועכשיו. אבל הוא ידע שאסור לו כל עוד קיימים אנשים מסביבו, אנשים הדואגים לו אוהבים אותו ותומכים בו. לא משנה כמה הם יהיו, הם הסיבה לקיומו. הוא התהפך על הצד ומחה מס' דמעות שזלגו על לחייו, התכסה בשמיכה ועצם עיניו. בדיוק אז צלצל הטלפון. באי חשק שלח ידו לעבר השידה שעמדה ליד מיטתו. גאי לא דיבר, וכעבור כמה שניות נשמע קול מעברו השני של הקו. הקול היה נשי, אבל היה ברור שגבר מדבר מהצד השני. "גאי, גאי אתה שם? הלו?" "כן, מי זה?" "קוראים לי אלכסנדר וראיתי אותך רוקד לפני שבוע ב-"COLORFULL". היית מהמם. דיברתי עם כמה אנשים והשגתי את המספר שלך. בא לך להיפגש?" גאי ניצב מול קטע משונה. מצד אחד לא היה לו כוח ועצבים לצאת הלילה, אבל מצד שני דווקא היה נחמד לדפוק מישהו הלילה. "העיקר שיראה טוב" אמר לעצמו גאי בלב "גאי, אתה איתי?" "כן כן, אני פה" "אז מה אתה אומר? כי אני מבין ממך שלא בא לך" הוא כזה נודניק, בן כמה הוא בכלל? שאל את עצמו "לא, סבבה. אתה רוצה להיפגש ב-"COLORFULL"?" "O.K, אני אמצא אותך כבר בפנים, תהיה קרוב לבאר" "טוב אין בעיה מותק נראה אותך כבר שם בפעולה" גאי סיים את השיחה
הוא ישב לו בפינה חשוכה, אין איש מסביבו, אין נפש חיה, רק הוא עצמו, לבד. העשן, שיצא מהמגולגלת שלו הסתלסל מעלה מעלה, אל העננים הבהירים שריחפו מעליו, במעין עצב שמח מעצבן שכזה. הוא נשכב אחורה ועצם את עיניו. גאי שקע אט אט בשינה. בחלומותיו ראה קבוצות עננים מתאספים מסביבו וצוחקים עליו. אבל לו זה לא הפריע, הוא המשיך לשבת ולבהות בהם. הצחוקים התגברו לכדי צלילים מחרישי אוזניים, עד שלא יכל יותר, אטם את אוזניו ועצם את עיניו בחוזקה. כשפקח את עיניו ראייתו הייתה מעורפלת בתחילה, עד שלאט לאט נתחדדה ביחד עם יתר חושיו. הוא מצא עצמו שרוע על ספה, ומסביבו הייתה המולה רבה. האור הכאיב לעיניו, הרעשים הכו באוזניו, וגופו היה נוקשה כאבן. למרות המוני האנשים שהיו סביבו, אף אחד לא הבחין בהתעוררותו של גאי, בשתיקתו, ובנפילה חזרה לחשכה העמוקה האינסופית. כשהאור שוב חזר לעיניו של גאי, ראה מולו את טיירון חברו, עם בקבוק בירה ביד אחת וסיגריה בשנייה. טיירון קלט שגאי התעורר, הניח את הבקבוק על השולחן וכיבה את הסיגריה במאפרה שנראתה כמו הר של בדלי סיגריות שאיים ליפול. גאי ניסה לקום, אבל טיירון השכיב אותו וכיסה אותו. "מה קרה לי?" גאי שאל ונרעד מקור. טיירון קם ניגש לחלון וסגר אותו, חזר אל גאי וכיסה אותו בשנית עד לראשו: "דניאל וזֵן מצאו אותך כמה רחובות מפה זרוק על הרצפה ליד פחי אשפה, עם עיניים פתוחות ודופק גבוה יותר מזין של כושי" הוא אמר,"מה לקחת?" "את אותו חרא טיירון. הגראס המזדיין הזה עוד יגמור לי את החיים". "אמרתי לך להפסיק לקחת את החומר הזה גאי, אתה נכנס לסרטים בגללו. למה בכלל נגעת אתמול בשטות הזו, למה לא נשארת אצלי?" "לא יכולתי להישאר במסיבה, לא יכולתי להמשיך להסתכל עוד בדייויד שהתחרמן כל הערב עם הקטן ההוא, הרקדן החדש ב"COLORFULL" " "די, טחנו את זה מאות פעמים, זה נגמר כבר לפני חודשיים וחצי וכבר התגברת עליו". "כן אני יודע, אבל עדיין..." "מה? מה עדיין?" "תראה מותק, רגשות אף פעם לא עוזבים אותך, לא כשונאים ולא שאוהבים" הטיח בו גאי. "אני יודע שזה לא קל, אבל אתה חייב לנסות לשכוח ממנו". הפשטות שבה טיירון הציג את הנושא הייתה נאיבית לחלוטין, כאילו היה ילד קטן ולא אדם בוגר. "תראה, קצת קשה לשכוח מאדם שהיית איתו 7 חודשים, במיוחד כשהלשון שלו תקועה בפה של אחר, והיד נעה בתיאום ללשון רק בחלק נמוך יותר של הגוף" גאי ניסה להסביר לטיירון שכאילו סירב לקלוט, "פאק, אני בן 25, ולפני פחות משנה פגשתי את הבן אדם שכל כך אהבתי, שהייתי מוכן למות בשבילו". גאי סיים את המשפט בזעקה חנוקה שנתקעה בגרונו וסירבה לצאת. הדמעות, שמקודם סירבו לצאת, זרמו כעת ללא הפסקה. "די די" טיירון הרים חתיכת טישו וניגב לגאי את דמעותיו,"אתה סתם עכשיו. תשכב ותירגע, ואני אכין לך כוס קפה טובה וארוחת בוקר אה-לה טיירון". בזמן שטיירון עשה את דרכו למטבח, גאי התמתח והתיישב. הוא גילה שהמיני שלבש במסיבה הופשט ממנו והוא לבש בוקסר. גם הפיאה והגופייה הוסרו מעליו. הסימן היחיד להיותו דראג קווין אמש היה האיפור הכבד שנשאר מונח על פניו, וגם זה היה מרוח במקצת. לאחר ארוחת הבוקר, גאי ניקה עצמו, התלבש ונסע הביתה. כשהגיע לביתו כאב הראש היה כל כך בלתי נסבל, עד כדי כך שגאי דידה אל מיטתו, העיף בתנועת יד קצרה מספר חולצות שהיו עליה, ונשכב באפס כוחות. אבל הוא לא נרדם. הוא שכב שם, בוהה בתקרתו הססגונית, חושב. הוא חשב כמה מרירים החיים פה, וכמה היה רוצה לגמור אותם, אפילו כאן ועכשיו. אבל הוא ידע שאסור לו כל עוד קיימים אנשים מסביבו, אנשים הדואגים לו אוהבים אותו ותומכים בו. לא משנה כמה הם יהיו, הם הסיבה לקיומו. הוא התהפך על הצד ומחה מס' דמעות שזלגו על לחייו, התכסה בשמיכה ועצם עיניו. בדיוק אז צלצל הטלפון. באי חשק שלח ידו לעבר השידה שעמדה ליד מיטתו. גאי לא דיבר, וכעבור כמה שניות נשמע קול מעברו השני של הקו. הקול היה נשי, אבל היה ברור שגבר מדבר מהצד השני. "גאי, גאי אתה שם? הלו?" "כן, מי זה?" "קוראים לי אלכסנדר וראיתי אותך רוקד לפני שבוע ב-"COLORFULL". היית מהמם. דיברתי עם כמה אנשים והשגתי את המספר שלך. בא לך להיפגש?" גאי ניצב מול קטע משונה. מצד אחד לא היה לו כוח ועצבים לצאת הלילה, אבל מצד שני דווקא היה נחמד לדפוק מישהו הלילה. "העיקר שיראה טוב" אמר לעצמו גאי בלב "גאי, אתה איתי?" "כן כן, אני פה" "אז מה אתה אומר? כי אני מבין ממך שלא בא לך" הוא כזה נודניק, בן כמה הוא בכלל? שאל את עצמו "לא, סבבה. אתה רוצה להיפגש ב-"COLORFULL"?" "O.K, אני אמצא אותך כבר בפנים, תהיה קרוב לבאר" "טוב אין בעיה מותק נראה אותך כבר שם בפעולה" גאי סיים את השיחה
אני והדרמטיות שלי
New member
שלחתי מסר..
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.