האופטימיסט33
New member
רציתי לשתף אתכם בחוויה עצמתית ולא מוסברת שקרתה לי
היי לכולם,
רציתי לשתף אתכם בחוויה עצמתית ולא מוסברת שקרתה לי בגיל 19. לפי ההתרשמות שלי אני מאמין שאני בפורום הנכון לשיתוף החוויה ולנסות להבין יותר לעומק את משמעותה.
אני אתן תחילה רקע כללי לפני שאספר על החוויה:
מאז מתמיד סבלתי מחרדה חברתית. כמעט שלא הייתי יוצא מהבית מעבר לשעות הלימודים, הייתי נמנע בדרך כלל מאירועים חברתיים, היו לי מעט מאוד חברים, אף פעם לא הייתי קשר עם מישהי, בדרך כלל הייתי מתחמק בכישרון רב ממצבים שבהם הייתי יכול למצוא את עצמי במרכז תשומת הלב כמו להופיע בכנסים של בית ספר ובמופעי סיום. גם להצביע בשיעורים לא היה לי אומץ גם אם רציתי. כאשר הייתי נמצא במצב חברתי שנחשב למלחיץ הייתי מתחיל לגמגם, להרגיש פרץ של רגשות שליליים ותסמינים גופניים ורצון עז לברוח מהסיטואציה. במקרים אחרים, הייתי פוחד לדבר עם מוכר בחנות או סתם לנהל סמול טוק עם אדם לא מוכר מחשש שיצחק עלי ומשחזר שוב ושוב מצבים שבהם מישהו אמר הערה מסוימת או סתם עשה פרצוף עצבני, שלא לדבר על לעלות לאוטובוס כשכולם מסתכלים עליך ואתה רוצה לקבור את עצמך באדמה. ככה עברו שנותיי בילדות ובבית-הספר והשלמתי עם זה שאני אהיה לבד לנצח.
התפנית קרתה בזמן השירות הצבאי. הייתי בבסיס סגור ולא הייתה לי אפשרות לברוח או להיות לבד. היה לי נורא קשה להסתדר עם אנשים שהיו לעיתים צוחקים עלי, מסתכלים עלי כעוף מוזר, המפקדים לא ידעו כיצד להתמודד איתי כי הייתי מוצף רגשית לעיתים קרובות ולא יודע כיצד להתנהג. נחשבתי לבעייתי מאוד ואנשים נמנעו בדרך כלל מלהתקרב אלי.
בשלב מסוים הרגשתי שיש לי בעיה שאני חייב לפתור אותה. הבנתי גם שיש לי חרדה חברתית אחרי שהתחלתי להתעניין על הפרעות רגשיות באינטרנט. כדי לנסות לשנות את המצב התחלתי לקרוא הרבה ספרים בתחום של צמיחה אישית והתחלתי לאמן את עצמי במטרה לנסות לרכוש מיומנויות חברתיות בסיסיות שלא היו לי כדי להתמודד עם הקשיים במסגרת הצבאית, ובכלל בחיים.
אני זוכר שהיה לי פנקס שבו הייתי כותב בנקודות כל מיני תובנות או רעיונות להתנהגויות חדשות והייתי מתרגל במסגרת הצבאית. למשל, לבטא את עצמי במקום לבכות או לצעוק על אנשים ואז להתכנס עם עצמי, לנסות לשלוט על רגשות וכדומה. בשלב מסוים, החלטתי שכאשר עולה בי שוב פרץ רגשי ואני מתחיל לבכות או לצעוק פשוט לומר "יש לי בעיה יש לי בעיה" כדי שאנשים יבינו שאני מנסה להתמודד עם המצב שבו אני נמצא.
לאחר חודש אינטנסיבי של קריאה ותרגול מיומנויות חברתיות בסיסיות, קרה לי משהו עצמתי ולא מוסבר: באחד הימים, הייתי בדרך חזרה הביתה מהבסיס. פתאום, הרגשתי תחושה מוזרה מאוד ולא מוסברת שבה משהו יוצא ממני, מן "ישות" שהייתה בי לאורך כל השנים ועכשיו היא איננה. התחושה ההזויה הזאת הביאה לתופעות לא פחות הזויות. מיד לאחר שאותה "ישות" יצאה ממני, שדה הראייה שלי פתאום התרחב ויכולתי לראות את העולם בצורה הרבה יותר רחבה. פתאום יכולתי גם להסתכל לאנשים בעיניים בלי חשש וללא ללכת עם הראש באדמה והאנשים נראו לי ברורים יותר. בנוסף, קיבלתי אנרגיה מטורפת והתחלתי לרוץ באופן אינסטינקטיבי כמו משוגע סתם ככה מפרץ של שמחה, כאילו אות של ניצחון. פתאום הגמגום נעלם, יכולתי לבטא את עצמי, התופעות הגופניות נעלמו והרגשתי מן תחושת שלווה לא מוסברת. אפשר לומר כאילו אדם חדש, וכל זה קרה באותו היום, ממש באופן מיידי. בשלב מסוים אנשים התחילו להתקרב אלי, והיו מופתעים מכך שאני יותר חברותי ושהדברים השתנו אצלי לטובה. כמובן שלא סיפרתי לאף אחד על מה שקרה לי כדי שלא יחשבו שאני משוגע או הוזה.
הדבר היחיד שסיפרתי לחבר טוב שלי ולהורים שלי זה שעברתי תהליך של צמיחה אישית חזקה בזמן הצבא ואני מרגיש שהתחלתי באמת לחיות בגיל 19, כך שמבחינתי יש לי שני ימי הולדת. אחד ביולוגי והשני רוחני. ברצוני לציין שאני אני אדם חילוני שלא מחשיב את עצמו כאדם רוחני אבל הדבר הזה הרגיש לי ממש אמיתי. במשך השנים הדחקתי את זה אבל לאחרונה התחלתי לחשוב על זה שוב, בעיקר אחרי שראיתי את הסרט דוקטור סטריינג' שהחזיר אותי לחשוב על מה שקרה לי.
למרות שהתחלתי לחיות בגיל 19 עדיין היה עליי להשלים פערים מבחינת מיומנויות חברתיות וגם בתחום ההיכרויות. כיום אני בן 30+ ועדיין בשלב של התמודדות, למידה וצמיחה אישית. עברתי שינויים נוספים משמעותיים בחיים אך למרות כל התהליכים שחוויתי ואני עדיין חווה ולמרות ששיפרתי היבטים נוספים בחיים שלי, משמעותיים לא פחות ממה שחוויתי בצבא, לא חוויתי שוב את אותן עוצמות רגשיות שחוויתי באותו היום בחזרה הביתה מהבסיס..
אשמח לדעת אם חוויתם פעם חוויה דומה והאם ניתן להסביר מה שקרה לי. אשמח לשמוע מניסיונכם
היי לכולם,
רציתי לשתף אתכם בחוויה עצמתית ולא מוסברת שקרתה לי בגיל 19. לפי ההתרשמות שלי אני מאמין שאני בפורום הנכון לשיתוף החוויה ולנסות להבין יותר לעומק את משמעותה.
אני אתן תחילה רקע כללי לפני שאספר על החוויה:
מאז מתמיד סבלתי מחרדה חברתית. כמעט שלא הייתי יוצא מהבית מעבר לשעות הלימודים, הייתי נמנע בדרך כלל מאירועים חברתיים, היו לי מעט מאוד חברים, אף פעם לא הייתי קשר עם מישהי, בדרך כלל הייתי מתחמק בכישרון רב ממצבים שבהם הייתי יכול למצוא את עצמי במרכז תשומת הלב כמו להופיע בכנסים של בית ספר ובמופעי סיום. גם להצביע בשיעורים לא היה לי אומץ גם אם רציתי. כאשר הייתי נמצא במצב חברתי שנחשב למלחיץ הייתי מתחיל לגמגם, להרגיש פרץ של רגשות שליליים ותסמינים גופניים ורצון עז לברוח מהסיטואציה. במקרים אחרים, הייתי פוחד לדבר עם מוכר בחנות או סתם לנהל סמול טוק עם אדם לא מוכר מחשש שיצחק עלי ומשחזר שוב ושוב מצבים שבהם מישהו אמר הערה מסוימת או סתם עשה פרצוף עצבני, שלא לדבר על לעלות לאוטובוס כשכולם מסתכלים עליך ואתה רוצה לקבור את עצמך באדמה. ככה עברו שנותיי בילדות ובבית-הספר והשלמתי עם זה שאני אהיה לבד לנצח.
התפנית קרתה בזמן השירות הצבאי. הייתי בבסיס סגור ולא הייתה לי אפשרות לברוח או להיות לבד. היה לי נורא קשה להסתדר עם אנשים שהיו לעיתים צוחקים עלי, מסתכלים עלי כעוף מוזר, המפקדים לא ידעו כיצד להתמודד איתי כי הייתי מוצף רגשית לעיתים קרובות ולא יודע כיצד להתנהג. נחשבתי לבעייתי מאוד ואנשים נמנעו בדרך כלל מלהתקרב אלי.
בשלב מסוים הרגשתי שיש לי בעיה שאני חייב לפתור אותה. הבנתי גם שיש לי חרדה חברתית אחרי שהתחלתי להתעניין על הפרעות רגשיות באינטרנט. כדי לנסות לשנות את המצב התחלתי לקרוא הרבה ספרים בתחום של צמיחה אישית והתחלתי לאמן את עצמי במטרה לנסות לרכוש מיומנויות חברתיות בסיסיות שלא היו לי כדי להתמודד עם הקשיים במסגרת הצבאית, ובכלל בחיים.
אני זוכר שהיה לי פנקס שבו הייתי כותב בנקודות כל מיני תובנות או רעיונות להתנהגויות חדשות והייתי מתרגל במסגרת הצבאית. למשל, לבטא את עצמי במקום לבכות או לצעוק על אנשים ואז להתכנס עם עצמי, לנסות לשלוט על רגשות וכדומה. בשלב מסוים, החלטתי שכאשר עולה בי שוב פרץ רגשי ואני מתחיל לבכות או לצעוק פשוט לומר "יש לי בעיה יש לי בעיה" כדי שאנשים יבינו שאני מנסה להתמודד עם המצב שבו אני נמצא.
לאחר חודש אינטנסיבי של קריאה ותרגול מיומנויות חברתיות בסיסיות, קרה לי משהו עצמתי ולא מוסבר: באחד הימים, הייתי בדרך חזרה הביתה מהבסיס. פתאום, הרגשתי תחושה מוזרה מאוד ולא מוסברת שבה משהו יוצא ממני, מן "ישות" שהייתה בי לאורך כל השנים ועכשיו היא איננה. התחושה ההזויה הזאת הביאה לתופעות לא פחות הזויות. מיד לאחר שאותה "ישות" יצאה ממני, שדה הראייה שלי פתאום התרחב ויכולתי לראות את העולם בצורה הרבה יותר רחבה. פתאום יכולתי גם להסתכל לאנשים בעיניים בלי חשש וללא ללכת עם הראש באדמה והאנשים נראו לי ברורים יותר. בנוסף, קיבלתי אנרגיה מטורפת והתחלתי לרוץ באופן אינסטינקטיבי כמו משוגע סתם ככה מפרץ של שמחה, כאילו אות של ניצחון. פתאום הגמגום נעלם, יכולתי לבטא את עצמי, התופעות הגופניות נעלמו והרגשתי מן תחושת שלווה לא מוסברת. אפשר לומר כאילו אדם חדש, וכל זה קרה באותו היום, ממש באופן מיידי. בשלב מסוים אנשים התחילו להתקרב אלי, והיו מופתעים מכך שאני יותר חברותי ושהדברים השתנו אצלי לטובה. כמובן שלא סיפרתי לאף אחד על מה שקרה לי כדי שלא יחשבו שאני משוגע או הוזה.
הדבר היחיד שסיפרתי לחבר טוב שלי ולהורים שלי זה שעברתי תהליך של צמיחה אישית חזקה בזמן הצבא ואני מרגיש שהתחלתי באמת לחיות בגיל 19, כך שמבחינתי יש לי שני ימי הולדת. אחד ביולוגי והשני רוחני. ברצוני לציין שאני אני אדם חילוני שלא מחשיב את עצמו כאדם רוחני אבל הדבר הזה הרגיש לי ממש אמיתי. במשך השנים הדחקתי את זה אבל לאחרונה התחלתי לחשוב על זה שוב, בעיקר אחרי שראיתי את הסרט דוקטור סטריינג' שהחזיר אותי לחשוב על מה שקרה לי.
למרות שהתחלתי לחיות בגיל 19 עדיין היה עליי להשלים פערים מבחינת מיומנויות חברתיות וגם בתחום ההיכרויות. כיום אני בן 30+ ועדיין בשלב של התמודדות, למידה וצמיחה אישית. עברתי שינויים נוספים משמעותיים בחיים אך למרות כל התהליכים שחוויתי ואני עדיין חווה ולמרות ששיפרתי היבטים נוספים בחיים שלי, משמעותיים לא פחות ממה שחוויתי בצבא, לא חוויתי שוב את אותן עוצמות רגשיות שחוויתי באותו היום בחזרה הביתה מהבסיס..
אשמח לדעת אם חוויתם פעם חוויה דומה והאם ניתן להסביר מה שקרה לי. אשמח לשמוע מניסיונכם