בננונת חמודונת
New member
רציתי לשתף אותכם במשו...
אני יצאתי למסע ב19/4 בצאת חג הפסח וחזרנו ב28/4 עברנו שם שבוע ממש קשה מכל הבחינות אך היו גם קטעים של שמחה חברה הכי טובה שלי חגגה שם יומולדת 17 ואני בטוחה שהיא את היומולדת הזו לא תשכח אפעם... מאז המסע אנחנו כל הזמן מדברים על המסע ועל פולין וכמה שאני רוצה שוב את המסע הזה כי למדתי ממנו המון... מאז תחיל תהמלחמה (למרות שברובה הייתי בחול בקנדה..וחזרתי בסיומה) ובייחוד היום קלטתי כמה ארץ ישראל קטנה וחשובה לי . גם במהלך השהייה שלי בקנדה היה לי נורא חשוב להראות לחברה שלי וחבר שלה (שגם הוא ישראלי) את הסרט שצילמתי במהלך המסע ישבנו שלושתינו וממש בכינו אני בוכה כל פעם שאני רואה את זה ובכלל הם ששתיהם לא עשו צבא פתאום נתקפו חשק עז לחזור ולהתגייס ולגור בישראל . לי אישית יש כמעט שנתיים עד הגיוס אולי טיפה פחות אבל אני כ"כ רוצה להתגייס לעשות משו למען המדינה שלי... אבא של חברה שלי (זו שחגגה יומולדת בפולין) נוסע עם המשלחת הצבאית בנובמבר ואני כ"כ מקנאה בו למרות שאני עדיין לא חיילת, אני בטוחה שזו גאווה לעמוד על אדמת פולין עם בנאדם שהיה שם בילדותו ואיבד רוב הסיכויים את כל משפחתו או את חלקה ולהצדיע לדגל והכל במדי צה"ל. אין יום שאני לא חושבת על סטפן איש העדות שלנו על הסיפור שלו ועל הילדות הקשה שהייתה לו בתקופה הזאת לא פעם אני חושבת איך ילדה מפונקת כמוני הייתה מתמודדת עם זה איך אני הייתי מתמודדת עם זה... איך במקום לדאוג ליחסי חבר וחברה או סתם בגרויות ודאגות של ילדים בגילי הם היו צריכים לדאוג לאוכל, לדאוג לא להרצח לדאוג לסבא וסבתא לאמא ואבא ולאחים.. איך ילד בגיל ההתבגרות חושב על המחר שאם הוא בכלל יתקיים... במהלך ההכנות ביקרנו במקום ששמו "בית לוחמי הגטאות" ובאיזשהו חדר שהוקם במיוחד לזכר הילדים קראתי על אחד הקירות "תכננתי להבריח את סבא וסבתא.. תכננתי הכל לבד..." זה הועתק מיומנו של ילד. וישר חשבתי על סבא שלי שהיה כל עולמי, כל עולמי הוא היה ישר נזכרתי בכל מה שהוא עשה למעני וכל מה שאני עשיתי למענו ואני חשבת ישזו הקרבה.. מאז המסע נורא השתנתי לא יודעת להצביע בדיוק על מה אבל אני מרגישה שהתבגרתי.. וכחיילת בעתיד ארצה מאוד להיות במשלחת הצבאית זה נראה לי ממש כבוד וגאווה. זהו.. רק רציתי לשתף במה שאני מרגישה לאחרונה ולמי שקרא עד כאן תודה רבה רבה דנה
אני יצאתי למסע ב19/4 בצאת חג הפסח וחזרנו ב28/4 עברנו שם שבוע ממש קשה מכל הבחינות אך היו גם קטעים של שמחה חברה הכי טובה שלי חגגה שם יומולדת 17 ואני בטוחה שהיא את היומולדת הזו לא תשכח אפעם... מאז המסע אנחנו כל הזמן מדברים על המסע ועל פולין וכמה שאני רוצה שוב את המסע הזה כי למדתי ממנו המון... מאז תחיל תהמלחמה (למרות שברובה הייתי בחול בקנדה..וחזרתי בסיומה) ובייחוד היום קלטתי כמה ארץ ישראל קטנה וחשובה לי . גם במהלך השהייה שלי בקנדה היה לי נורא חשוב להראות לחברה שלי וחבר שלה (שגם הוא ישראלי) את הסרט שצילמתי במהלך המסע ישבנו שלושתינו וממש בכינו אני בוכה כל פעם שאני רואה את זה ובכלל הם ששתיהם לא עשו צבא פתאום נתקפו חשק עז לחזור ולהתגייס ולגור בישראל . לי אישית יש כמעט שנתיים עד הגיוס אולי טיפה פחות אבל אני כ"כ רוצה להתגייס לעשות משו למען המדינה שלי... אבא של חברה שלי (זו שחגגה יומולדת בפולין) נוסע עם המשלחת הצבאית בנובמבר ואני כ"כ מקנאה בו למרות שאני עדיין לא חיילת, אני בטוחה שזו גאווה לעמוד על אדמת פולין עם בנאדם שהיה שם בילדותו ואיבד רוב הסיכויים את כל משפחתו או את חלקה ולהצדיע לדגל והכל במדי צה"ל. אין יום שאני לא חושבת על סטפן איש העדות שלנו על הסיפור שלו ועל הילדות הקשה שהייתה לו בתקופה הזאת לא פעם אני חושבת איך ילדה מפונקת כמוני הייתה מתמודדת עם זה איך אני הייתי מתמודדת עם זה... איך במקום לדאוג ליחסי חבר וחברה או סתם בגרויות ודאגות של ילדים בגילי הם היו צריכים לדאוג לאוכל, לדאוג לא להרצח לדאוג לסבא וסבתא לאמא ואבא ולאחים.. איך ילד בגיל ההתבגרות חושב על המחר שאם הוא בכלל יתקיים... במהלך ההכנות ביקרנו במקום ששמו "בית לוחמי הגטאות" ובאיזשהו חדר שהוקם במיוחד לזכר הילדים קראתי על אחד הקירות "תכננתי להבריח את סבא וסבתא.. תכננתי הכל לבד..." זה הועתק מיומנו של ילד. וישר חשבתי על סבא שלי שהיה כל עולמי, כל עולמי הוא היה ישר נזכרתי בכל מה שהוא עשה למעני וכל מה שאני עשיתי למענו ואני חשבת ישזו הקרבה.. מאז המסע נורא השתנתי לא יודעת להצביע בדיוק על מה אבל אני מרגישה שהתבגרתי.. וכחיילת בעתיד ארצה מאוד להיות במשלחת הצבאית זה נראה לי ממש כבוד וגאווה. זהו.. רק רציתי לשתף במה שאני מרגישה לאחרונה ולמי שקרא עד כאן תודה רבה רבה דנה